טיול עולם

מונגוליה רועי האיילים

כתב וצילם: יוחאי צבי

מבין ההרפתקאות הרבות שעברתי במדינה המופלאה מונגוליה, אחת החוויות הזכורות לי ביותר היא המפגש עם רועי האיילים בני שבט הצאטן (Tsaatan).

המסע אל עבר המאהל שלהם כולל נסיעת שטח מאתגרת במיוחד, שלאחריה עוברים לרכיבה על גבי סוסים. הדרך עוברת בין ערבות ירוקות ורחבות ידיים, יערות, ביצות, נחלים ורכסי הרים. בתום יומיים של נסיעה ורכיבה בין הנופים המשתנים מגיעים ליעד, וזוכים להכיר בני שבט המשמרים תרבות עתיקה וייחודית.

מי הם אנשי הצאטן?

אנשי הצאטן מונים היום כ-38 משפחות, ופרנסתם היא רעיית עדרי איילים, הנקראים Reindeers או Caribou, ובעברית – איילי הצפון, אותם איילים המתוארים כמושכים את מזחלתו של סנטה קלאוס במסורת הנוצרית. אנשי הצאטן הם בין השבטים האחרונים בעולם המשמרים את אורח החיים הנוודי, מסורת הגוועת אף במונגוליה עצמה. בני השבט נוהגים לשנות את מיקום המאהל שלהם בין חמש לעשר פעמים במהלך השנה, ואת כל מטענם הם מעמיסים על גבי הסוסים והאיילים שברשותם.

לפני שיצאתי לטיול זכיתי ללמוד על השבט המיוחד מפיו של יוליס, קנדי כבן 40 שפגשתי בעיירה חטגל (Hatgal), ששוכנת לחופו של אגם חובסגול (Khövsgöl), בצפון מונגוליה, אזור שממנו ניתן לצאת לדרך לאנשי הצאטן. חלקנו מגורים בגר הארחה (האוהל המסורתי של המונגולים), ובין בירת "ג'ינגיס" אחת לאחרת, תיאר לי את מסעותיו השונים, שאחד מהם היה המפגש עם אנשי הצאטן.

יוליס שהה במחיצת בני השבט כשלושה שבועות, ובמהלכם ערך סקרים עבור ארגון ללא מטרת רווח שמטרתו הייתה לחקור את ההתנהגות הכלכלית של בני השבט. יוליס סיפר כי 38 המשפחות של בני הצאטן מחולקות לפי אזור מגוריהן, והן שונות זו מזו במקצת באורחות חייהן. כמחצית מהמשפחות חיות באזור שנקרא "הטייגה המזרחית", בשתי קהילות מרובות משפחות. לעומתן, המחצית האחרת, המתגוררת באזור "הטייגה המערבית", מחולקת לכמה קבוצות שכוללות בין משפחה אחת לעשר. הממשלה מעניקה קצבאות לכל משפחה, כדי לאפשר את שימור התרבות הייחודית. מעבר לזאת, הם מכלכלים את עצמם מההכנסות הצנועות מהתיירות, ובעיקר באמצעות האיילים. אלה מספקים להם חלב ובשר, גלליהם משמשים כחומר בעירה, ופרוותם משמשת חומר גלם לתפירת בגדים ולשטיחים. את קרניהם הם הופכים לכלים מסוגים שונים. תלותם של אנשי השבט באיילים מוחלטת.

יוליס הוסיף ותיאר לי את החיים המיוחדים של אנשי השבט, האנשים הקשוחים, את הנופים שבדרך ואת המסורת הנוודית הנשמרת הרחק מהציוויליזציה. אחרי שנערמה מאחורינו תלולית קטנה של פחיות בירה מעוכות, החלטתי לצאת ולבקר אצלם בעצמי.

כיצד מגיעים

כאמור, הדרך לאותו שבט לא פשוטה, ויש לצאת אליה בקבוצה מלווה על ידי מדריך מקומי המאושר לכך על ידי הרשויות. דרך נפלאות הפייסבוק ארגנו קבוצה שכללה זוג נוסף וארבעה חברים שטיילו יחד. יחדיו נעזרנו בהמלצות ברשת למדריכה מקומית ששמה זאיה, שארגנה עבורנו את כל הלוגיסטיקה הכרוכה בטיול מסוג זה. כל שהיה עלינו לעשות זה לרכוש מוצרי מזון למשך הימים הקרובים. זאיה הסבירה לנו באנגלית סבירה למדיי שאת היום הראשון נעבור בנסיעה בוואן, נחנה לילה באחד מן הכפרים הקטנים שבדרך, ולאחר עוד כשעתיים נסיעה נגיע לנקודת היציאה לטרק הסוסים. אחרי יום רכיבה נוכל להגיע, לקראת שקיעה, למאהל השבט, שם נחנה בשנית ונבלה יום במחיצת המשפחה. לאחר מכן נעשה את הדרך חזרה, באותו המסלול. בסך הכול חמישה ימים, ובדיעבד אני יכול להעיד – חמישה ימים מהנפלאים ביותר במונגוליה.

הדרך

אושו כתב: "אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך". אפשר להסכים עם הגורו השנוי במחלוקת, ואפשר גם שלא, אבל לטיול זה אמירתו קלעה היטב.

היה זה השבוע השני שלי במונגוליה, וזמן קצר לאחר תחילת הנסיעה הרגשתי שסוף סוף אני מתחיל להעמיק לתוך הארץ הזאת. הוואן הרוסי, אמצעי תחבורה נפוץ ופופולרי לטיולים מסוג זה, גמא את הדרך הקשה בהתמדה, מתגבר על אתגרים שלעיתים השאירו אותנו פעורי פה. החבר'ה עם הניסיון בנהיגת שטח שרקו בהתפעלות מקור הרוח של הנהג, שניווט את הרכב בחריצים העמוקים בדרך הלא סלולה, או כאשר עבר מכשול מסובך במיוחד – ואלו הזדמנו לנו לעיתים תכופות.

הנסיעה הייתה מלהיבה מהרבה בחינות, אף על פי שאי אפשר לתאר אותה כ"נוחה". היינו שבעה עם לא מעט מטען אישי, והרכב הסובייטי הישן תוכנן בעיקר לנסוע. דחוסים ומיטלטלים גמענו את הנוף המרהיב מבעד לחלונות.

עצירה קצרה סיפקה הזדמנות לצאת, לחלץ איברים ולשאוף את האוויר הצלול. עדרי יאקים ופרות רעו בשלווה בסמוך לערוץ נחל, שמיים כחולים ונקיים מעננים נפרסו מעל, ושקט. פסטורליה מושלמת.

בסוף אותו יום חנינו בכפר שבו גר נהג הוואן, והתארחנו בגר החיצוני לביתו המשמש למטרה זו. את הארוחות בישלנו בעצמנו על גזיות, ועיקרן אורז, פסטה ומיני שימורים. יחסית לטרקים הרגליים ניתן להביא אספקה נדיבה, והיה שפע קפה ונשנושים לקנח בהם.

היום השני נפתח גם הוא בנסיעה בוואן, אבל לשמחתנו לאחר נסיעה קצרה הגענו לערבת דשא שבה מתחילה רכיבת הסוסים. נפגשנו עם מדריכי הסוסים שלנו, ויחד עם זאיה, ששימשה גם כמתורגמנית, צוותנו לסוסים. לסוסים חשיבות עצומה הן בחיי היומיום של העם המונגולי, והן במורשת וההיסטוריה שלו. לסוסים המונגולים מוניטין מפוארים בעקבות מסעות הכיבושים של ג'ינגיס חאן, המנהיג והמצביא האגדי בן המאה ה-12. הסוסים היוו חלק קריטי בהצלחת הצבא, ואפשרו לו להתפשט ברחבי היבשת ואף מעבר לה, במהירות וללא מעצורים. הסוס המונגולי אומנם קטן, אך הוא מוצק וחסון. זאיה הזהירה אותנו שהסוסים די פחדנים ונבהלים בקלות, ולכן כל שרך או רצועה שהיו עלולים לפגוע בסוס במהלך הרכיבה נקשרו היטב. הסוסים העקשנים יותר נרתמו לסחיבת התיקים ונוהגו על ידי המדריך הצעיר מבין השניים, ואילו אנחנו קיבלנו סוסים שקטים ודי ממושמעים. הפקודות קצרות ופשוטות, וחיש מהר הם נשמעו קריאה "צ'ו", שמשמעותה "קדימה". הפעם האחרונה שרכבתי על הסוס הייתה כשהייתי ילד, וחששתי מלהסתמך על החיה הזאת, אך במהרה התגלתה הרכיבה כהרפתקה מלהיבה, וגם בסוס התאהבתי בקלות. הוא מצידו לא הכזיב ונשא אותי בגבורה דרך הביצות והנחלים, ומדי פעם אף שש לדהור קדימה, גם בלי שהתכוונתי לכך.

הנופים יפהפיים ומגוונים. מערבות הדשא עברנו ליער אורנים ירוק ומסתורי, ומשם לעמק שופע בגוונים של ירוק, אדום, צהוב וכתום. מפעם לפעם עצרנו כדי לתת מנוחה לסוסים ולברכיים הכואבות שלנו, שלא מורגלות ברכיבה. הסוסים מתגלים כחיות חובבות אכילה, ואם יש משהו שעשוי לעכב את ההתקדמות זה התיאבון הבלתי נדלה שלהם. בשביל לספק אותו הם יעצרו גם באמצע הדרך ללחך עשב שנראה להם ירוק יותר, ולא יעזרו כל קריאות ה"צ'ו" שבעולם. אני שמחתי לעצור גם כדי לצלם כמה תמונות נוף בלי הטלטלות על גבי הסוס, שהופכות את הצילום למסורבל ולא מדויק במיוחד.

יום הרכיבה הארוך הסתיים מעט לפני השקיעה. לאחר טיפוס במעלה רכס הררי התגלה עמק שבו עובר ערוץ מים צר. השקפנו מלמעלה, ובהכוונתה של זאיה זיהינו במרחק שלוש נקודות זעירות. זהו ביתם של אנשי הצאטן.

חוויית המפגש עם אורח החיים הנוודי

אור אחר צוהריים מאוחרים היה תפאורה נהדרת להגעה שלנו למאהל. בין עיקול נהר לגבעה, מוקפים שדות קוצים אדמדמים, קבעה את מקומה משפחה קטנה. בניגוד לרוב מונגוליה, שבה חיים בגר, המשפחה שאליה הגענו גרה באוהלי טיפי בצורת קונוס. לאחר קשירת הסוסים ופריקתם, גילינו את עדר האיילים – כ-40 איילים קשורים ליתדות, עומדים או כורעים על בטנם. הם יפהפיים, מעוטרים בקרניים עצומות ובפרווה חלקה ונעימה. גובהם מעל מטר, ואנחנו למדים מזאיה שהם יכולים לשאת משקלים גבוהים עד כ-100 ק"ג, והם משמשים ככלי תחבורה לצד הסוסים. בין סבך הקרניים הבחנו בילד קטן, מתהלך כבעל הבית, מהדק קשירות או עוצר לבחון אותנו מאחורי גוף שעיר כזה או אחר. גילינו כי המאהל שהגענו אליו שייך לשתי משפחות.

הדרך הייתה מעייפת והיה נעים לפרוש לאוהלים לארוחת ערב ושינה.

הטיול נערך בספטמבר, ובתקופה הזאת כבר קר מאוד בלילה במונגוליה. הבאנו מראש אוהל מטיילים שאותו פתחנו בתוך אוהל הטיפי, והתכסינו בבגדים חמים במיוחד לפני שהלכנו לישון.

רק דבר אחד יכול היה לגרום לי לצאת מחיקו החמים של האוהל: השמיים של מונגוליה. צלולים ונקיים מכל זיהום אוויר, הם חשפו תמונת כוכבים בהירה ורחבה, מראה מהמם שאין שני לו. עשרות לילות של שינה בחוץ במונגוליה נצרבו בי כחיזיון מרהיב של הלילה, ואין תמונה שיכולתי לצלם שהייתה מעבירה את החוויה במלואה.

צת קפוא אבל מסופק, חזרתי להפשיר באוהל עד שהגיעה השינה והשכיחה את הקור.

מוקדם בבוקר הספקנו לקום ולראות את אבי המשפחה משחרר את האיילים למרעה. יחד עם בנו הוא התיר אותם מהיתדות, ואז הצמיד וקשר אותם זוגות זוגות. כך הרועים מבטיחים שהאיילים לא יתרחקו יותר מדיי. אומנם זה לא מחזה נעים לראות חיה כבולה, אך נראה שהאיילים רגילים לסידור זה והם רעו בנחת ושלווה. המאהל ריק במהלך היום, ואנחנו ניצלנו את הזמן לסיור לאורך גדת הנהר, מוקפים בנוף ססגוני ובשקט אין סופי. לא שכחנו להגיד שלום

לסוסים, שנקשרו בפיזור זה מזה, זקוקים גם הם למנוחה ושקט. מדריכי הסוסים שמחו לנהל שיחה בשפת הסימנים, להביט בתמונות שצילמנו במהלך היומיים האחרונים ולצלם כמה בעצמם. הילד, כרגיל, גנב את ההצגה והגיע רכוב על סוס ללא אוכף,

זוכה לתרועות ולקליקים נלהבים מצידי. המונגולים כולם נראו לי כאנשים קשוחים, ובמיוחד אותם נוודים השומרים על אורח חיים שכזה. הילד, בהליכותיו המחוספסות ובהתמודדותו עם בעלי החיים הגדולים, חיזק את התרשמותי זו. כעת אף הגדיל לעשות, והטיל למים חכה מאולתרת, שהיא בעצם רק חוט קצר המחובר למקל, עם כמה פירורי גבינה קרומית כפיתיון. גיחכנו למחשבה שיצא משהו מדיג זה, ולא המתנו לתוצאות. לאחר שעה קלה, כשהגענו למחנה לקראת ארוחת הצוהריים, הפתיע אותנו כשהגיש לנו בגאווה שני דגים קטנים. הודינו בהתלהבות על המחווה היפה ששדרגה את ארוחת הצוהריים שלנו, והתפנינו למלאכת הטיפול בדגים הרזים.

באותו ערב זכינו לשבת כולם יחד בגר המשפחתי, שבו הפתיעה אותנו הימצאות טלוויזיה. בלב השממה, ללא מים זורמים, חשמל או תשתית מכל סוג שהוא, זוכה המשפחה לצפות בתוכנית היומית בערוץ היחיד שנקלט באמצעות צלחת לוויין ניידת. פאנל סולארי מספק את החשמל הדרוש להפעלת הטלוויזיה ולהטענת הטלפונים הסלולאריים. זאיה סייעה בתרגום, ויכולנו לנהל שיחה, להתרשם מהגר ולצפות באב המשפחה שוקע אט אט בגילופין יחד עם אחד ממדריכי הסוסים. במקביל, השתעשענו במשחקים עם הילד, שהתרשם במיוחד מלהטוטי הקלפים שאחד החברים הציג בפניו. הוא התגלה כמהיר תפיסה ואף הראה לנו כמה מקסמיו שלו, שבע רצון מקריאות העידוד של הסובבים.

הדרך חזרה

למוחרת נפרדנו בלבביות מהמשפחה שאירחה אותנו (וכמובן מהילד, שזכה לעוד כמה סחרורים באוויר בזרועותינו), ופתחנו במסע חזרה. הדרך הייתה זרועת מכשולים, והסוסים הפגינו קוצר רוח הולך וגובר ככל שהתקרבנו למחנה. מדי פעם הם פרצו בדהרות ספונטניות, ואילצו את הרוכבים להיאחז בהם בחוזקה כדי לא להיזרק כבובות. כמה מאיתנו אף נפלו מהסוסים בצורה זו או אחרת, לשמחתנו ללא תוצאות חמורות מדיי.

יפי הנופים לא נשחק בעיניי, והדרך לוותה בהתפעלות רצופה מעושר הטבע שסביבנו.

בסיום המסלול טבלנו במי הנהר הקפואים, סוף מושלם לחוויה המאתגרת. בדרכנו חזרה בוואן הרוסי, עייפים ומסופקים, עוד נהנינו מהכנסת אורחים אדיבה ונדיבה מצד משפחתו של אחד מהמדריכים, ואף אכלנו בחברתם את המעדנים המפוקפקים למדיי שהוגשו לנו. גולת הכותרת הייתה כל האיברים הפנימיים של העז, מבושלים במים ללא תבלינים – אחת הארוחות הזכורות לי ביותר לאורך הטיול. הטעם תאם את המראה האפרפר והרירי של האיברים, ונזקקתי לכל הנימוסים וכישורי המשחק שלי כדי להעמיד פנים שהמאכלים ערבים לחכי.

נפרדנו זה מזה בהדרגה: קבוצת החברים עצרה בחטגל, ליהנות מסוף שבוע רגוע באזור אגם חובסגול היפהפה, ומהזוג נפרדתי במורון, עיר הבירה של המחוז הצפוני. משם המשכתי הלאה לבדי, לעיר הבירה אולן בטור. חוויית הטיול השאירה בי טעם של עוד, ולא יכולתי לחכות להרפתקה הבאה שתתגלה לי בארץ זו. כל צעד במונגוליה פיתה אותי להמשיך ולהעמיק את היכרותי עימה, על אנשיה המחוספסים, נופיה הדרמתיים ותרבותה המרתקת.

*סייעה בנתונים: Zaya Purevsuren, המדריכה שלנו בטיול. המעוניינים יכולים ליצור קשר עימה דרך עמוד הפייסבוק.

השאר תגובה