דבר העורך – יוני 2018 גיליון 272

עד לא מזמן הציבו הרשויות המקומיות שבשטחן חופי ים מתקני נפט משוכללים וחדשניים לניקוי כפות הרגליים וחלקי גוף אחרים שבאו במגע עם הזפת שמילאה את החופים, כדרך הטבע (שהרי הנפט במקורו בא מהטבע…). אבל האמת היא, שהנפט הזה הגיע לחופי הארץ ומדינות הים התיכון כתוצאה מנוהג מטופש של קברניטי המכליות שפרקו את הנפט – לשטוף את המכלים הריקים (כמעט) מנפט במי הים – עמוק בלב ים, כעשרה ק"מ מהחוף. אבל איפשהו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 נכנס חוק בכל מדינות הים התיכון שאסר על ניקוי המכלים של הספינות במי ים. הניקוי של כל מכלי הדלק של הספינות קרוב לחופים במי ים הוא זה שהכניס את הזפת לחופים.

לקח כמה שנים עד שהאכיפה הפכה למעשית, ומאז מנקים את מכלי הספינות במתקנים מיוחדים בנמלים ולא במי הים. לכן אין כבר זפת – או לפחות הכמות התמעטה מאוד.

והנה, ישראל גילתה את הגז, והנה, יש סיבה לחגוג, כי כמות הנפט/מזוט שתגיע לחופי הארץ תקטן. איזה יופי.

אבל במקום לנהוג בהיגיון ובשכל ישר, להוציא את הגז מהקרקע במרחק של 120 ק"מ, לנקות אותו במקום, ולהעביר אותו כגז נקי את אותם 120 ק"מ, החליטו קברניטי המדינה להתיר לחברות המפיקות להוליך על קרקעית הים גז מזוהם במרחק של 110 ק"מ (ואני לא רוצה לרמוז כלום על הסכנות הטמונות בזה), ואז לנקות אותו מול חוף נחשולים.

אסדת הגז עומדת להיות ממוקמת במרחק של כתשעה ק"מ מחופי הארץ. האסדה מתוכננת לנקות את הגז ולהפוך אותו מצורתו הגולמית לגז נקי המשמש לצורך תעשייתי/ביתי.

זה אומנם נשמע הגיוני וטוב, אלא שבתהליכי הטיהור נפלטות כמויות גדולות של גז רעיל, וכידוע הרוחות שלאורך החוף הן במרבית ימות השנה רוחות מערביות, ומשמעותו שהגז הנפלט יהפוך להיות חלק מהאוויר שאותו ינשמו כל היישובים שלאורך החוף, ואף פנימה לו.

ופרט לגזים שייפלטו, האם ייתכן שמול החוף תעמוד אסדה שעוסקת בניקוי גז מזוהם – שלא ייפלטו ממנה מזהמים אחרים, כמו חומרי הלוואי הרעילים שיוסרו מהגז בזמן הניקוי? עתידו של חוף הים ברור, ומי שלא מאמין מוזמן לערוך סיור בחופי מפרץ מקסיקו, שהיה בעבר אחד המפרצים היפים בעולם והפך בשנים האחרונות למפרץ המזוהם בעולם.

כל הרשויות אישרו את המתווה, ומאחר שכל האישורים ניתנו על פי הנוהל, גם בג"ץ –   שנקרא להגן על האוויר שאותו אנחנו אמורים לנשום – נאלץ להסיר את התנגדותו, כי הרי כל הוועדות המקצועיות טענו שזה הדבר הנכון לעשות.

ועתה נותר גורלנו בידי שני אנשים, שבסמכותם עדיין להורות על בדיקה מחדש של המתווה; שר האנרגיה יובל שטייניץ, שמשום מה תומך בחברות הענק הכלכליות – שותפויות הגז  נובל אנרג'י, דלק ורציו, ובתי הזיקוק לנפט – שמרוויחות מהקמת האסדות במיקומן הקרוב, וכמובן בידיו של זה שכל מילה שלו תשנה את קביעתו של השר – ראש הממשלה.

אני באמת מאמין שיובל שטייניץ וביבי נתניהו רוצים בטובת המדינה. ברור גם שכלכלה חזקה היא דבר חשוב, אבל אולי חשוב להיזכר שאוויר נקי לנשימה ואקולוגיה בריאה חשובים יותר. ירוויחו שותפויות הנפט מעט פחות, אבל אנחנו כולנו נרוויח אוויר נקי מגזים, ים נקי מרעלים וחופי ים נקיים.

אנשי "ארגון שומרי הבית", תושבי יישובי חוף הכרמל שמול ביתם הולכת להיות מוקמת האסדה, הפגינו מול ביתו של ראש הממשלה בקיסריה. למה שם? כי הוא ראש הממשלה שלנו, וביתו נמצא ליד אחד החופים שיהיו הראשונים להיפגע. כמו בכל סיפור טוב, לקראת סיום ההפגנה, שהייתה שקטה ותרבותית, הגיע למקום מישהו עלום, הכניס אבוקות עשן לפחים שנמצאו במרחק קטן מביתו של ראש הממשלה – בצמוד לשלטים הקוראים להגן על האוויר שאותו אנחנו נושמים, ומכאן הדרך להפיכת המפגינים לאלימים הייתה קצרה.

התקשורת, שבדרך כלל מנסה להסתכל על התמונה הכללית לפני שהיא מעבירה צילומים מייצרי כותרות – מיהרה למלא את המסכים בתמונות של גז צבעוני, שהפך הפגנה שקטה של אזרחים מכל קצות הקשת הפוליטית – ל"מפגינים אלימים".

וכאן עולה נושא מעניין נוסף – תרבות הסטת הדיון בישראל באמצעות ייצור כותרות צהובות (זה קורה בכל העולם, אבל לי אכפת מישראל). שלוש אבוקות שהושלכו על ידי אדם אחד, שיש אפילו סיכוי סביר שפעל בשמם של, הפכו את ההפגנה השקטה של 800 אזרחים להפגנה אלימה. וכמו במקרים רבים שבהם אזרחים מנסים להעלות על נס סוגיה חשובה ולגיטימית, בהינף יד – הסוגיה נעלמה מהדיון הציבורי, ובמקומה נותרה הפרובוקציה לבדה.

אז אני רוצה להעלות כאן שוב את הסוגיה, ובמקביל להזכיר לכולנו – שדיון ציבורי הוא דבר חיוני לקיומנו ולצמיחתנו. אי הסכמה היא חלק לגיטימי בדיון, אפילו בוויכוח, וחבל שאנחנו מאבדים את היכולת הזאת פשוט לדבר.