נחל בצת

אז עלינו ביחד במכונית.

 

"הלילה עשינו אמבוש לציידי דרבנים", סיפר לי עאהד מערב אל-עראמשה, פקח רשות הטבע והגנים. "הם עברו לשיטת ציד אחרת, וחושבים שאנחנו לא נתפוס אותם, אבל גם אנחנו למדנו את השיטה שלהם. הם אורבים בצדי הכביש ומחכים שהדרבן יחצה, וברגע שהוא עולה על הדרך הם מאירים עליו, הוא נעמד דום והם תופסים אותו.

אנחנו מכירים את הפינות בכבישים שלהם. אבל היום הם לא הגיעו. לא יהיה להם בשר בערב". 

טיפסנו למעלה לרמת אדמית, חולפים על פני יער צעיר נטוע בן פחות מעשר שנים אבל נראה כבר בוגר. עד לפני כ-20 שנה נראה השטח מדברי משהו בגלל רעיית היתר של השכנים הבדווים, אבל הטרמפיסט שלי ואני דיברנו על השלט שמזמין משפחות צעירות לבוא להתיישב בקיבוץ אדמית הצפוני. "מגיעות לכאן משפחות", הוא אומר, "ויש גם מבוגרים שקנו כאן בית רק כדי לבוא לנפוש". בלי משים נכנסנו לעראמשה. "אם את כבר כאן", אומר עאהד, "בואי אראה לך תצפית מזווית שאת לא מכירה".

 

הבדווים הגיעו לגליל בזמן האימפריה העות'מאנית. לא כשבט אחד אלא כשברי שבטים, פלגים, משפחות. כל אחד התיישב לו במקום שבו נאחז יותר בקלות. לאחר קום המדינה החליטה מדינת ישראל לאחד את השברים ליישובים מסודרים. אחד מהם הוא עראמשה. "ראש המועצה האזורית של הגליל העליון", אומר עאהד, "מתייחס אלינו כמו אל כל יישוב אחר כאן".

 

לאורך הרחובות סימני חניה בכחול לבן, בניין בית ספר, מרפאה, תחנות אוטובוס וגם חדרי ביטחון בבתים. יישוב ככל היישובים. חצינו את הכפר המסודר כדי לעלות אל הגבעה למעלה, אל התצפית. בדרך עברנו כמה בתים בודדים וביניהם שטחי בור. אחד מהם הוא מבנה קטן הצופה אל הים והגליל המערבי, עם חצר ענקית שבתוכה עמדה פרה אחת. ובבית גרה אישה אחת. 

 

"כאן זה ג'ורדייה" (ג'ורדיח במפות), מספר עאהד. "היום נשארו רק שבעה בתים. לפני אולי 30 שנה, כשערב אל-עראמשה התפתח והתחבר לחשמל ולמים, נותרו הבתים בג'ורדייה בחשכה. גם כביש לא עלה לגבעה ומים העלו על חמורים בג'ריקנים מהכפר למטה.

באמצע שנות ה-90 החל מינהל מקרקעי ישראל להכשיר בעראמשה, למטה, שטחים לבנייה. רוב אנשי הגבעה התפתו, מכרו את ביתם בזול ובנו בית על הקרקעות המוכשרות. אחרי נסיגת צה"ל מלבנון ב-2006, כשחיזבאללה ישבו על הגבול, הפך ג'ורדייה לכפר ספר, ממש על הגבול, ואז נסלל אליו כביש וגם מים וחשמל הותקנו בבתים שנותרו. 

 

לפתע קפץ ערך הבתים על הגבעה. כולם רוצים לחזור, אבל היום לא נותנים לבנות שם בתים חדשים. אז הם יוצאים ברגל מהכפר שלמטה אל המקום השקט, הגבוה, כדי לצפות על כפרי דרום לבנון, כמו כפר טרא הצמוד לגבול, עם הבריכה של העשירים שבנו שם בתים". 

 

וממש מתחת לגבעה מצפונה וממערבה עובר כביש המערכת עם עמדת או"ם שהייתה פעם בסיס תותחנים. מערבה רואים את הים – מצפון הים הלבנוני ומדרום את זה הישראלי. מקום אחר.

 

ירדנו מהגבעה ועאהד הזמין לקפה. לא יכולתי לסרב למרות שהייתי בדרך לשרך בצת. נכנסתי לבית מעולם אחר. כל פינה בו מטופחת בצבעים עזים, חדר הבנות סגול מהאגדות, ושני חדרי האירוח עמוסים בכורסאות רחבות וכריות רכות, מפתות להתיישב בהן. שקעתי בנוחות בכורסה, ראיתי צילומים של הנמר האחרון שנתפס בגליל ואת תופסו הפצוע, תושב עראמשה, ונפרדתי לשלום.

 

יורדים בכביש הצפוני הנושק לעתים ממש לגבול (מס' 8993) לכביש הצפון (899) שבו פונים שמאלה (מזרחה). חולפים על פני יערה ואילון, ובפנייה לגרנות הגליל פונים ימינה כדי לחנות בתחנת הדלק עוד לפני היישוב. יורדים בחזרה ברגל לכביש 899, חוצים בזהירות את הכביש ופונים שמאלה (צפונה) בדרך עפר מסומנת בכחול. אחרי דקות מעטות השביל סוטה שמאלה אל בין השיחים.

בסיבוב של נחל שרך בצת יש כמעט הכול. יש פינת ארכאולוגיה שנראית כמו סט של משחק מחשב אפלולי, יש מערה חשוכה עם עיניים מנצנצות, נטיפים וזקיפים, יש צמחיית חורש ונחל גם, יש מים זורמים ללכת בהם, בריכות לשכשך בהן ועלייה מסכמת. 

 

כעבור כחצי ק"מ מגיעים להצטלבות עם דרך אדומה שהיא למעשה סיבוב מעגלי שחוזר לדרך הכחולה. פונים בדרך האדומה לכיוון ח'רבת דנעילה.

 

המקום כבר היה מיושב לפני 2,000 שנה, בתקופה הרומית והביזנטית. אז היישוב עוד לא היה מוקף ביער הילד היהודי, יער שניטע על ידי ילדים לזכרם של הילדים שנספו בשואה. כל ילד נטע עץ לעצמו ועץ נוסף לזכרו של ילד שנספה. 

אז, כשהרומאים ישבו כאן בדנעילה (במאה ראשונה), ואחריהם הביזנטים (מהמאה הרביעית), הם היוו חלק מאוכלוסייה גדולה בגליל. הם גידלו עצי זית והפיקו מהם שמנים. מאוחר יותר ישבו כאן הצלבנים וגם הממלוכים. הכפר שוחזר בנגיעות קלות שנותנות רמז למה שהיה ומשאירות הרבה מקום לדמיון. הולכים בשבילים בין חומות אבנים נמוכות. עצי הפארק והחורש צומחים בין קירות סימני הבתים. בצומתי הרחובות בורות מים ענקיים. בית הבד הצפוני, אחד מתוך שלושה שנחשפו בחפירות, מנצל חלקו את הסלע המקומי, וליד האבן הגדולה שדרכה עבר הבד – בול העץ שתפקידו היה למעוך את הזיתים, אפשר לעמוד היום במלוא הקומה.

 

חוזרים לשביל הכחול וממשיכים בו לעבר נחל שרך. אחרי כקילומטר שלט ירוק מסמן שהגענו אל מערת שרך. במערה יש עטלפים, ולכן מתחילת נובמבר ועד סוף אפריל לא נכנסים אליה כדי שלא להפריע לשנתם.

 

יש במערה טיפוסים קלים ונטיפים. יש בה עיניים שמתעוררות לאורם של הפנסים ומכוונות את הדרך. יש בה עלייה קצרצרה עם יתדות והליכה כמו על סכין הר ששם שומרות עלינו יתדות מהתקרה. כשיוצאים אל האור, אנחנו במעלה ההר. יורדים בזהירות לנחל ופונים ימינה כדי לחזור למקום שממנו נכנסנו. אבל קצת לפני הכניסה הגדולה, רואים מימין פתח קטן. נכנסים ומגיעים לאולם נוסף של המערה, שממנו פונים שמאלה ושוב שמאלה, ויוצאים דרך הכניסה שבה נכנסנו בתחילה. סיבוב לסקרנים ולאוהבי מערות, חושך ועטלפים.

 

ממשיכים בנחל הירוק ולאורך הסימון הכחול. רוב הדרך מוצלת. אחרי פחות מקילומטר יש מפגש עם דרך שחורה שעולה לעראמשה. ממשיכים בכחולה והיא כבר בנחל בצת. 

 

לפני שמונה שנים החלו להזרים מים לנחל מבריכת מקורות שמול עראמשה. לפני כשנתיים הגדילו את עובי הצינורות, והמים שופעים. ברגע שמתחילים גשמים, מפסיקים את הספקת המים המלאכותית. וכך, לאורך כל השנה, זורם הנחל. לא עוברות 15 דקות ומגיעים לפינת טבילה ראשונה, פלג מים מפכפך נשפך אל הבריכה החוסה בצל העצים. המים מגיעים עד המותניים. חוזרים לשביל עד הפעם הבאה שמגיעים למים זורמים. אז אפשר גם להיכנס לנחל, וללכת בו בין ההרדופים. וכשהם פורחים, הולכים בין הפרחים הצפים על המים.

יוצאים מהנחל הרטוב וממשיכים בדרך הכחולה עד שהנחל נפתח לרחבה גדולה עם בתי משאבות ואיקליפטוסים. משם מטפס שביל שחור בעלייה מתונה, עובר דרך שער וממשיך עד לרחבת החניה שלפני קיבוץ אילון. שם מסיימים.

 

 

 

דרגת קושי: קל

אזור בארץ:  צפון הגליל המערבי

סוג טיול: רגלי

עונה מומלצת: כל השנה. בחורף יכול להיות קצת בוצי

נקודת התחלה:  כ-100 מ' מזרחית לפנייה לגרנות הגליל

משך טיול ההליכה: כשלוש שעות