טבע הדברים

טבע הדברים

ילדי טבע הדברים


טבע הדברים גיליון - 171

ילדי טבע הדברים גיליון - 177

  • המערב הפּרוּעַ כּבר לא כּל כּך פּרוּעַ.

    היי, שמי טל, ואני גרה בקאלגרי שֶבּקָנָדָה. קראתי בּ"ילדי טבע הדברים" את הסיפּוּר של סואן, וּמפני שֶסואן בּגילי, וקאלגרי נִמצֵאת קָרוב לַשמוּרה שֶעלֶיהָ היא סיפּרה – נסעתי לבקֵר אותה. סואן, שֶהיא ילדה מקסימה, הִזמינה אותי לִראות את תחרוּיות הריקוּדים שֶעדַיין נִמשכות. לִפנֵי שָבוּעַ הִזמנתי אותהּ לִראות את "הַצד השני" בּסיפּוּר ההיסטוריה של אָמֶרִיקָה.


    צפה בגיליון 177
  • מודעות עצמית - יוֹסֵף וּמשה

    משה הסוריקטה הָיה משוּכנע שֶיוֹסֵף, אחִיו הלמדן, יצא מִדעתו. בּכל כּמה שניות הוּא קפץ ונעמד לפנָיו, עשָׂה פּרצוּפים, ואז הִסתובֵב ואמר: "לָמה הראי הַזֶה לא עובֵד?", ושוּב קפץ ונעמד לִפְנֵי משה, עשָׂה תנוּעות מוּזרות, הלך הצִִדה והִתיישֵב לחשוב.

    משה ניגש אלָיו בִּזהירוּת, כּי עַד היום שֶיוֹסֵף הִתחיל לָשֶבֶת וּלהקשיב למה שֶמנהיגי המצחיקים הִסבּירוּ כשעמדו לִפנֵי הֶחצֵר שלהם הוּא אף פעם לא רָאה אותו מתנהג כּך.


    צפה בגיליון 177
  • כֵּיצד נִמנעה בַּשכוּנה מִלחֶמת כּנוּפיות

    שלושת העורבים עמדוּ בּמֶרְכַּז הכּיכּר שֶלִפנֵי קניון שִבעת הכּוכבים בּהֶרצלִיָה, וּברוּר הָיה שֶהֵם כּועסים. "אני אומֵר לךָ, חַיים" אמר חוליו, העורֵב שֶעמד בַּמֶרכּז - לזֶה שֶעמד מִימִינו "שֶאנחנוּ חַייבים לעשׂות משהוּ נֶגֶד המאינות האֵלֶה. אמנם הן שָׁרות יָפֶה, אֲבָל מה  – כּאֵלֶה חצוּפות שֶעוד לא ראית. אתמול אני הולֵך לי על המִדרָכה, בַּשטח שלי, כּן, מה שֶאַתה שומע, בַּשטח שלי, וּפִתאום מַגיעות חמֵש מֵהן, וּכאילוּ אני לא קיים הן אוכלות כּל מה שֶבּא לָהן, והכי הִרגיז אותי כּשֶראיתי שֶהֵן מגָרשות את דרורה הנחמָדה מֵהקֵן שֶלהּ ומנסות לחטוף ממנוּ את נִיסָן, הגוזל הקטן שֶלהּ.


    צפה בגיליון 177
  • מי שתל את העצים האלה?

    קֶרן קַיֶימת ליִשׂראֵל היא אִרגוּן יהוּדי שֶהוּקם לִפנֵי 100 שָנים, במטָרה לִרכּוש קרקָעות בּאֶרץ יִשׂראֵל וּליישֵב בָּהן יהוּדים. 

    קֶרן קַיֶימת ליִשׂראֵל (שֶנִקרֵאת בְּקיצוּר קק"ל) אחראית גם על נטיעת עֵצים בּיִשׂראֵל. הָעֵצים הם אֵלֶה שֶקולטים את הפּחמן שֶנִמצא בָּאוויר, פּחמן שֶבני האדם (כשישה מיליארד בּכל העולם) פּולטים כּשֶהם נושמים, ושהמכוניוֹת, המִפעלים ותחנות הכּוחַ פּולטים–  והֵם פּולטים לַאוויר חמצן. הבּעָיה החמוּרה בּיותֵר של העולם שלנוּ, שֶבִּגלָלו כּדוּר האָרץ הולֵך וּמִתחמֵם – היא שֶמִצד אחד בְּנֵי האדם כּרתוּ ועדַיין כּורתים את מַרבּית הַיערות בָּעולם, וּמצד שני מִסְפַּר האנשים שֶחַיים על פְּנֵי כּדוּר האָרץ הולֵך וגדל, התעשׂייה מִתפּתַחת, מכוניוֹת מציפות את הכּבישים, האטמוספֶרה הולֶכֶת וּמִזדהֶמת והחמצן הולֵך ונעֱלם.


    צפה בגיליון 177
  • הסלמנדרות בָּאות

    בִּצפון האָרץ עמדוּ שֵנִי עיטמים על עץ והִסתכּלוּ למטָה. שם, על הקרקע, הלכוּ לאטן שתי לטאות גדולות למדיי, שצבען שָחור עם כּתמים כּתוּמים.

    "יכול לִהיות שֶארוּחת הבּוקר שלנוּ צועֶדת להּ שם למטָה?" שאל טיטו, העיטם הצעיר, את אֲבִינוֹעַם, ידידו הבּוגֵר יותֵר.

    אֲבִינוֹעַם הביט מטָה, הציץ לעברו של טיטו ושָאַל: "הִשתגעתָ? זו סלמנדרה".

    "נוּ, אז מה אם זו סלמנדרה? שָאַל טיטו "אז היא כּבר לא ארוּחת בּוקר?"


    צפה בגיליון 177