כתבה: שלי מרכוס
מחר נלך לים
בערב היינו רוקדות.
איך שהיינו יוצאות מהמקלחת, עם מגבת על הראש ובגדי השינה שלנו, אנה הייתה שמה מוזיקה ורוקדת.
בעיניים עצומות, בגוף שנע מעצמו וחלומות שכבר לא מפחדים לפרוס כנפיים.
ז'וזה היה מביט בה כאילו לא מאמין שהיא כאן.
ואנה הייתה מושכת אותי אליה, "תרקדי" היא הייתה אומרת, "תרקדי, את רוצה לרקוד, אני רואה שאת רוצה".
אז רקדנו, כל יום רקדנו.
כאילו זה היום האחרון. כאילו שאנה ידעה.
אחר כך ז'וזה היה מוציא את הגיטרה ויחד עם המוזיקה מנגן.
האצבעות שלו פרטו על הגיטרה במהירות, ואנה ואני הסתובבנו סחור סחור עד שהיינו נופלות על השטיח וכל החדר היה מסתובב במשך דקות.
ולמרות שהיה קשה לנשום לא ויתרנו על הריקוד הפרטי שלנו בכל ערב.
דונה מרתה ישבה בסלון והקשיבה למוזיקה. כשהיינו יוצאות מהחדר סמוקות לחיים ושמחות, דונה מרתה הייתה מחייכת ואומרת – "לכו לישון בנות, מחר יש בית ספר". אבל ראינו שבעיניים שלה יש ניצוץ של אהבה.
ערב אחד אנה שמה בחדר מוזיקה מאמריקה, ואני קפצתי ראשונה על המיטה.
"את אוהבת את זה?" אנה שאלה.
כן, אהבתי.
אנה וז'וזה הביטו בי וצחקו.
ז'וזה מחא כפיים, ואנה הצטרפה לריקוד.
"יום אחד תהיי רקדנית" אנה אמרה תוך כדי ריקוד.
צחקתי "ואני אספר לעיתונים שיבואו לראיין אותי שהכול בזכותך".
"מלכת הסמבה!" אנה צעקה, וז'וזה הריע.
הם צעקו ומחאו כפיים ואני רקדתי.
רקדתי כי כשהגוף זז מהר, המחשבות לא מציפות.
רקדתי כי הריקוד שימח את אנה.
רקדתי כי גם ז'וזה שכח הכול ברגעים האלה.
ואז כשכבר לא היו כוחות יותר והכול נרגע כאילו מישהו לקח את השלט והחליש את הסרט הפרטי שלנו בטלוויזיה, אנה אמרה: "מחר נלך לים, דניאלה, מזמן לא היינו בים".
באותו רגע דונה מרתה נכנסה לחדר, ואנחנו קפאנו במקומנו.
היא אף פעם לא נכנסה לחדר שלנו.
דונה מרתה כחכחה בגרונה "אנה בואי אתי בבקשה" היא אמרה.
ז'וזה נדרך.
אנה הביטה בו. היא אמרה לו עם העיניים שלה שהכול בסדר.
דונה מרתה לקחה את אנה, וז'וזה הוציא את הגיטרה ושר.
כל הלילה הוא שר. אני נרדמתי במיטה של אנה, והצלילים של ז'וזה נכנסו לי לחלומות.
כשהתעוררתי ז'וזה היה עדיין ער. הוא לא ישן כל הלילה, הוא רק הניח את הפנים שלו על הגיטרה, כאילו היא הייתה אימא שיכולה לנחם.
ז'וזה חיכה לאנה ואנה לא באה.
אחר כך כבר לא דיברנו על זה יותר.
אבל קודם לכן ז'וזה צרח בבית כמו מטורף, ואנדרס היה צריך להשתלט עליו עם כל כובד משקלו.
ז'וזה שתק מאז. הוא בילה את הימים והלילות בפריטה על הגיטרה. הוא ניגן את "הנערה מאיפנמה" של קרלוס ז'ובים.
שוב ושוב ושוב את אותה מנגינה בוסה-נובית ידועה.
אחר כך כבר לא דיברנו על זה יותר.
ואני הלכתי לים, עם דמותה של אנה לידי תמיד. הולכת אתי את הדרך המוכרת, את הירידה מהבית לעבר החוף, מגיעה אתי לסוכת המיצים של מריו ושותה אתי מיץ קוקוס.
היא נכנסה אתי לגלים, ולפעמים חשבה שאולי מוטב שלא תצא משם. עוד גל ועוד גל, בסוף גם זה ייגמר.
בסוף תמיד חזרנו הביתה לדונה מרתה ודונה אאידה.
*
ג'ק דרש הסברים.
מרגע שנכנסנו לחדר במלון "אלכסנדר" הוא ביקש לדעת על מה כל המהומה.
"אין לי זמן להסביר" אמרתי בעודי מביטה דרך החלון אל הרחוב.
הרחוב היה שקט.
"אני מצטער" ג'ק אמר "תמצאי את הזמן להסביר לי מדוע החיים שלי בסכנה".
נשמתי עמוק. הוא צודק.
הוא עמד במרכז החדר ליד המיטה וידיו על מותניו.
הוא היה כל כך יפה, ולי יש חולשה לגברים יפים כשהם כועסים.
"לא נפגשנו סתם בבית הקפה" התחלתי להגיד.
ג'ק שתק. הוא היה דרוך והקשיב.
אז סיפרתי לו הכול.
סיפרתי לו איך הגעתי לאאידה, סיפרתי לו על אנה ועל ז'וזה ועל הים ועל ברזיל.
סיפרתי לו על מריו וסוכת המיצים, על הלילה שבו פגשתי את אנה הרעבה, וסיפרתי לו על אהבה.
על האהבה של ז'וזה ואנה, על אהבה של ריקוד ומוזיקה, על אהבה של ים וגלים,
על אהבה שאיננה, על אהבה שכבר כנראה לא תהיה אף פעם.
וסיפרתי לו שהתמורה לחיים הטובים שקיבלנו מאאידה הייתה המשימות שלנו.
סיפרתי לו על המשימה הראשונה שלי לשים חפץ בתיק של מישהו בתחנת רכבת. עד היום אני לא יודעת מה היה החפץ ומדוע.
אף פעם לא ידענו.
סיפרתי לו על משימות אחרות, על הסחות דעת, על משפטים שנדרשתי לשנן מול מראה, על שרים וחברי פרלמנט שצילמתי בשעות הלילה.
סיפרתי לו על הכותרות בעיתונים אחרי המשימות שלי, סיפרתי לו על אנשים מתים.
ג'ק ישב על המיטה והקשיב. הוא טמן את פניו בין ידיו ואחר כך הביט בי ושאל: "ומה עם אנה?"
נשמתי עמוק.
הבטתי מעבר לחלון, הרחוב היה עדיין ריק ושקט.
הגשם הוסיף לרדת בשקט.
מה עם אנה. מה עם אנה. מה עם אנה.
משכתי בכתפיי והדמעות עלו.
ג'ק קם מהמיטה וניגש אליי.
כמו ילדה קטנה בכיתי שם. את כל הדמעות שלא יצאו לי כל השנים בכיתי שם.
בכיתי על אנה, בכיתי על קפיצות על המיטה, בכיתי על סיבובים סחור סחור עד שנופלים על השטיח, בכיתי על עצמי, בכיתי על ז'וזה ששכב עם מזרק ביד ברחוב.
ג'ק משך אותי אליו והניח את ראשי על החזה שלו.
"אני מרטיבה לך את החולצה", בכיתי.
"ששש" הוא אמר.
נשמתי עמוק. היה לו ריח של בית, היה לו ריח של כל מה שחיפשתי ומעולם לא מצאתי.
ואז הוא אמר: "ומה אתי?"
"אתך?" שאלתי.
"מה היית אמורה לעשות אתי?" ג'ק שאל.
ניגבתי את הפנים ואת העיניים והתיישבתי על המיטה.
"לשכב אתך" אמרתי, "אני אמורה לשכב אתך".
"ומה אחר כך?" הוא שאל.
"אחר כך אני אמורה לוודא שאתה ישן" אמרתי.
"באיזה אופן?" הוא שאל.
"באופן שמערב כדור שינה" אמרתי.
ג'ק שתק.
גם אני שתקתי.
"ומה עכשיו?" הוא שאל אחרי כמה דקות.
קמתי מהמיטה ופניתי לחלון. הרחוב חשוך, רטוב ושקט.
"עכשיו הולכים מכאן" אמרתי. "תכין את הדרכון, אנחנו נוסעים לנטאל".
"נטאל?" ג'ק שאל.
"מקום נחמד בצפון המדינה" אמרתי. "זה פשוט מקום שאני מכירה. זה מקום בטוח. עד שהעניינים יירגעו ותוכל לחזור הביתה".
או עד שתתאהב בי ותגיד שאתה נשאר בברזיל או לוקח אותי אתך לניו-יורק ומוציא אותי מהחיים האלה, אמרתי בלב.
"אוקיי" ג'ק אמר "אוקיי, אני בוטח בך, אני לא יודע למה אני בוטח בך, אבל אני בוטח בך".
"תודה" אמרתי והשפלתי את המבט, "זה לא מגיע לי, אבל תודה".
יצאנו מהמלון והלכנו ברגל לפינת הרחוב.
לא היה זכר לאנדרס, והאמת שגם אם הייתי רואה אותו במעקבים שלו אחריי, כבר לא היה לי אכפת.
החופש נמצא במרחק שעה טיסה צפונה.
*
אחרי שבוע בנטאל הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
נישקתי אותו על השפתיים ואמרתי לו שאני אוהבת אותו בחזרה.
"מחר נלך לים" הוא אמר.
"מחר נלך לים" אמרתי.
הוא נכנס להתקלח ואני הרמתי את הטלפון, חייגתי את הספרות המוכרות, את הספרות של הבית.
היא ענתה לטלפון.
"סיימתי" אמרתי לה, "סיימתי עוד משימה", והנחתי את השפופרת.
