דבר העורך – 251 ספטמבר 2016

לא רחוק מכאן, כאילו בקצה השני של היקום, יש מקום מופלא. כבר הייתי שם לפני 30 שנה, גם אז התאהבתי, אבל חשבתי שכמו כל דבר בעולמנו גם המקום הזה השתנה; אבל לא.

טוסקנה קוראים לו, למקום. אני יודע שכולכם תרימו גבה ותגידו – טוסקנה? מה? הוא גילה את אמריקה? הרי זה אחד השמות הנדושים בתעשיית התיירות, וזה לא בקצה היקום אלא ממש כאן, מעבר לים…

אז הגענו לשם, ונכנסנו לתוך עולם שבלי להשתמש במונח הנדוש – שם "עומד הזמן מלכת" – אומר: עולם שלא השתנה, לא ישתנה – וטוב שכך. שקט, ריחות של טבע, אנשים ששכחו שהעולם מסתובב, ופרט לכך שהמכוניות שלהם שייכות לדור הזה – כל השאר לא. הרים ירוקים, טירות בנויות מאבן שתולות בכל מיני נקודות, כאילו הלכו אנשים, הסתכלו על הנוף, וכשראו כי טוב ויפה – סימנו את השטח ובנו את ביתם.

שכרנו אחד מהם, במחיר שעולה בדרך כלל חדר אחד במלון, התמקמנו, ונשמנו עולם אחר. עשרה ימים בלי איומים אירניים, בלי שחיתויות, בלי מריבות, בלי שרים שכל מה שאכפת להם הוא להמשיך ולהחזיק בכיסא רב המשמעות שלהם (ובכלל לא משנה אם יש לו או אין לו – הוא שלהם…), בלי ימין ושמאל, חרדים חילונים, מזרחיים ואשכנזים, בלי רגב, נתניהו, ליברמן, בנט, הרצוג, ומי לא… ובקיצור – כמעט חתמנו קבע בחברה להגנת הטבע – שהיא המחוז…

וכשרוצים להתרענן ולנקות את הראש – גולשים במורד לעיר השכנה, פירנצה שמה. כל כך יפה, כאילו שישבו בה טובי האדריכלים והאמנים של כל התקופות, ובמרכזה – הדומו. אני מניח שאפשר היה לבנות כזה (לפחות מבחינת המחיר) במקום מעון ראש הממשלה ההולך ונבנה, ואז אולי היינו באמת אור לגויים…

ולא, לא רדיו, לא טלוויזיה, לא אינטרנט, וכן, הבנתי איך אפשר לעצור את העולם בלי לרדת ממנו. וממש לא התגעגעתי.

לא ציוני? לכו תדעו כבר מה זה להיות ציוני. האם אני אוהב את מה שקורה בציון? ממש לא. האם ציון אוהבת את מה שקורה אצלה? אני מניח שהתשובה זהה. האם הציונים אוהבים זה את זה? כבר מזמן לא. ולא, לא רוצה ברלין, לא רוצה ניו-יורק, וגם לא אוגנדה. מספיק לי טוסקנה, אפילו לקצת זמן… לא רחוק, ולא בקצה היקום, אלא כאן, קרוב, ממש מעבר לים…