בשעה 6:00 בבוקר, לאחר שבע שעות טיפוס בקור של 20 מעלות מתחת לאפס, במרחק של 150 מ' בלבד מפסגת ההר הגבוה ביותר בפרו, היינו תשושים לגמרי. טום, השותף האוסטרלי שלי, התלונן שהוא לא מרגיש את קצות אצבעות הרגליים ואני הייתי מותש בגלל הקור, הגובה וקשיי ההתאקלמות לאוויר הדליל. לאחר דיון קצר עם אדוין, המדריך המקומי, והתלבטות קשה האם להסתובב ולרדת, החלטנו להמשיך לטפס. כעבור שעתיים נוספות של טיפוס אטי וסיזיפי עמדנו על הפסגה, בגובה 6,768 מ'. תחושות ההתעלות והשמחה פינו את מקומן מהר מאוד לדאגה אמיתית בנוגע לדרך חזרה עד למחנה.
את סיפור ראש השנה באומן צריך להתחיל מהסוף: בוקר יום שני למחרת ראש השנה האווירה באומן נרגעת, הרבה אנשים כבר יצאו לשדה התעופה בדרכם לארץ, חלקם אורזים מזוודות. בשוק שברחוב פושקינה רוכלים יהודים וגויים מנסים להרוויח עוד כמה דולרים ממזכרות קודש וחול.
הבוקר שאחרי הוא גם שעתם של הקבצנים: "לפני שטסים, לרוקן את הכיסים" - נשמעת קריאה רמה, "תעזרו לי לחזור לארץ" קורא יהודי אחר. "טסת לאומן ללא כרטיס חזור?!" אני משתומם. "כרטיס יש לי, אבל צריך להחזיר את ההלוואה בעבורו". צדיק אחר מכריז בכנות - "תעזרו לי לבנות בית בירושלים".
הזאבים היו ברמת הגולן כנראה עוד לפני ש"גילינו" אותם, ואנחנו מקווים שיהיו שם גם בדורות הבאים.
הזאב (canis lopus) שייך למשפחת הכלביים השייכת לסדרת הטורפים.
מהמשפחה הזאת ניתן למצוא בארץ את מיני השועל והתן הזהוב,. כולם כמובן מוגנים על פי החוק. פרט לנמר, שלמעשה נכחד כאן, הזאב הוא חיית הבר הגדולה והמרשימה ביותר בארץ, והוא מצליח בעזרת חושים חדים, זהירות, נחישות וכושר הסתגלות לשרוד בחבל ארץ שמשתלבים בו התיישבות, אימוני צבא ושמירת טבע.
הקדמה
חשבתי שהקאובוי שלי יקפוץ מהסוס, ידלג לעברי מתוך ענן אבק כשעורו צרוב מהשמש הקופחת. חשבתי שלפחות יעזוב את המכלאה טופח על גבו של עגל, מנקה את ידיו בג'ינס המשופשפים. אבל הקאובוי שלי קם מהספה האפורה עם ההדפסים הגאומטריים בחדר הממוזג. הצפנתי עד פסטיבל הסטאמפיד של קאלגרי (Calgary Stampede) שבאלברטה (Alberta), קנדה, כדי לפגוש קאובוי אמיתי – את הבוקר הקשוח מהפרסומות המצהיבות למלבורו, את קלינט איסטווד באחד ממערבוני הספגטי, אולי אפילו את תום טרי-פרסונס, הבוקר המיתולוגי של הסטאמפיד הראשון. "המערב הפרוע קם לתחייה למשך עשרה ימים" הבטיחו הפרסומות לאירוע, ואיפה אפשר למצוא קאובוי אמיתי אם לא במערב הפרוע?
כיצד הגיע מארק טוויין לארץ ישראל?
סמואל קלמנס, שנודע לאחר מכן בשמו הספרותי מארק טוויין, היה עיתונאי צעיר בן 31 כאשר השתתף במסע תיור מאורגן ראשון של אזרחים אמריקנים בספינת קיטור. ההוצאה לאור של העיתון "אלטא קליפורניה" מסן פרנציסקו היא זו ששילמה עבורו את דמי המסע בסך 1,250 דולר, כשבתמורה הוא התבקש לשלוח רשימות ממסעו. האנייה "קוויקר סיטי" הפליגה ביוני 1867 מניו-יורק, חצתה את האוקיינוס האטלנטי וערכה שיט ארוך בים התיכון, שכלל עצירות בצרפת, באנגליה, באיטליה, באיי יוון, בטורקיה ובארץ הקודש.
"ידעתי שאני עלולה לשלם על מעשיי בחיי" אמרה צ'או, "אבל החיים שחייתי ב-22 שנותיי הראשונות היו בלתי נסבלים. נולדתי לשבט המונג השחור, וכבר בגיל צעיר מאוד עבדתי בטרסות האורז שאתם רואים מולכם. קמתי בכל בוקר בשעה 4:30, דאגתי לענייני הבית, לניקיון, לבישולים ולתפירת בגדים. בשעה 7 בבוקר כבר יצאתי לעבוד בשדות. כך היה גם בחורפים קשים כשמזג האוויר היה קר וכל הגוף כאב לי. ללימודים מסודרים מעולם לא זכיתי. זו הייתה מציאות חיי עד שהתחתנתי.
היי, שמי טל, ואני גרה בקאלגרי שֶבּקָנָדָה. קראתי בּ"ילדי טבע הדברים" את הסיפּוּר של סואן, וּמפני שֶסואן בּגילי, וקאלגרי נִמצֵאת קָרוב לַשמוּרה שֶעלֶיהָ היא סיפּרה – נסעתי לבקֵר אותה. סואן, שֶהיא ילדה מקסימה, הִזמינה אותי לִראות את תחרוּיות הריקוּדים שֶעדַיין נִמשכות. לִפנֵי שָבוּעַ הִזמנתי אותהּ לִראות את "הַצד השני" בּסיפּוּר ההיסטוריה של אָמֶרִיקָה.
משה הסוריקטה הָיה משוּכנע שֶיוֹסֵף, אחִיו הלמדן, יצא מִדעתו. בּכל כּמה שניות הוּא קפץ ונעמד לפנָיו, עשָׂה פּרצוּפים, ואז הִסתובֵב ואמר: "לָמה הראי הַזֶה לא עובֵד?", ושוּב קפץ ונעמד לִפְנֵי משה, עשָׂה תנוּעות מוּזרות, הלך הצִִדה והִתיישֵב לחשוב.
משה ניגש אלָיו בִּזהירוּת, כּי עַד היום שֶיוֹסֵף הִתחיל לָשֶבֶת וּלהקשיב למה שֶמנהיגי המצחיקים הִסבּירוּ כשעמדו לִפנֵי הֶחצֵר שלהם הוּא אף פעם לא רָאה אותו מתנהג כּך.
שלושת העורבים עמדוּ בּמֶרְכַּז הכּיכּר שֶלִפנֵי קניון שִבעת הכּוכבים בּהֶרצלִיָה, וּברוּר הָיה שֶהֵם כּועסים. "אני אומֵר לךָ, חַיים" אמר חוליו, העורֵב שֶעמד בַּמֶרכּז - לזֶה שֶעמד מִימִינו "שֶאנחנוּ חַייבים לעשׂות משהוּ נֶגֶד המאינות האֵלֶה. אמנם הן שָׁרות יָפֶה, אֲבָל מה – כּאֵלֶה חצוּפות שֶעוד לא ראית. אתמול אני הולֵך לי על המִדרָכה, בַּשטח שלי, כּן, מה שֶאַתה שומע, בַּשטח שלי, וּפִתאום מַגיעות חמֵש מֵהן, וּכאילוּ אני לא קיים הן אוכלות כּל מה שֶבּא לָהן, והכי הִרגיז אותי כּשֶראיתי שֶהֵן מגָרשות את דרורה הנחמָדה מֵהקֵן שֶלהּ ומנסות לחטוף ממנוּ את נִיסָן, הגוזל הקטן שֶלהּ.
קֶרן קַיֶימת ליִשׂראֵל היא אִרגוּן יהוּדי שֶהוּקם לִפנֵי 100 שָנים, במטָרה לִרכּוש קרקָעות בּאֶרץ יִשׂראֵל וּליישֵב בָּהן יהוּדים.
קֶרן קַיֶימת ליִשׂראֵל (שֶנִקרֵאת בְּקיצוּר קק"ל) אחראית גם על נטיעת עֵצים בּיִשׂראֵל. הָעֵצים הם אֵלֶה שֶקולטים את הפּחמן שֶנִמצא בָּאוויר, פּחמן שֶבני האדם (כשישה מיליארד בּכל העולם) פּולטים כּשֶהם נושמים, ושהמכוניוֹת, המִפעלים ותחנות הכּוחַ פּולטים– והֵם פּולטים לַאוויר חמצן. הבּעָיה החמוּרה בּיותֵר של העולם שלנוּ, שֶבִּגלָלו כּדוּר האָרץ הולֵך וּמִתחמֵם – היא שֶמִצד אחד בְּנֵי האדם כּרתוּ ועדַיין כּורתים את מַרבּית הַיערות בָּעולם, וּמצד שני מִסְפַּר האנשים שֶחַיים על פְּנֵי כּדוּר האָרץ הולֵך וגדל, התעשׂייה מִתפּתַחת, מכוניוֹת מציפות את הכּבישים, האטמוספֶרה הולֶכֶת וּמִזדהֶמת והחמצן הולֵך ונעֱלם.
בִּצפון האָרץ עמדוּ שֵנִי עיטמים על עץ והִסתכּלוּ למטָה. שם, על הקרקע, הלכוּ לאטן שתי לטאות גדולות למדיי, שצבען שָחור עם כּתמים כּתוּמים.
"יכול לִהיות שֶארוּחת הבּוקר שלנוּ צועֶדת להּ שם למטָה?" שאל טיטו, העיטם הצעיר, את אֲבִינוֹעַם, ידידו הבּוגֵר יותֵר.
אֲבִינוֹעַם הביט מטָה, הציץ לעברו של טיטו ושָאַל: "הִשתגעתָ? זו סלמנדרה".
"נוּ, אז מה אם זו סלמנדרה? שָאַל טיטו "אז היא כּבר לא ארוּחת בּוקר?"