ספורט עולם

מואי תאי, אומנות הלחימה הלאומית בתאילנד

מואי תאי (Muay Thai), הידועה יותר בשם אגרוף תאילנדי, היא אומנות לחימה עתיקה שמוצאה מתאילנד. ספורט לחימה זה דורש משמעת פיזית ומנטלית ומכונה "אומנות שמונה הגפיים", שכן הוא מאופיין בשילוב השימוש באגרופים, מרפקים, ברכיים ושוקיים. מואי תאי הפך לספורט נפוץ במאה ה-20, כאשר ספורטאים תאילנדים החלו להתחרות ברחבי העולם בקרבות קיקבוקסינג, שילוב של אומנויות לחימה שונות וקרבות תחת חוקי הקרב של האגרוף התאילנדי. אולם שורשי המואי תאי הולכים אחורה עד למאה ה-12, והיא פותחה במקור כלוחמת פנים מול פנים, כשכל הגוף מתפקד ככלי נשק. הידיים הופכות לחרב ופגיון, השוקיים והאמות מתפקדות כשריון נגד מהלומות, המרפקים משמשים כפטישים להלום בתוקף, והרגליים והברכיים הם הגרזן והאלה. כל הגוף פועל כיחידה אחת מושלמת.

במהלך נדידת השבטים הסיאמיים דרומה מערבות סין, אל יעדם הסופי המוכר כיום כתאילנד, הם נאלצו להילחם בחירוף נפש כנגד שבטים אחרים. באמצעות אימונים אקראיים ואובדן חיים בקרבות, תוך כדי חידוד טכניקות לחימה, החלו להיווצר שורשי המואי תאי. לוחמים ותיקים ואבות לימדו צעירים חסרי ניסיון את יסודות ההגנה, התקיפה והיציבה הנכונה, שחשובים כל כך בקרבות פנים מול פנים. האבולוציה של אומנות לחימה זו התפתחה באופן כמעט דרוויניסטי, שבו החזק הוא השורד. אלו שלחמו בגבורה שרדו לאורך שנים והצליחו להעמיד תחתם לוחמים צעירים חדשים, עד אשר נפלו גם הם בקרב.

אחד הסיפורים הפופולריים ביותר בנושא ההיסטוריה של המואי תאי קשור למתאגרף האגדי נאי קנום תום (Nai Khanom Tom). הסיאמים נדרשו להגנה קבועה כנגד התקפות מצד שכניהם הבורמזים והקמבודים. בהיותם אויבים מאות שנים, נלחמו ביניהם הבורמזים והסיאמים מלחמות רבות, שזרעו הרס וקורבנות בשני הצדדים. במהלך הקרבות בין שושלת קונבנג (Konbaung) הבורמזית לסיאם, נאי קנום תום היה אחד מאסירים רבים שנלקחו מביתם בעת פירוק הבירה התאילנדית העתיקה איוטיה (Ayutthaya). על פי המיתוס, בשנת 1774 הורה המלך הבורמזי על שבעה ימים ולילות של חגיגות לכבוד פגודה בודהיסטית בעיר הבורמזית רנגון. בין החגיגות המאורגנות הייתה מצגת מלכותית של לחימה בין מתאגרפים תאילנדים לבין לוחמים בורמזים, כדי להדגים את הדומיננטיות המוחלטת של אומנות הלחימה הבורמזית הקרויה לטווי (Lethwei). בשחצנותו הבטיח המלך לנאי קנון תום את חירותו אם ינצח יריב בורמזי, וכבר ביום הראשון של החגיגות נקבע לו קרב. להפתעת הקהל, עוד לפני הקרב, הוא החל מייד במה שנראה כריקוד מורכב סביב יריבו. השופט הכריז כי זה טקס הוואי קרו (Wai Kru), סוג של ריקוד שנועד לחימום ומתיחת הגוף, טקס מחווה סימבולי לכבוד הקהל, היריב, מורי הלוחם והוריו, ואף נועד להלחיץ את היריב בסוג של לוחמה פסיכולוגית. כשהתחיל הקרב התקיף נאי קנום תום את יריבו במטח פראי של מהלומות מרפקים וברכיים, עד שגבר עליו בנוקאאוט מהיר. השופט הכריז על קרב פסול באמתלה שדעתו של המתאגרף הבורמזי הוסחה באמצעות הכישוף של טקס הוואי קרו. נאי קנום תום אולץ להילחם נגד תשעה מתאגרפים בורמזים נוספים ברצף, אך גם אותם הביס תבוסה מוחצת. לאחר שזכה בחירותו, שב לסיאם כגיבור והעלה את מורל העם, שדוכא לאחר ההפסד במלחמה. סגנון הלחימה שלו נודע בשם "אגרוף בסגנון סיאמי", ומאוחר יותר שונה למואי תאי. סגנון לחימה זה הפך לספורט הלאומי של תאילנד, ומאומנות לחימה בקרב הפך לספורט שהקהל בא לראותו לשם שעשוע. תחרויות המואי תאי הפכו בהדרגה לחלק בלתי נפרד מפסטיבלים וחגיגות מקומיות, במיוחד אלה שהתקיימו
במקדשים בודהיסטיים.

עבור העם התאילנדי הנרטיב של נאי קנום תום הוא מקור לגאווה והשראה לכל ילד. בכל שנה ב-17 במרס העם התאילנדי חוגג לילה של אגרוף המוקדש לו ולגבורתו. חוקי הקרב מתירים כמעט הכול, פרט לנגיחה ביריב והכאתו בגב ובאזור החלציים. כל קרב מתחיל בריקוד חימום ובמתיחת שרירים כהוקרה למורשתו של המנטור המיתולוגי נאי קנום תום, וכהבעת גאווה בו, ומסתיים לאחר נוקאאוט או לפי החלטת השופטים. לוחמי האגרוף התאילנדי מתחילים את חייהם הספורטיביים לרוב בגיל צעיר מאוד – חמש-שש, וכאשר הוותיקים מסיימים את הקריירה יש באמתחתם כמה מאות קרבות, הרבה יותר מבכל אומנות לחימה מקצועית אחרת. כיום פזורים ברחבי תאילנד אלפי אולמות ספורט שמושכים אוהדים ותיירים כמעט כל ערב ליהנות מקרבות מואי תאי אמיתיים.

 

הכותב והצלם הוא ד"ר גלעד פיסקוס,

מומחה לצילום תרבויות מסביב

לעולם. www.fiskus-photos.com

השאר תגובה