דבר העורך – 243אודי רן - עורך ראשי

 

 

מדהים לראות בכמה כוח מחזיק אדם אחד (מזכיר ההסתדרות) בידיו. רוצה – יגרום למדינה נזק של 350 מיליון ש"ח ביום, ולכמה ימים שבא לו. מדהים גם שמעליו יש אחת (שופטת בית הדין לעבודה) שיכולה לבטל את כל הכוח הזה.

התאגדות היא דבר טוב, כאשר באים להגן על זכויותיהם של חלשים; אבל היא דבר לא כל כך טוב כאשר באים להשתמש בכוחה כדי לכופף למדינה את היד, והכוונה היא – "תגיע אתי להסכם שימצא חן בעיניי עד יום זה וזה בשעה זו וזו ואף לא דקה מאוחר יותר – או שאני משבית את המשק", ולא "כל עוד אנחנו מנהלים משא ומתן יעיל ומעשי – אני ממתין. כשאראה שאתה מתחיל לעשות סחבת – אקבע מועד לסיום ההליכים ולשביתה".

צודק שר האוצר בדרך החשיבה שלו, שכדי לשפר את מצבן של השכבות החלשות באמת, אלה שבאמת לא יכולים לגמור את החודש – לא חייבים לכלול בהסכם גם העלאת שכר לבעלי ההכנסות הגבוהות, גם אם הם עובדים באותו ארגון. אלא שהאיש הכל יכול יודע שהוא מקבל את כוחו הבלתי הגיוני מבעלי ההכנסות הגבוהות יותר (שכן הם בעלי הכוח והעמדה), ולכן הוא "נקרע" בין הכרזתו על רצונו "לעזור לשכירים לגמור את החודש" לבין רצונו לשאת חן בעיני אלה שיכולים לקנות אותו בכל חודש – במיוחד כשמי שעומד מולו מחזיק באג'נדה לא פחות חברתית משלו, אלא שהוא רואה משם את מה שלא רואים מכאן (לא מאמינים? שאלו את לפיד…).

תארו לכם שתקציב המדינה שלנו לא היה מנוהל על ידי פוליטיקאים כי אם על ידי קבוצה של אנשי מקצוע אמתיים שבאמת אכפת להם והם לא מושפעים מלחצים מפלגתיים כאלה או אחרים, אלא לוקחים את התקציב, מנתחים את הצרכים, מקבלים את רשימות הצרכים המפורטות, ומעבירים את הכספים על פי קריטריונים נטולי השפעות חיצוניות. תארו לכם שגם הסכמים, כמו מתווה הגז, היו נערכים על ידי אנשים הבקיאים בדברים, נטולי אינטרסנטים והשפעות, שמה שמכוון אותם הוא טובת המדינה.

חלומות באספמיה? בלי ספק, שכן איפה נמצא אנשים כאלה? אפילו טרכטנברג, מי ששמו זוהה עם המחאה החברתית, לא הרים את ידו נגד העלאת השכר לחברי הכנסת (שוודאי מצליחים לגמור את החודש). ולא רק, אלא שכשנשאל אם הוא יוותר על ההעלאה – עדיין לא חשב על זה, כאילו שיש על מה לחשוב.

גם כחלון, שגרם לנו להאמין שהוא נושא את דגל טובת החלשים ומעמד הביניים, העדיף שלא לפגוע בעסקיו עתירי הממון של חברו, והפר את ההתחייבות שנתן לבוחריו לפני הבחירות – לראות את טובת המדינה לפני כל דבר אחר.

אפריקה ידועה מכל הבחינות כיבשת המפגרת ביותר בעולם, ולא בכדי. עתירי הממון האינטרסנטיים של העולם המערבי "משמנים" את המנהיגים המושחתים, ואלה, בתמורה, נותנים להם לעשות באוצרות הטבע של המדינות כבשלהם. ובכל זאת, יש מדינה אחת באפריקה שאולי יכולה לשמש לנו דוגמה להתנהגות אמיצה ונכונה של מנהיגיה.

בוצואנה, הנמצאת מצפון לדרום אפריקה, היא המדינה האפריקאית היחידה שמעולם לא הייתה בשליטה מערבית (אם כי הייתה מדינת חסות בריטית – לאחר שביקשה את חסותה מרצונה). לבוצואנה מכרות יהלומים – ושמורת טבע מהיפות בעולם.

להבדיל ממדינות אפריקה האחרות, איאן קאמה, נשיא בוצואנה, בנם של ליידי רות' האנגליה וסרטסה, נשיאה הראשון של בוצואנה, שנולד, גדל והתחנך באנגליה, הכריז כבר בהיותו סגן נשיא, שכל ההכנסות מאוצרות בוצואנה יישארו במדינה, ועושרה יופנה לרווחת תושבי המדינה ולא לרווחת חברות מערביות. אמר – ועשה. בוצואנה, הנחשבת למפיקת היהלומים הגדולה בעולם (מבחינת ערך ייצור), החזיקה בבעלות של 50 אחוז ממכרות היהלומים, ועל פי ההסכם עם חברת דה-בירס זכאית ל-80 אחוז מההכנסות. גם תנאי העבודה של עובדי המכרות מבוקרים על ידי המדינה ואינם דומים לאלה של עובדי דה-בירס במדינות אפריקה האחרות. המשבר הכלכלי של שנת 2008-9 שפגע קשה בשוק היהלומים העולמי הביא את בוצואנה להעביר לרשותה 80 אחוז מהבעלות על המכרות. במשך 35 שנה (עד המשבר) החזיקה בוצואנה בשיא צמיחה עולמי.

ומה עשתה המדינה בהכנסות? בכל כפר, ואפילו הנידח ביותר, נבנו בית ספר, שבו מקבלים כל הילדים ארוחה חמה, מרפאה, ואפילו טלפון ציבורי הנתמך בפנאלים סולריים. המדינה משקיעה בחינוך וברווחת התושבים יותר מאשר כל מדינה אחרת באפריקה.

ולמה העליתי את עניין בוצואנה? אולי כדי שנבין שאפשר גם אחרת…