דבר העורך – 246 אפריל 2016אודי רן - עורך ראשי

נראה שירדנו מהפסים. "שופכים את דמו של צה"ל" קראו המפגינים (שכמובן בלט ביניהם הצל של עצמו), שבאו לגנות את ה"לינץ'" שעשו הרמטכ"ל ושר הביטחון ב"חייל ששומר עלינו" (כאילו הרמטכ"ל לא).

למלחמה יש כללים. הכללים האלה החזירו לנו בחיים מאות שבויים במהלך מלחמות ישראל – ואלפי שבויים לצבאות האויב. הכללים קובעים שחייל שנכנע – או נוטרל – יישאר בחיים, גם אם רגע לפני כן הוא ניסה להרוג חייל מחיילינו. וכי איזה לוחם לא ניסה להרוג או הרג עד לרגע שהוא נכנע או נוטרל?

הכללים הבין-לאומיים קובעים שכל עוד יש לחימה – מותר לירות ולהרוג. בשנייה שמסתיימת הלחימה – לא יורים יותר. אין ספק שאם המחבל היה נורה ונהרג במהלך הסיכול – אף אחד לא היה בא בטענות לחייל היורה. אבל חכמה קטנה מאוד היא לדרוך את הנשק ולהוציא להורג את המחבל שש דקות אחרי תום הלחימה – סתם, כי בא לו.

החייל היורה שבר את הכללים האלה בצורה חסרת מחשבה, במיוחד כשהגיע הזמן שהוא ושאר החיילים ילמדו שבעידן הטלפונים החכמים כל תנועה מצולמת ומשודרת בחי בכל העולם – עוד לפני שיבש הדם מעל פצעו של המת.

ועכשיו, לכו והסבירו לעולם שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. שצה"ל לא מוציא להורג שבויים (הרי זה הגימיק של דעא"ש); זה טוב ויפה שאנחנו קובעים שהמחבל הוא מחבל, הוא טרוריסט, והוא אינו חייל לוחם. אבל האם לפלסטינים יש חיילים? האם כשאיש הרשות יורה בחיילים הוא לא הופך להיות באופן אוטומטי למחבל?

נכון שממש לא אכפת לנו מה העולם חושב עלינו, כי הרי בלאו הכי מה שלא נעשה הם יהיו נגדנו. ומה הם כבר יכולים לעשות לנו?אלא שלא ממש, שהרי אנחנו לא קובה, שלאחר 50 שנה של אמברגו אמריקאי מסתפקים האנשים שם ב-25 דולר לחודש אם אתה רופא, ו-40 דולר לחודש אם אתה מורה – אנחנו נלחמים על מחיר המילקי, אנחנו דורשים סיוע מארצות הברית, אנחנו נלחמים נגד החרמות שמאיימים להטיל עלינו בכל בוקר, ולכן אנחנו עדיין לא יכולים לצפצף על העולם.

לפני 30 שנה יצא לי להיות קב"ט של אל על בשדה התעופה פיומיצ'ינו שברומא בשעה שארבעה מחבלים תקפו ברימונים ובאש מקלעים את הקהל שעמד ליד דלפקי אל על ו-TWA. צוות האבטחה שלנו (שכלל קב"ט וארבעה מאבטחים) השיב אש, וחיסל שלושה מתוך ארבעת המחבלים בתוך כעשר שניות. מחבל רביעי שהיה מחופש לאישה העמיד פני מת, ולכן נשאר בחיים. כשהמחבל התגלה כחי, שניות ספורות אחרי סיום התקרית, יכולנו כמובן לסיים את העבודה; אלא שאז נכנס לתוקפו החוק המדובר – והמחבל הפך להיות שבוי. ידענו שדינו להשתחרר בתוך שבועות ספורים – מעצם העובדה שהאיטלקים עשו עסקים עם ארגוני הטרור, אבל כבודה של מדינת ישראל היה על כף המאזניים – והעובדה הזאת הטתה את הכף והצילה את חייו.

צריך לשמור על חיילינו – כי הרי הם שומרים עלינו. אבל אם לא נשמור עליהם וניתן להם לעשות ככל העולה על רוחם – מה יהיה עלינו?

ודבר פעוט נוסף – מפקדי צה"ל מופקדים על הצבא. הם אלה הקובעים את הכללים, הם אלה שנותנים את הפקודות, וכזכור לכולם הם גם אלה שרצים בראש. כשראש המטה הכללי קובע כללים לחיילים – החיילים יבצעו אותם גם אם הם לא נראים להם וגם אם דעתם שונה מדעתו, כי צבא הוא לא דמוקרטיה – ורק כך הוא יוכל לשמור עליה.