דבר העורך 229
אודי רן - עורך ראשיזה כואב; כואב לשמוע על חבר'ה שחלמו, יצאו לטיול חייהם, טיול שהם תכננו הרבה זמן – ובגלל סופת שלגים קיצונית איבדו שם את הכול. את החלום, את הטיול, ובעיקר – את חייהם.
קל להיות חכם לאחר מעשה, לשאול שאלות; ובכל זאת –  למה הם עזבו את המחנה? האם הם היו במחנה התחתון או העליון?  ואם הסופה החלה אחרי היציאה – למה הם לא הסתובבו וחזרו מיד למטה? ואם הם כבר הגיעו למחסה שבמעבר ההרים – למה הם עזבו אותו בעיצומה של הסופה? ואם הלכו בסופה, מדוע לא התארגנו בקבוצה אחת כשהראשונים מפלסים דרך לכולם והם מתחלפים ביניהם במלאכה הקשה של פריצת השביל בשלג?
האסקימואים חיים כל חייהם באזורים קרים וקשים, שם סופות שלגים הן שגרת חיים; הם למדו לבנות לעצמם איגלו מהשלג, שמגן עליהם בפני כל סופה; הדובים הלבנים יודעים לחפור לעצמם מאורות בשלג, ולעבור בהן כל סופה; הפינגווינים באנטארקטיקה יודעים שכשקבוצה מצטופפת יחד, אפשר לשמור על חום הגוף.
והחבר'ה שנהרגו בהתהפכות האוטובוס; אין ספק שכדי לחוות את המקום צריך להתערבב עם המקומיים, לשבת לידם, לאכול אתם, לישון אתם וגם לנסוע אתם. אבל…
אנחנו חולמים על הטיול של אחרי הצבא כל השירות, אך האם באמת הוא צריך להסתיים כך?
באוגוסט 2003 נעלמה קבוצה של 14 מטיילים ישראלים ו-11 מלווים מקומיים שטיפסו על הר געש בקמצ'טקה. על המדרון נקלעה הקבוצה לסופת שלגים חזקה. הקשר נותק מהם למשך שלושה ימים. את הקבוצה הוליך שוקה רווק. ביום שלישי בבוקר, כשהסופה נחלשה, חודש אתם הקשר. "לא נעלמנו", ענה שוקה לכתבים הנרגשים. "התחילה הסופה, נסגרנו באוהלים והמתנו לשוך הסערה; וזהו".
אולי כדאי ללמוד מבעלי הניסיון?
אודי רן

המומים וכואבים שמענו על תוצאות סופת השלגים שהכתה ברכס האנפורנה. רכס האנפורנה, הכולל את מעבר ההרים (פאס) טרונג-לה (5,416 מ'), הוא אולי הטרק המושך ביותר בנפאל.
אלפי מטיילים, רבים מהם ישראלים, מטפסים לשם בעונת הטרקים בחודש אוקטובר, לאחר המונסונים של הקיץ, ובחודשים מרס-אפריל לאחר שלגי החורף. אוקטובר נחשב לחודש חמים עם מעט גשמים, ולכן הוא מועדף מכל חודשי השנה. אבל את ההרים הגבוהים פוקדים מדי פעם אירועי מזג אוויר חריגים עם סערות גשם או שלג בעונות בלתי צפויות. יש הזוכרים סופת שלגים שכיסתה את הרי ההימליה ב-20 באוקטובר 1985, שנמשכה שלושה ימים רצופים באזור האוורסט. האירוע גבה קרבנות וקטע את ההעפלה לפסגות הגבוהות בנפאל, ואף הקשה על הטרקרים באזורים הגבוהים.
והנה בימים 13-14 באוקטובר 2014 תפסה סופת שלגים קשה במיוחד מטיילים בדרכם למעבר ההרים טרונג-לה, וכך מצאו עצמם מאות מטיילים בבסיס היציאה "פדי" – המחנה התחתון והמחנה העליון (4,800 מ'), בציפייה לעלות לפאס. הסופה החלה ככל הנראה בלילה. העלייה לפאס מתחילה בשעות החשכה, שעות שבהן קשה לעשות הערכת מצב מזג האוויר.
העלייה לפאס קשה גם בימים רגילים והיא נמשכת כחמש עד שבע שעות, בהתאם לכושרם של המטפסים. לאחר העלייה הקשה צפויות עוד כחמש שעות של ירידה מפרכת (1,700 מ') מהטרונג-לה אל הכפר מוקטינט.
ככל שעולים בגובה שכבת השלג הנערם מתעבה, הטמפרטורה צונחת, ההליכה מואטת והראות
הופכת לאפס. כשמתרגשת סופה, הדבר הנכון הוא לחזור למחנה שממנו יצאנו. ואכן אלה שחזרו למחנה היציאה שרדו.
אלה שהמשיכו הגיעו מאוחר מדיי ל"בית התה" שבמעבר ההרים, שם נדחסו והצטופפו בצריף הקטן בעמידה כאשר בחוץ משתוללת הסופה. בבוקר ניסו לרדת, והסוף העצוב ידוע.
בזמן סופה בהרים חשוב לשמור על כמה כללי ברזל:
•    בסופת שלגים לא עוזבים מחסה.
•    בשלג עמוק חייבים ללכת בשורה עורפית, כשהראשונים שמפלסים את השלג מתחלפים ביניהם. כך השיירה כולה הולכת במסלול מהודק.
•    כאשר הסופה מתגברת – עוצרים במקום, וחופרים מערת שלג. במערת שלג הטמפרטורה איננה יורדת מאפס והרוח לא מכה.

בוגרי יחידת 669 מקיימים מזה זמן קורסי הכנה לתרמילאים ישראלים שיוצאים לעולם. בעבר גם נערכו קורסי הישרדות שלג בחרמון. מן הראוי לגייס אנשים מנוסים ולקיים קורסי הישרדות שלג לכל המתכננים לצאת לאזורים מושלגים.
וחשוב מזה – מן הראוי שהתרמילאים ישתתפו בקורסים האלה, כדי שיהיה מי שיספר על חוויות הטיול גם בשנים שאחרי.
אלעד, בני, נהרג בתאונת אוטובוס בנפאל בשנת 1995.

שוקה רווק

white_14