Top Banners
Top Banners
Top Banners

דבר העורך – ספטמבר 2017אודי רן - עורך ראשי

רעייתי הלכה לבית הספר לפתוח עוד שנת לימודים, ולמרבה הפליאה (שלי, כמובן) היא חזרה הביתה עם חיוך של אושר על הפנים. "איזה מחזור…" היא אמרה, "ילדים כאלה חמודים. ישבו, הקשיבו, שאלו, וגם אם דיברו – זה היה במין כבוד שכזה…"

מאחר שהיום האחרון ללימודים, שהתקיים לפני חודשיים, החזיר הביתה אישה מתוסכלת, הזכרתי לה שבעצם אני שומע את הפתיחה הזאת בכל תחילת שנה כבר 30 שנה. היא אוהבת אותם, אין ספק, אבל אין ספק שהם לא מגיעים לבית הספר לבד. כל אחד מהם מגיע עם מטען שקוראים לו הורים, וההורים הרי יודעים הכול טוב יותר, כי הם מכירים את האוצר שלהם הכי טוב מכולם, ורק הם יודעים שהוא האוצר הבלום של הכיתה, וכל השאר… והמורה בכלל…

למעשה, זה לא סוד שההורים הם הגורם החשוב ביותר בחייו של כל ילד. הם אלה שמעצבים את דמותו, את אישיותו, את אופיו, ולא רק מכוח הגנים, אלא מכוח ההורות, הסמכותיות (לא תמיד יש כזאת), החינוך (ממש לא תמיד), הליווי הצמוד (נו…), הדוגמה האישית (מה לעשות, הילדים רואים ולומדים… בבית, ברכב על הכביש, על חוף הים, בשמורות הטבע ובמפגשים עם חברים), צורת הדיבור, המסרים, ההתנהגות בבית, ההערות.

כן, הן באות (מה לעשות, רוב המורות מורות…) עם המון תקווה בלב, עם כמיהה ללמד, לעצב, לחנך את אלה שבאים לבית הספר עם רצון ללמוד, להכיר חברים, לפתח חברויות חדשות. אבל מאחר שמערכת החינוך בארץ היא ציבורית בעיקרה, מגיעים לאותה כיתה ילדים משכונות שונות – חלקן עשירות, חלקן מתורבתות (כן, הפרדתי בכוונת מחבר), בחלקן משפחות שעובדות בשביל הכסף, ואחרות שהכסף עובד בשבילן, והילדים – חושבים שהם שווים, אבל מהר מאוד הם מגלים שהם שווים יותר או פחות, וקשה להם להיפרד מתג הערך שהדביקו להם ההורים.

ואז נוצרות הקליקות הבנויות על הכסף, על הגאדג'טים, ועל האופניים החשמליים ודומיהם; לכולם יש, כי הרי זה צו השעה, וכשלכולם יש – נבדקת השאלה של מי חדש יותר, של מי משוכלל יותר. ובמלחמה הזאת יש חללים רבים… ובעקבותיה באה המחשבה שאם יש לי, מותר לי, ואת (הפעם המורה) לא תגידי לי מה לעשות, ולבטח לא תשאירי לי את האופניים בחוץ, וברור שלא תגידי לי להפסיק, ואימא שלי אמרה, ואבא שלי אמר, ואני אגיד אותך לאימא שלי, ומי את בכלל… והכול מקבל גיבוי מוחלט מאימא שתומכת, מאבא/גב חזק, שבהרבה מקרים לא משקיעים מי יודע כמה זמן בילדים, וכפיצוי מגבים אותם גם כשברור להם שהילדים שלהם לא תמיד שיא העולם.

והיא סופגת, והיא מנסה לשמור על תרבות, לשמור על מעמדה, לשמור על כבודה, לפחות בעיני הילדים, אך מי יכול לעמוד בפני כל כך הרבה הורים "מגוננים", "אוהבים", "מסוככים"… במיוחד כאשר הם בוחריו/חבריו/ קובעי עתידו הפוליטי של שר החינוך, והוא הרי דואג לעתידו הפוליטי יותר מאשר לעתידן של נתינותיו… והוא מגבה אותם (לא את המורים והמורות, כמובן) במעשיו, בהנחיותיו. וכן, יש גם ועד הורים שחושב שהוא יודע חינוך נכון מהו, ובחוצפתו דורש ממשרד החינוך לעשות קבוצות חינוך משותפות להורים ולמורים, כאילו השכלתם החינוכית שווה…

ובתוך זמן קצר הלכה לה תחושת האושר, והמורה המתוסכלת חוזרת הביתה עם לב כבד של פספוס. כי הרי הם "ילדים כאלה חמודים, ישבו, הקשיבו, שאלו, וגם אם דיברו – זה היה במין כבוד שכזה…" ולאן הכול הלך?

אבל היא זוכרת שימים ספורים לאחר שאביה נפטר ממחלת הסרטן, בעודה ילדה בת 12, חסרת כול, כתבו לה בתעודה: "חלה ירידה בציונייך", ואף אחד מהמורים, גם לא המחנך, לא ניסה לשוחח אתה ובוודאי לא לבקר אותה במהלך השבעה. והיא מדברת, מכירה, יודעת, אוהבת כל אחד ואחת מהם כאילו היו הילדה ההיא.

בשנים הראשונות היא עוד האמינה שלפחות חלק מהאשם בה. עכשיו היא כבר יודעת לעמוד על שלה, להעמיד אותם (את ההורים התוקפים) במקומם הראוי, להסתמך על 30 שנות הניסיון ולהבין שזוהי דרכם של ההורים לשלם לעצמם דמי שתיקה מצפונית על הקריירה שתפסה את מרבית שעות ה"יחד" שנגנבו מהילדים, לגרום לילדים להבין ש"גם אם אנחנו לא נמצאים הרבה יחד – תסמכו עלינו, אנחנו אתכם בכל מקרה…"

אבל לא הכול רע במערכת הזאת. כך לפחות אני שומע מזו שלפניי. רמתם של המורות והמורים בסך הכול גבוהה לאין שיעור מרמתה של כלל האוכלוסייה; המפקחות והמפקחים, ובכלל הדרג המקצועי במשרד החינוך (להבדיל מהדרג הפוליטי), כבר לא נגד אלא בעד; יושבים וחושבים איך לשפר, איך לסייע, איך להרים את מעמד המורים, איך לתת להם גב מול עדת ההורים שוחרי דמם של המורים, אויבי הילדים שלהם. ומשכך, אולי תהיה השנה טובה יותר מקודמתה, כפי שהייתה קודמתה מזו שלפניה…

 

 

הונג קונג
כתב וצילם: יצחק בן עוזר. הייחוד של הונג קונג הונג קונג הייתה מושבה בריטית מאז מלחמות האופיום במחצית המאה ה-19 ועד העשור האחרון של המאה ה-20. בסוף שנות ה-90 הועברה הונג קונג משליטה בריטית לריבונות של ממשלת סין. מאחר שהעיר חוותה פריחה כלכלית ותושביה נהנו מאווירה ליברלית יחסית לזו שמאפיינת את חלקיה האחרים של הרפובליקה הסינית, סוכם בין כל הצדדים שהונג קונג, אף על פי שהיא שייכת פורמלית לסין, תנהל אורח חיים דומה לזה שניהלה בעבר למשך 50 שנים נוספות ממועד האיחוד מחדש. כמה דוגמאות להבדלים הקיימים כיום בין הונג קונג לאזורים האחרים בסין. בהונג קונג כמו באזורים אחרים שבהם הייתה שליטה בריטית בעבר נוהגים בצד שמאל של הכביש. המטבע של הונג קונג הוא הדולר ההונג קונגי ולא היואן הסיני. אין צורך באשרת כניסה לביקור בהונג קונג, בעוד בכניסה לסין נדרשת אשרת כניסה (סוגים שונים בהתאם למספר הכניסות לסין). העיר הונג קונג מורכבת מאזור יבשתי שמחובר פיזית לסין (כיום יש ...
להמשך קריאה
אלבניה
אלבניה - מסלולי הליכה בארץ מעוררת השראה כתב וצילם: פרץ גלעדי, רשות הטבע והגנים מסע רגלי בתוך יערות עבותים שלא נגמרים, הליכה בשבילים צרים המטפסים על פסגות הרים, ביקור בכפרים קטנים ונידחים שבהם הזמן עמד מלכת ואנשים חייכנים ומכניסי אורחים שחיים בפשטות, ואפילו אוהבים את ישראל והישראלים. השילוב המנצח הזה של תרבות, נופים ואנשים, בתוספת אוכל פשוט וטעים ומזג אוויר נסבל, גרם לי ליהנות מכל רגע. אם נוסיף לכך את העובדה שאת המסע הרגלי עשיתי עם בני דוד, הרי שהכול מושלם. אלבניה שוכנת בדרום-מזרח אירופה, בין יוון ומקדוניה ממזרח ודרום, מונטנגרו וקוסובו מצפון והים האדריאטי ממערב. על שטח של כ-29,000 קמ"ר חיים כשלושה מיליון וחצי תושבים, כמיליון מהם חיים בעיר הבירה טירנה ועוד כ-200,000 בעיר שקודרה ((Shkudre הנמצאת מצפון-מערב לטירנה, במרחק כשעתיים נסיעה. כשני שלישים משטחי המדינה נמצאים בגובה 1,000 מ' מעל פני הים ויותר, והחלק המערבי הוא שפלת חוף פורייה. רוב השטחים הם שטחי חקלאות ויערות טבעיים. גם מים ...
להמשך קריאה
כתב: עופר רענן. אִם תחפּשׂוּ בּטלפוֹן החכם אוֹ בּמחשב, בגוגל, את המילה "כּריש", תִמצאוּ הרבּה סיפּוּרים, סרטים וסרטונים על כּרישים, וגם מידע על הבּעיה העולמית של הכחדת הכּרישים והחיפּוּש המתמיד שלנוּ, בּנֵי האדם, אחרֵי אוֹתם דגים גדוֹלים. בּכל העוֹלם שׂוֹחים להם בּשלווה כ-123 מינים של כּרישים. אני לֹא מכּיר את כּוּלם. הכּרישים סבלוּ בּמשך שנים מֵהשם שנוֹצר להם כּחיה מאוֹד מאוֹד רעה ומפחידה, ובמקוֹמוֹת מסוּימים בּעוֹלם אפילוּ "חיה שצריך להרוג". התדמית הגרוּעה של הכרישים נוצרה, לדעתי ולדעתם של אנשים שחוֹקרים כרישים, אוֹהבים אותם ודוֹאגים להם, בּעִקבוֹת סרט שיצא לקוֹלנוֹע עוֹד לִפנֵי שחלק מֵההוֹרים שלכם (וגם אני) נולדו. זהו סרט מפחיד מאוֹד שנקרא "מלתעוֹת". מסופר בּוֹ על עיירת תיירוּת (כּמוֹ אֵילת) שסוֹבלת מכּריש ענק שמפחיד את כּל האנשים ותוֹקף מִתרחצים. אבל אין לכם מה לִדאוֹג, כּל עוֹד נשמור על מרחק מכרישים ולֹא ננסה לפגוע בּהם, הם לֹא יעשו לנו כּלוּם. כּמוּבן שאסוּר לִזרוֹק להם בּמבּה אוֹ שניצל, בּדיוּק כּמוֹ שאסוּר להאכיל ...
להמשך קריאה