אוקיינוס אקסטרים מים עולם שחיה

רטוב בפסיפיק – חלק שלישי

כתב: יואב נבו
צילמו: בן לקומט וצוות seeker

אנחנו באוקטובר. עברנו כמה אבני דרך משמעותיות. השיא הקודם של זמן רצוף בים נשבר, וכבר עברו יותר מ-50

יום מאז ראינו יבשה.

בן שחה בזמן הזה יותר מ-1,200 מייל ימי, ולפני שבוע ציינו 1,000 מייל בקו אווירי מיפן.

הפיתולים בזרם והצורה של כדור הארץ אחראים להפרש שבין מרחק השחייה למרחק בפועל.

עכשיו אנחנו לקראת סופו של זרם הקורושיו, וההבדל ניכר בטמפרטורות ובמרחק השחייה היומי, שהצטמצמו לא מעט.

כרגע הממוצע של בן עומד על 19 מייל ליום שחייה, כשאחת לשישה ימים לא מתאפשר לשחות בגלל מזג האוויר. חלק מהשגרה הוא גם הבנת התנאים המגבילים את השחייה. ברגע שהרוח מגיעה לעוצמה של 22 קשר, הים לא מאפשר לנו לעבוד עם הסירה המתנפחת ולא ניתן לשחות. רוח כזאת מגיעה בשולי מערכת מזג אוויר שעוברת

מצפון לנו בדרכה מזרחה, וחולפת לרוב בתוך יום אחד.

זה לא רק סופו של הזרם, אלא גם של האזור המועד לסערות טרופיות. אנחנו עדיין מרגישים את ההשפעה של טייפון שחולף בקרבתנו, אבל הסכנה שאחד יפגע בנו פחתה משמעותית.

עכשיו, כשאנחנו מחוץ לזרם המרכזי, הניווט ושמירת הכיוון דורשים הרבה תכנון ומאמץ.

אנחנו מקבלים ייעוץ מחברה שמתמחה בתכנון מסלולי שיט ובייעוץ מטאורולוגי, אך לא ניתן לחזות כל מערבולת ושינוי בזרם, וההבדל בין התקדמות של כלי שיט ושחיין הוא עצום.

כשבן שוחה הוא עם הראש בתוך המים כל הזמן. הוא משתמש בשנורקל שממוקם מלפנים, וכדי לשמור על הכיוון הוא משתמש בחבל עם סימונים שהסירה המתנפחת מושכת מאחור.

הוא עדיין עוצר אחת לשעה למשך חמש דקות כדי לאכול מרק ולחם. לפעמים הוא מדבר בהפסקות, אולם לרוב הוא נשאר מרוכז בשחייה ובסרט שהוא מקרין לעצמו בראש לאורכה. עכשיו כשהמים מתקררים הוא מעדיף לעצור כמה שפחות כדי לשמור על חום הגוף.

כשיש מפגש קרוב עם בעלי חיים מעניינים כמו זוג האורקות (false killer whale) שעברו בסביבה ונשארו כמה דקות, הוא מנסה לתקשר איתם ולצלם.אנשי הצוות שעל הסירה קופצים למים להתרענן, ומדי פעם גם מצטרפים לכמה שעות שחייה לצד בן.כמות הפלסטיק במים לא התמעטה. כשבן שוחה, הוא רואה סביבו כל הזמן פיסות שקופות של פלסטיק, שאריות משקית או עטיפה. זה בנוסף לחתיכות הגדולות. בממוצע, פעם בחמש דקות אנחנו רואים איזושהי פיסת אשפה, לרוב פלסטיק. בין השאר, כיסאות, בקבוקי שתייה ושמפו, משטחים, מצופים ועוד שלל פריטים כמו מטף, קסדה ונעלי ספורט.

ברור לנו מההתחלה שאין בסירה מקום לכל הזבל הזה, ולכן החלטנו שרק נמדוד, נצלם ונחזיר לים. ההחלטה לא החזיקה מעמד בקרב החבורה, וכיוון שלאף אחד מאיתנו אין לב לזרוק זבל לים – עכשיו הסירה שלנו מעוטרת בשלל מציאות שתלויות בכל מקום שהיה פעם פנוי.

בנוסף למה שאנחנו רואים סביבנו, ישנו הפלסטיק שנאסף ברשת שאנחנו גוררים בכל 50 מייל. הממוצע כאן הוא מעל ארבע פיסות מיקרופלסטיק לדקה.

תחילת נובמבר. אנחנו עדיין באוקיינוס, בין יפן להוואי בערך. לא 32 טריוויאלי, כי כבר היינו בחצי הדרך להוואי. לפני שבוע קיבלנו מייל עם אזהרה חמורה והמלצה לצאת מייד מזרחה. טייפון מרשים התפתח דרום-מזרחית ליפן, ונראה שהוא בדרך אלינו .צוות המטאורולוגים שמייעץ לנו נוטה להיות שמרן ומאופק בהמלצות שלו. הם מעדיפים שלא נשהה באוקיינוס בתקופה הזאת כשהחורף כבר כאן, עם השקעים והסערות ואי היציבות.

בשיחה בטלפון לווייני איתם הם הבהירו שהסכנה גדולה ורצוי שנפליג הרחק מכאן, עד הוואי מבחינתם. מוקדם יותר בחודש עברנו כמה משברים שנראו רציניים מאוד.

כל מערכת החשמל בסירה תלויה במצברים. המצברים נטענים בכמה דרכים: בעזרת גנרטור, פאנלים סולאריים, שבשבת ומנוע. בוקר אחד ראיתי שהמצברים בטעינה נמוכה מדיי וניסיתי להניע את הגנרטור, שלא הגיב. נורת תקלה הודיעה לי שמערכת כיבוי אש חיצונית מונעת ממנו להניע.

מהרגע הזה עברנו כמה ימים של לחץ כשניסינו להבין מה הבעיה. שילוב של שיחות טלפון עם ה”גאון” הטכני שהתקין חצי מהמערכות בסירה, מעקב אחרי חיווטים וחיבורים וניסיון ללמוד תיאוריית חשמל מספרי הדרכה, הוביל לפתרון המביך בפשטותו. המתג הראשי המחבר בין המצבר למנוע התקלקל, וברגע שעקפתי אותו המנוע הניע. הסיבה שהגנרטור הושפע היא שאף על פי שמערכת כיבוי האש אוטומטית לחלוטין היא חוברה בלי סיבהלמתג של

המנוע. התקלות תוקנו, וחזרנו לשגרה של שחייה בלב האוקיינוס.

נותר לנו רק להיאבק בזרמים שעכשיו, מחוץ לזרם הקורושיו החזק, יכולים להסיט אותנו מהכיוון הרצוי לתוך מערבולות צדדיות. אחרי

כמה ימים שקטים בזרמים חלשים, אנחנו נאלצים להתמודד עם עוד אמת כואבת ו”מפתיעה”: השחייה איטית והאוקיינוס גדול. בקצב ההתקדמות הנוכחי יהיה קשה מאוד לקבוע שיא. אין לנו זמן ומזג האוויר הולך ומידרדר. בכל שבוע יש פחות ימים המאפשרים שחייה.

כיוון שאנחנו כאן לא רק כדי לשחות ומטרה חשובה לא פחות היא לאסוף נתונים ולעורר מודעות לזיהום הפלסטיק, אנחנו משקיעים זמן רב בתכנון וחשיבה על ההמשך. מה נעשה אם וכאשר לא נוכל להמשיך בשחייה? איך נמשיך במשימות האחרות שהצבנו לעצמנו? יש הרבה רעיונות, ומתחילה להתרקם תוכנית. כמובן שהרבה תלוי

בכסף, שאין.

תקלות נוספות צצות. המים שלנו באים משני מתקני התפלה הפועלים באוסמוזה הפוכה. אחד מהם היה בסירה במקור ושופץ לפני שיצאנו,ואחד הוא תרומה שקיבלנו. המתפיל הישן מפיק 150 ליטר לשעה- המון. החדש הוא קטן יותר וחסכוני בחשמל ומפיק

כ-60 ליטר לשעה.

נקודת התורפה של המתפיל הישן היא משאבת לחץ נמוך ראשונית. היא שופצה ועבדה מצוין, אבל כל משאבה בא יומה, ולפתע היא התחממה ושבקה חיים. שוב, לחץ וקצת דאגה, בעיקר כשלא ברור אם המתפיל החדש עובד כמו שצריך. ליתר ביטחון החלפנו פילטרים והענקנו לו קצת אהבה, והמתפיל עובד. חשוב לזכור, שני מתפילי מים בסירה זה פינוק, אחד מתפקד מספיק בהחלט. חשוב רק להמשיך לחסוך במים.

עם כל התקלות והדאגות, אנחנו שמחים על כל יום שמאפשר שחייה ללא אירועים מיוחדים,

מנצלים את הזמן לנוח, לקרוא ספר, לראות סרט או לדבר על אוכל. אני משתפר באפייה ומוסיף קרואסונים לתפריט.

ואז בא החורף. פתאום מזג האוויר קיבל תפנית ושקע אחר שקע מגיעים, וביניהם רמה ברומטרית עם רוחות חזקות לא פחות וגלים מרשימים. אנחנו חושקים שיניים ומחכים לשיפור, ואז מתבשרים שטייפון עלול להגיע אלינו. קיבלנו את ההמלצה והתחלנו להפליג לדרום-מזרח. המטאורולוגים רצו שנמשיך עד הוואי. אמרנו להם שאנחנו מתרחקים מהסכנה, אבל ברגע שאפשר חוזרים לשחות. אחרי שלושה ימים ו-400 מייל ימי השתנתה התחזית, ונראה שהטייפון שינה כיוון ועכשיו הוא עומד להכות בפיליפינים. פנינו

לאחור וחזרנו לנקודת השחייה האחרונה.

הבוקר המשכנו, כאילו לא עבר שבוע. התחלנו בשעה תשע, הורדנו את הסירה המתנפחת למים, בן במים, הכול כרגיל. המשכנו בסירה באיסוף דגימות פלסטיק ונתוני מים. צמצמנו מפרשים כי הרוח

התחזקה. פתאום, לאחר ארוחת הצוהריים, קיבלנו הודעה בקשר צוות

השחייה- תקלה במנוע החשמלי. ניגשנו לאסוף אותם. מתברר שהודעת התקלה היא אותה אחת שהייתה במנוע הקודם. כששאלנו את היצרן קיבלנו תשובה שכדאי שניגש לטכנאי כי אין לנו איך לתקן את המנוע. כך שאנחנו בבעיה. זה היה המנוע החלופי. אין

יותר.

זה המצב כרגע. יהיה טוב.

7 בנובמבר, 2018

80 יום עברו מאז שיצאנו, כמעט שלושה חודשים בים. החורף כמעט כאן, ומזג האוויר מאוד לא יציב ומשתנה בכל רגע.
5 בן עבר בשחייה יותר מ-1,500 מייל ימיים, שהם כמעט 300 ק”מ. חזרנו אל נקודת השחייה האחרונה, אחרי שאיום הסופה חלף.

אנחנו מנסים להמשיך לשחות, ובמקביל לאסוף דגימות וממצאים.

הסירה המתנפחת, הדינגי, יצאה משימוש. המנוע החשמלי שבק. כשפתחתי אותו ראיתי שלוח הבקרה נשרף בגלל קצר. זה כבר המנוע השני, ואין יותר חלפים. חשבתי שאולי נוכל לאחד את החלקים של שני המנועים התקולים לאחד שעובד, אבל אין לי דרך לדעת איזה

מהרכיבים האלקטרוניים הוא הבעייתי.

ללא הדינגי, אנחנו עוברים לקיאק. יש לנו שני קיאקים די פשוטים, ולא כל מזג אוויר מאפשר להוביל את השחייה הרחק מהסירה בבטחה.

מריה התנדבה לצאת ביום הראשון – הקפדנו להיות קרובים אליהם כמה שאפשר, למקרה של תקלה, ומזל שכך, כי אחרי כארבע שעות של חתירה בים גלי, מריה קוראת בקשר ומודיעה שהקיאק מלא מים. חמש דקות מאוחר יותר, כשאנחנו כבר בדרך אליה, הקיאק מתהפך.

מריה ובן במים, מנסים לייצב את הקיאק העמוס ציוד – אוכל, שתייה, ציוד קשר וחירום.

כל הצוות קצת התרגש והיו הרבה צעקות והוראות מכל הכיוונים. אחרי תמרון מפרשים לא מוצלח, מניעים וניגשים לאסוף אותם. הם

מטפסים בסולם, ואת הקיאק המלא מים אנחנו מרימים עם חבל מעלן שיוצא מראש התורן.

כך הסתיים היום הראשון עם הקיאק בים קשה.

למוחרת, מקס, הרופא ללא גבולות, יצא לחתור. הפעם הבעיה הייתה לשמור על כיוון, והגלים הכתיבו את המסלול. מקס, ובן בעקבותיו, התקדמו יותר דרומה ממזרחה.

באמצע היום פתאום מבחינים בחפץ גדול צף מולנו. סירה הפוכה, מנועית קטנה, כשבעה מ’ אורכה. מעניין לראות שכל חפץ צף מפתח קהילה ימית שלמה סביבו. ככל שהחפץ גדול, כך גדל גם מספר בעלי החיים שעליו וסביבו.

במקרה של הסירה ההפוכה, שטח של עשרות מטרים סביב מלא חיים, המוני דגים מסוגים שונים. הייתי רוצה לערוך ניסוי של יצירת אי מלאכותי צף, עם מכשירי ניטור ומצלמות, כדי לתעד את תהליך היישוב שלו.

התעכבנו ליד הסירה, וכל הצוות הצטרף לבן לשחייה אליה ולצילומים מכל כיוון אפשרי. מזג האוויר בימים שלאחר מכן המשיך להידרדר.

הצמצום השני והשלישי במפרש הראשי חייבים תיקון. מריה וגונסאלו עושים עבודה מצוינת עם הציוד המוגבל שברשותנו.

בימים האחרונים אנחנו מחפשים שיטות חדשות לאפשר לבן לשחות. בבוקר אנחנו מתקינים מוט לגרירת רשת איסוף פלסטיק לאחד הפרוטוקולים העיקריים שלנו. לאחר מכן מחליפים את הרשת בחבל עם סימונים, כדי להוביל את בן בעזרת הסירה. הים גבוה ומסוכן מדיי לקיאק.

ביום הראשון הלך לא רע, שמרנו על קצב סביר, לא איבדנו את בן והצלחנו לעבוד על תיקוני המפרש תוך כדי. רק בסוף היום החבל כמעט הסתבך בלוח ההגה שמתחת לסירה.

למוחרת התחלנו שוב עם הרשת ואחריה חבל ארוך. הפעם קשרנו קיאק לקצה החבל, לבקשתו של בן, כדי שאם הוא ייאלץ לצאת מהמים במהירות, הוא יוכל לטפס אליו. הרעיון התברר כלא מוצלח, כשהחבל נמתח בגובה פני הים והסתבך במשהו מתחת לסירה.

אספנו כמה חבל שיכולנו, ואיתו את הקיאק, בתמרונים מסובכים ומתישים, אבל החבל עדיין תקוע.

נאלצתי לשלוח צולל, גונסאלו, לבדוק איפה הוא הסתבך. לא פשוט לצלול בצלילה חופשית מתחת לסירה גדולה בגלים של שני מ’, אבל גונסאלו יצא גיבור ובשלושה ניסיונות חתך את החבל שנכרך סביב המדחף.

הרוח מתחזקת והים עולה, בשבוע הקרוב לא צפויה הקלה עד שתחלוף הסופה.  אנחנו עוד כאן, מנסים.

21 בנובמבר, 2018

אנחנו מפליגים עכשיו מיילים ספורים משמורת הטבע הימית הגדולה בעולם. מצפון-מערב להוואי, מה שהחל ככמה איים הורחב לפארק לאומי בעל חשיבות סמלית בנוסף לעצם ההגנה על המינים האנדמיים הרבים של בעלי חיים וצמחים.

אישור כניסה לשמורה הוא לא טריוויאלי, ולא בטוח שנקבל אחד. יש לנו עוד יומיים עד שנעבור את השמורה, ואז גם צפויה סדרת סערות שידחקו אותנו דרומה לכיוון איי הוואי.

הוואי הוא היעד, אבל בדרך קיווינו לעבור במקום שמהווה פתח לריכוז האשפה הגדול בעולם. בשבוע האחרון הפלגנו לאורך עמק או נהר של פלסטיק – לא מילולית – זה נראה כמו עוד חלק באוקיינוס, אבל המידע שקיים היום מצביע על ריכוז גבוה במיוחד של פסולת פלסטיק לאורך המסלול שעשינו.

השחייה נעצרה. מזג האוויר הידרדר וסערה אחר סערה לא אפשרה לנו לשחות. אחרי כשבועיים של מזג אוויר קשה ונזקים חמורים למפרש הראשי נאלצנו לקבל את ההחלטה להפסיק את הניסיון לקבוע שיא. 1,524 מייל (2,822 ק”מ) בשחייה לאורך האוקיינוס, לא רע ושיא בשחיית אוקיינוס, אבל לא שיא העולם בשחייה במים פתוחים.

עוד לפני שהחלטנו להפסיק, לאחר דיונים רבים ואכזבה גדולה מצד בן, הפלגנו כ-100 מייל דרומה מנקודת השחייה כדי לשמור מרחק מסערה חולפת. מרגע שההחלטה עברה, יצאנו במהירות מזרחה. החורף כאן, ומזג האוויר ממשיך להידרדר.

למרות הדחיפות היחסית, אנחנו מסורים לחלק האחר של המסע וממשיכים לאסוף דגימות ונתונים לאורך המסלול. כאמור, התכנון הוא להפליג לכיוון הריכוז הגבוה של הפלסטיק, אבל הים קובע ומזג האוויר רק מחריף.

אני עוד מקווה שנקבל אישור לעבור בשמורה. לדעתי, גם התרומה המדעית של המידע שנאסוף תהיה משמעותית יותר מאשר זו של דיגום באזור ידוע ומוכר שכל משלחת מגיעה אליו בשנים האחרונות. בכל מקרה, נראה שהמסע שלנו כמעט הגיע לסופו.

הפינלה של בן

היום התחיל מצויין, שוחחתי עם הילדים שלי. עברו 155 ימים מאז ראיתי אותם בפעם האחרונה. לפעמים זה מרגיש ארוך יותר ופעמים אחרות זה מרגיש פחות. השהייה בים בלי לו״ז שבועי גורמת לי לאבד כל תחושת זמן. היום היה סוער מדיי לשחות עם הקיאק, לכן ה-Seeker ליוותה אותי כדי לקבוע את קצב השחייה שלי. היה מאתגר להגאי לשמור על קצב קבוע. לקראת סוף היום תנאי הים השתנו מעט והמהירות של ה-Seeker הייתה איטית או מהירה מדיי. כשהיא הייתה מהירה מדיי נאלצתי להגביר את קצב השחייה שלי וחפור עמוק בתוכי כדי למצוא את האנרגיה לעשות את זה, וכשהיא הייתה איטית מדיי, רק בעטתי והשארתי את הזרועות צמודות לגוף. התחלתי להתקרר כשלא השתמשתי בזרועות. הרוח הייתה חזקה וקרירה, ולמרות שטמפרטורת המים עמדה על כ-25 מעלות צלזיוס, זה היה מספיק כדי לגרום לי להתקרר. אנחנו בהחלט צריכים למצוא דרך מוצלחת יותר להסדיר את המהירות של ה-Seeker כיוון שכרגע אנחנו יכולים להסתמך רק עליה ועל הקיאק.

בן

השאר תגובה