בחודש נובמבר האחרון נמצאה בשמורת החולה צפרדע מהמין עגולשון שחור-גחון, שהוכרז כמין שנכחד מן העולם. אמנם רוב עם ישראל המשיך לעסוק בענייני כלכלה, ביטחון, הדרת נשים וספורט, אך עבור עשרות זואולוגים, ובעקבותיהם גם עבור מאות חובבי טבע, היה האירוע בגדר סנסציה עולמית, שכן עגולשון שחור-גחון (Discoglossus nigriventer) היה מין דוחי נדיר ביותר שהיה אנדמי לישראל, ועם היעלמו הוא נחשב כמין שנכחד מן העולם. גילויו מחדש הוא בגדר מעשה פלא, כאילו מצאו ממותה חיה או לחלופין את הדודו מהאי מאוריציוס, המשמש כסמל לבעלי החיים שהאדם השמיד באיוולתו.
האם דורס חדש-ישן התווסף לרשימת הדורסים החורפים בישראל או רק אורח פורח מזדמן או מקנן חד-פעמי?
בחודשים ספטמבר-אוקטובר מגיעים ארצה ראשוני הדורסים החורפים. בדצמבר, מרבית האוכלוסיות החורפות כבר ממוקמות באזורי החריפה בארץ. אופיה של חריפת הדורסים אינו שונה במידה ניכרת בין השנים, למרות השינויים המלווים את ההתיישבות. מספרם של עיטי הצפרדעים פחת ביותר בעיקר לאחר כריתה הדרגתית של עצי האיקליפטוסים ששימשו ללינה ועמדות תצפית בעמק חפר. הופתענו מהגידול המשוער במספר עיטי השמש בעולם ובמספר החורפים בישראל, לאחר שהרחיבו את תפוצתם באירופה, למשל בצ'כיה וסלובקיה, ובעיקר לנוכח תצפיות ספורדיות, ואף קינון מוצלח לאחרונה של דאה שחורת-כתף Elanus caeruleus)) בעמק החולה בקיץ-סתיו 2011.
העופות הדורסים בישראל נמצאים בסכנת קיום. מצב זה נובע ברובו ממעשי בני האדם. הרס בית הגידול, הרעלות, התחשמלויות, חמיסת גוזלים מקניהם וציד הם רק חלק קטן מהרשימה הארוכה המאיימת על העופות הדורסים בישראל. בהתאם לזאת הבנו כי כדי לשמור על אוכלוסיית הדורסים בישראל נחוצה הבנה מעמיקה על התהליכים האקולוגיים המשפיעים על אוכלוסיותיהם ועל הסכנות העומדות בפניהם.
לכן, מתחילת שנת 2011 אנחנו עורכים מחקר מקיף ומעמיק על עולם העופות הדורסים הגדולים במרחב שפלת יהודה. המחקר נערך על ידי גלעד פרידמן, כחלק מהתואר השלישי במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובהנחייתם האקדמית של פרופ' עדו יצחקי (מאוניברסיטת חיפה) וד"ר יוסי לשם מאוניברסיטת תל אביב. המחקר עתיד להתנהל כארבע שנים, ומטרתו העיקרית היא שימור טבע ושטחים פתוחים בכלל ושימור עולמם של העופות הדורסים בפרט. מרחב המחקר משתרע על פני 450 קמ"ר הכוללים את הרי יהודה המערביים ואת שפלת יהודה.
המושגים המתקשרים עם אזור טרופי הם בדרך כלל ג'ונגלים, תוכים, חום, לחות והרבה גשם. יש בזה הרבה מהאמת, אך באקוודור, שכשמה, שוכנת על קו המשווה, יש גם קרחונים לצד נופים מדבריים דלים בצומח שנשלטים על ידי קקטוסים.
בחודש אוגוסט 2011 נסעתי לאקוודור עם קבוצה עתירת ניסיון וחוויות במסעות ברחבי העולם, בהדרכתו של דנדן בולוטין, המוכר כחוקר צמחי מרפא באגן האמזונס וכמדריך טיולים באזור. הגענו לעיר הבירה קיטו בשעה מאוחרות של הלילה, לאחר טיסה ארוכה ומתישה, והתעוררנו בבוקר לעיר דרום אמריקנית טיפוסית: בתים צבעוניים בסגנון ספרדי קולוניאלי, ואנשים נמוכי קומה בעלי עור שחום ועיניים מלוכסנות (רובם בני תערובת של אינדיאנים וספרדים), שחלקם לבושים בבגדים מסורתיים ולראשם מגבעות לבד. הסתובבנו בעיר, שהיא השנייה בגובהה אחרי לה פאז, בוליביה (2,700 מ' מעל פני הים), ושטפנו את עינינו במראות העיר. ביום המחרת עלינו לרכבים לכיוון העיר לאגו-אגריו ששוכנת באגן האמזונס, צפונית-מזרחית לקיטו.
יצאתי לגנגוטרי מרישיקש עם בחורה ישראלית שהכרתי בגסט-האוס. אני הייתי לקראת סוף הטיול בהודו ולא ממש ידעתי מה היעד הבא שלי במדינה, והיא הייתה צריכה שותפה לטרק, וכך החלטנו לצאת יחד לטרק למקורות הגנגס. ביררנו בנוגע לאוטובוסים, השארנו חלק מהציוד שלנו בגסט-האוס שאליו תכננו לחזור, ויצאנו שמחות וטובות לב לדרכנו. אחרי מעבר בסדרה של אוטובוסים מקולקלים ולילה בעיירה נידחת בדרך, עלינו על האוטובוס האחרון לכיוון גנגוטרי.
בנובמבר 2011 יצאנו להרפתקה ייחודית במינה, למשך שמונה ימים, בנהר סאן קוזי (Sun iKos) אשר במזרח נפאל.
נהר סאן קוזי נחשב לאחד מעשרת הנהרות הטובים ביותר לרפטינג ולקיאקים, אבל עד עכשיו אף אחד לא צלח אותו עם בוגי מקצועי – בודי-בורד (BodyBoard).
שנה קודם לכן, עמית שלי שגם הוא מדריך גלישת נהרות בבוגי מקצועי, חיפש באינטרנט שותפים להרפתקה חדשה בנפאל, לרדת את הנהר בעזרת בוגי מקצועי, למיטב ידיעתנו בפעם הראשונה בהיסטוריה.
בכל פעם שאני קורא כתבה על אירוע מקומי ולפעמים גם ביזארי, אני תוהה אם אנשים נוסעים במיוחד כדי לראות אנשים אחרים מתחפשים, נאבקים בבוץ או טובלים בחורים שחצבו בקרח, או נקלעו לאירוע במקרה. התשובה היא כנראה גם וגם. במקרה שלנו התשובה היא במקרה.
חופשת קיץ משפחתית בניסיון להימלט מחום יולי-אוגוסט ומהיעדר מסגרות תעסוקה לילדים היא אירוע די שכיח במחוזותינו, וכך מצאנו את עצמנו נוסעים לבלגיה. למה בלגיה, זה כבר נושא לכתבה אחרת, רק נאמר שלמרות החששות שהתגנבו ללבנו אחרי הבעות הפליאה מצד הסובבים אותנו לא הצטערנו לרגע. מכל מקום, לאחר שהיעד נבחר, פנינו לחפש אם יש אירועים מיוחדים בתקופת שהותנו שם, ובין האירועים שמצאנו היה אחד שהתאים לנו במיוחד, כיוון שהיה סמוך מאוד למקום הלינה שלנו, בדינאן (Dinant).
וילי כבר בּן עשר. בּכל לילה, בּשעה שלוֹש, הוּא מִתעוֹרר כּשאבּא שלוֹ קם מֵהמיטה שליד, לוֹבש בּשקט את סרבּל העבוֹדה שלוֹ, לוקח בּידוֹ את הקסדה הכּחוּלה שאליה מחוּבּר פּנס, את מִשקפֵי המגן, את תיק האוֹכל, נאנח אנחה גדוֹלה, שווילי מכּיר כּל כּך טוֹב, מנשק את וילי ואת שלוֹש אחיוֹתיו, ואז את אימא, פּוֹלט שוּב אנחה עמוּקה, ויוֹצא.
כּריס, אבּא של וילי, עוֹבד בּמִכרֶה הזהב מפוננג שבּדרוֹם אפריקה. בּשעה ארבּע לִפנוֹת בּוֹקר הוּא כּבר עוֹמד עִם חבריו בּפתח של המעלית שמורידה אוֹתם למעמקֵי האדמה. אתם ודאי רוֹאים בּדִמיוֹן שלכם מעלית קטנה עִם דלתוֹת אוטומטיות, כּמוֹ אצלכם בּבִניין. אבל המעלית שבּמִכרֶה היא ענקית, יש בּה שלוֹש קוֹמוֹת, ונִכנסים אליה 150 כּוֹרים בּבת אחת. הם בקוֹשי נדחסים פּנימה. לכל אחד מֵהכּוֹרים יש בּיד קוּפסה כּסוּפה קטנה וּבתוֹכה, כּך לדִברֵי הכּוֹרים, נִמצאים החיים. בּקוּפסה הזֹאת יש מִתקן נשימה קטן, שבּמִקרֶה שֶׁהכּוֹרים יִיכּנסוּ לתוֹך כּיס של אוִויר מוּרעל בּמעבֶה האדמה, הוּא יעניק להם חצי שעה לנסוֹת וּלחלץ את עצמם.
היי, שמי נוֹעה ואני בּת שש. יש לי אחוֹת בּת ארבּע ואח בּן 15. כּל אחד מאתנוּ אוֹהב לעשׂוֹת משהוּ אחר, כּי אנחנוּ שוֹנים מאוֹד. אני אוֹהבת לטיֵיל בּטבע, ללכת בּשבילים, לעלות על הר אוֹ ללכת על אבנים, ואחר כּך בּערב, כּמִתעייפים – לֹא לִנסוֹע לבית מלוֹן כּמוֹ שֶׁהגדוֹלים עוֹשִׂים, אלא לישוֹן בּאוֹהל, בּשטח. אז נכוֹן שילדה בּת שש לֹא יכוֹלה לישוֹן לבד בּאוֹהל בּשטח, לכן אני אוֹהבת לטיֵיל עִם אבּא ואחי הגדוֹל טל. גאיה, אחוֹתי הקטנה, לֹא ממש נֶהנֵית ללכת בּטבע, בּמיוּחד לֹא בּטיוּלים ארוּכּים, כּי הרגליים שלה קטנוֹת יוֹתר והיא מתעייפת הרבּה לפניי.
שלוֹם לכם ידידיי היקרים!
בּזמן שקראתם את מה שכּתב המדען המעוֹפף בּביִת שעל העץ, הוּא הִמשיך לחשוב וּלתכנן אֵיך להסבּיר לכם מהי מוֹלקוּלה, מִבּלי שתִרצוּ להעיף אוֹתוֹ מִבּית העץ שלוֹ למטה אל הדשא הרטוֹב. כּל הלילה דלק שם האוֹר, בּביתו של המדען; שמענוּ אוֹתוֹ דוֹפק, מרים וּמוריד לבנים, וּבסוֹף שמענו צעקה: "זֶהוּ, הִצלחתי!" ואחר כך פּרץ צחוֹק שרק מדען מעוֹפף יכוֹל להשמיע כּמוֹהוּ.