כתב: עודד גל
ביום ראשון בבוקר, כמה ימים לאחר הרעש הגדול שטלטל את הארץ ההררית המרוחקת כל כך ממני ומחיי היומיום, הרימה אליי גל לוסקי טלפון, ושאלה: "אתה רוצה לנסוע לנפאל?" והרי לשם השאלות האלה נולדתי… כמובן שבלי לחשוב פעמיים עניתי בחיוב.
גל לוסקי, שזכתה להיות ממדליקי המשואות ביום העצמאות האחרון בזכות פועלה בעולם לאחר שהקימה את ארגון הסיוע הבין-לאומי IFA (Israeli Flying Aid) – ארגנה משלחת נוספת מטעם הארגון, והפעם כמובן לנפאל.
בניגוד לעבר, בשנים האחרונות נבצר ממני לצאת במשלחות סיוע לאסונות טבע, מלחמות וכדומה. את גל אני מכיר שנים רבות, ובהצעתה החזירה אותי באחת לאותה עשייה ממכרת.
המון הכנות, המון טלפונים – למצוא לי מחליף בעבודה, להשיג אישורים מהמשפחה ומהאישה, שגם החליפה אותי בעבודה… וביום שלישי הייתי על הטיסה לקטמנדו, דרך איסטנבול, דבר שאפשר לי ולרועי ציקורל ורומי כוריאל לגמור הרבה דברים תוך כדי תנועה. המשימה הוגדרה: להגיע לאותם אחרונים בשרשרת, שמטבע הדברים לא מקבלים חשיפה וסיוע. נפאל היא למעשה "מיני הודו", שבחיי הקהילה שלה שולטת מערכת של קסטות, והסיוע מגיע גם לפי המעמדות, ולכן התכוונו להגיע לכת הטמאים שבהרים, שבשל השתייכותם לקסטה הנמוכה ביותר נשארו חסרי כול.
אני עוסק במשלחות סיוע כבר משנת 1992, וכמו ברכבל שלוקח אותך לסקי, אתה לא יכול שלא לעלות, ובכל פעם רמת הידע עולה ואתה גם המוטיבציה. בגלל ההיכרות עם סדר העדיפויות של הממשלות ושל כל יחידות החילוץ, שמנו לנו למטרה להגיע תמיד לנזקקים ביותר. נחתנו בקטמנדו. מהשמים לא מתרשמים מההרס או מהאסון. נפאל הייתה אחת המדינות העניות בתבל עוד לפני הרעש, ועתה כל התשתיות הרוסות ואפשרויות השלטון לסייע אפסיות.
גל עשתה את כל הסידורים מראש. קשרים ועזרה הם קריטיים במצב זה. מישהו חיכה לנו כבר בשדה התעופה. לאחר תיאום מקדים בין גל לקרפ"ר (קצין רפואה ראשי) פנינו מידית לבית החולים של צה"ל, שבו הוזמנו ללון כמה ימים באוהלים שהבאנו אתנו. במשך השנים הצטלבו דרכיי עם בתי החולים שצה"ל פרס בשטח ברואנדה, אתיופיה, טורקיה וארגון "נתן" (הקרוי על שמו של אייבי נתן, שהוא קואליציה של ארגונים ישראלים הפועלים לסיוע הומניטארי בינלאומי) עשה זאת גם בהאיטי בשנת 2010. הפעם היינו ממש חלק מהם. נקלטנו בצורה חמימה ולבבית, שהזכירה לנו ישראליות אמתית מהי. אנשים נפלאים שמוכנים לעשות הכול עבורך, ומעניקים תחושה שאי אפשר להסביר לאחרים…
מפקדי הבסיס, רופאים, אחיות, אנשי המטבח והלוגיסטיקה עזרו לנו מיד למצוא את מקומנו באותו פאזל מוזר ותוסס. החלטנו שרועי ורומי, שזו הייתה נסיעתם הראשונה במבצע מהסוג הזה, והיו מלאים אנרגיות טובות, יסדרו יחד עם מתורגמן מקומי מקסים ששמו מקונדה, את נושאי העזרה לאנשי ההרים, ואני אקח מדי יום צוותים רפואיים מבית החולים הצה"לי כדי להעניק רפואה קהילתית במרחבים השונים שמחוץ לעיר, במקומות שצוותים רפואיים טרם הגיעו אליהם לאחר הרעש.
הצבא קיבל את הרעיון מיד וברצון, ועזר בארגון הצוותים עם המון ציוד ותרופות. כשחזרנו ביום הראשון, פשטה השמועה בבסיס הישראלי וכולם רצו להצטרף אלינו, כי זה העניק להם יום מחוץ למחנה. ההרגשה הייתה נהדרת; גם טיפלנו באנשים, גם הכרנו את המקום ואת האזורים המוכים, וגם "החזרנו" לאנשי המשלחת הצה"לית על האירוח החם שאינו מובן מאליו. אנשים כמו מפקד המשלחת אל"מ יורם לרדו, מפקד בית החולים אל"מ ד"ר טריף בדר, סגנו סא"ל יואל הר-אבן ועוד רבים אחרים, התגלו כאנשים מופלאים, מלאי חום אנושי, והם נתנו לנו הרגשה שיש רגעים (לצערי רק…) שפשוט כיף להיות ישראלי ולחוש גאווה גדולה.
רועי ורומי הבינו שהצורך המרכזי של נפגעי הרעש הוא מחסה לפני בוא המונסונים. הוחלט לקנות פח גלי באיכות גבוהה, כדי לאפשר לאנשים לבנות בית ארעי לחודשים הקרובים. איתרנו אנשים, משאיות ונהגים, שבאו מאותם כפרים שפשוט נעלמו ברעידת האדמה. קיבלנו רשימות שמיות מלאות של 100 משפחות בכפר ג'מירה – הראשון, ו-81 משפחות בכפר מלמצי – השני. למדנו על הצרכים של כל המשפחות שיזכו מאתנו לסיוע בכל הדרוש לבניית הבית הארעי, כולל פח גלי עבה לשימוש חוזר, מסמרים, פטישים, ומסורים. עץ לא חסר להם. כולם, אגב, חיים מחקלאות פרטית.
יש לציין שבניגוד להמלצתה של גל – עם נחיתתנו פגשנו את שגריר ישראל בנפאל אשר הסתייג מהנסיעה להרים, למרחקים האלה (נסיעות שהן כאמור מהות היציאה שלנו), והעדיף שנמסור את הסיוע כתרומה לממשלת נפאל. הוויכוח שהתפתח היה עקר ומיותר, שכן ההחלטה שלנו הייתה להגיע לנמוכה שבקסטות – לאותם טמאים, והרי אנחנו ארגון לא ממשלתי, ממדינה דמוקרטית, המחויבים לשלומם של הנפגעים בלבד ואיננו מספקים סיוע לממשלות.
אגב, בכל הנסיעות שלי עד היום התנהל אותו ויכוח, כאשר כל הנציגים הרשמיים של ישראל והמדינות הנפגעות עצמן דרשו תמיד שנמסור את הציוד שהבאנו במקומות מרכזיים, בליווי תקשורת וצילומים. ואילו מטרתנו הייתה תמיד להגיע לאלה שלא נמצאים קרוב לצלחת. סירבנו בתקיפות, אבל בדיפלומטיות. אנחנו עושים מה שאנחנו חושבים להכי נכון עבור הנפגעים.
חמשת הימים עם הצבא חלפו. מדי בוקר התקיים מסדר בוקר שבמהלכו העלו את דגל המדינה ושרו את "התקווה". כל זה נותן לך המון וממלא את הרגשת הישראליות. עשרות מטיילים שפגשנו, ברובם צעירים, אמרו לי שפתאום התברר שיש להם מדינה שמחפשת אותם, דואגת להם בעת צרה, וזו ההרגשה הטובה מכול.
ביום השישי הגענו למרכז העיר, למקום שנקרא OR2K – or-two-katmandu, ששייך לישראלי עדי לבינגר מקיבוץ נען, שנמצא שם כבר 15 שנה. זהו מקום מפגש לאלפי מטיילים מכל העולם, ובוודאי מישראל. עדי, שהכימיה אתו עבדה מידית, הצטרף ועזר בכל הדרכים והחזיתות, וכך לאחר יומיים בעיר ולינה, בבית המלון המקומי, בחמישה דולרים ליום (עם שירותים אישיים ומים חמים), יצאנו בבוקרו של יום חדש עם שלוש משאיות שטח קטנות, ג'יפ מוביל ו-12 טונות ציוד באיכות גבוהה לכיוון ההרים. הצטרפה אלינו נוף ליבני, מטיילת ישראלית. הבנות הובילו בג'יפ, רועי, המתורגמן מקונדה ואני – כל אחד במשאית.
בתחילת הנסיעה התברר שחסרים לנו מסור ופטיש שנלקחו על ידי אחד מעוזרי הנהגים. לאחר בירור מצאנו את הדברים אצל עוזר הנהג. הסברנו לאנשים והבהרנו להם שכלום לא חוזר לישראל. הכול שלהם, הרי באנו כדי לסייע להם. אותו עוזר נהג התמנה למפקד השומרים, תפקיד שבוצע ללא דופי. יצאנו לדרך עם חיוך גדול על הפנים.
לאחר כמה שעות רעדה האדמה שוב בעצמה רבה – 7.3 בסולם ריכטר, דבר שחייב אותנו לעצור בצדי הדרך ולצאת מהרכבים. זה הזכיר לי את מה שקורה בישראל בעת צפירה… דרדרות סלעים ואבנים שכיסו חלקים מהדרך עיכבו אותנו עד שהצלחנו בכל פעם לפנות או לעקוף. האדרנלין שצף.
לעת ערב עצר אותנו מחסום של הצבא הנפאלי, והכניס את המשאיות עם הרכוש לתוך הבסיס. העברנו את הלילה על הדשא שלמרגלות הבסיס. התארגנו לארוחת ערב, ולסיעור מוחות. קציני הצבא הבהירו לנו שלא ייתנו לחלק את הציוד בכפר שאליו תכננו להגיע, כי הוא חלק ממערך כפרים שלם, והם מעדיפים לבנות בעצמם עם האספקה שלנו. שוב חזר על עצמו הסיפור המוכר, שכולם מוכנים להשתמש בציוד שלנו – בדרכם שלהם.
מאחר שנוף ורומי היוו אטרקציה בבסיס, הם הזמינו אותנו לאכול אתם. סירבנו בנימוס, וערכנו ארוחת ערב משלנו, אבל כמובן שלקחנו בחשבון את ההשפעה של נוף ורומי – לכן שלחנו אותן למחרת בשש, עם חיוך של בוקר – לקולונל. והוא, מוקסם מהחיוכים, חתם על המשך התנועה לפי התכנית שלנו.
התחלנו את העלייה בהרים; קשה, אטית, מסוכנת לעתים קרובות ומרגשת. היינו ארבעה ישראלים עם 12 טונות של ציוד חיוני והמון המון רצון להצליח. בצהריים הגענו לכפר הראשון. בכפר חיכו לנו 100 משפחות עם הרבה ילדים. האנשים – צעירים ברובם, עובדים מחוץ לנפאל, ורוב המשימות היומיומיות נופלות על הנשים. החלוקה התבצעה בסדר מופתי. הצבא והמשטרה, שהתנגדו בהתחלה, ליוו אותנו בחלוקה ושמרו על הסדר – אולם לא היה צורך. מרגע שאנשי הכפר הבינו שיש מספיק לכולם, וכולם יקבלו, הם הפכו לקהילה אחת גדולה ועזרו זה לזה בכול.
מן הראוי לציין שהציוד נתרם על ידי ישראלים, מרביתם תומכים ותיקים של העמותה, ובכללם חנות "היער" שנמצאת בקומת החניון של קניון רננים ברעננה, שתרמה מתנות קסומות לילדים. מיד עם תחילת המפגש נעלמו קשיי השפה והתרבות. מגע של יד ומבט בעיניים פתרו את כל בעיות התקשורת.
המשכנו בדרך לא דרך לכפר השני. הנסיעה הייתה מסוכנת, ובמקומות רבים נאלצנו לעצור ולפנות את הדרך מאבנים ועצים שנפלו ונערמו. מאחר שלא הייתה דרך גישה אל הכפר ששוכן על ההר, עצרנו למרגלותיו. לאחר שיצרנו קשר עם אנשי הכפר, סוכם שהם ירדו למטה (מהלך של כשעה וחצי) כדי לקחת את הפח שאמור לשמש לבניית מחסות מפני גשמי המונסון. אלא שהגיעו מעט מדיי פורטרים, ואלה אמרו כי תושבי הכפר לא ירדו בשל פחד מרעש אדמה נוסף. סיכמנו על מפגש נוסף למחרת מוקדם בבוקר. העברנו את הלילה ליד תחנת משטרה שהייתה אוהל שהוקם על חורבות התחנה שנהרסה.
הקמנו את האוהלים בשדה שהעזים סיימו לנקות עבורנו. התרחצנו בנהר כמקומיים ותיקים, וחיסלנו מנות קרב שצה"ל הותיר מאחור. בערב, לשמע השירה שעלתה מהמאהל שלנו, הגיעו שוטרי ה"תחנה" לשיר אתנו. זכינו לשמוע שירי אהבה נפאליים, והם זכו לאוכל של הצבא הישראלי. למחרת בבוקר, כשהגענו לנקודת המפגש נוכחנו שהפעם כל הכפר חיכה לנו כבר זמן רב.
שוב קיימנו חלוקה ל-81 משפחות עם הקראה שמית. בשקט, בעזרה הדדית מופלאה ומרגשת. כל משפחה קיבלה 22-21 מ"ר של פח גלי, כך שיצא לכל משפחה לשאת שישה לוחות פח גלי גדול (65 ק"ג). הם גלגלו את כל הפחים יחד, החדירו אל תוך הגליל ברזל, ונשאו אותו על כתפיהם, כמו המרגלים של יהושע… לא שמענו טרוניות, אף על פי שהעלייה להר עם מטען כזה נמשכת שעתיים וכרוכה במאמץ גדול למדיי. אלא שזהו כל רכושם, ואתו הם יצטרכו לבנות מחסה כדי לעבור את תקופת גשמי המונסון הסוערים, עד שיבנו בית חדש.
ואיזו תחושת סיפוק גדולה יותר יכולה להיות מאשר לאפשר ל-1,000 איש לבנות לעצמם מחסה, חשבתי לעצמי, חדור מחשבות אוטופיות על איך אפשר לעשות עולם טוב יותר עם קצת השקעה וקצת אכפתיות ורצון טוב.
חזרנו לקטמנדו. העיר השתנתה לאחר הרעש השני. הרבה פחות תיירים, בתים רבים נוספים ניזוקו, והתושבים, אחוזי פחד מפני רעשים נוספים – שהתחזק לאחר הכרזת המומחים שהרעש הגדול עדיין לפניהם – התמקמו ברחובות ובשטחים הפתוחים, מחשש לחזור לבתיהם.
ושוב, העברנו בין אנשים מוכרים את יום השישי השני בנפאל. הוזמנו לביתו של עדי, שערך ארוחה גדולה ועשירה. עכשיו יכולנו לדבר בנחת עם השגריר ולשמוע את כל הצדדים של הסיוע הישראלי לנפאל. נכון שהיו בארץ גם דעות נגד וטענות על גודל בית החולים ונחיצותו, אבל חברנו אל הפורום היוקרתי של המדינות החזקותOECD) ) מבלי לקיים את אחד מתנאי הבסיס להתקבל אליו – לחוקק חוק סיוע חוץ מובנה מראש בתקציב המדינה בכל שנה.
לאחר התאוששות, יצאנו שוב לכפרים. הצוות שלנו יצא עם צוות רפואי מארגון "נתן", אשר עבד במקביל לנו במקומות אחרים.
הקמנו – אני, רופא והאחות (מהמשלחת), מרפאה כפרית בתוך הבסיס הצבאי הנפאלי הקטן, שם התארחנו בדרך לכפרים. הקולונל גילה בקיאות מופלאה בצבא הישראלי, יחידותיו וכלי הנשק שלו, ובכלל, כתוצאה מהאירוח הנעים והטעים הרגשנו שאנחנו כבר בני המקום.
באחד הימים הראשונים שלנו בנפאל נסענו עם צוות רפואי לטפל בקהילה מקומית שירדה מהלאנג טאנג. ביום שלפני השיבה לישראל דרשנו בשלומם. שמחנו לראות שמצב הפצועים והחולים שטיפלנו בהם הוטב. ישבנו אתם לשיחה על המשך דרכם, מתוך מחשבה שנשוב לטפל בהם ואולי לעזור לבנות מחדש את הכפר שלהם.
חברי הקהילה, שיותר ממחצית מחבריה נהרגו – טיבטים, ולדבריהם כל מה שהם רוצים הוא לשוב להרים ולבנות מחדש את ביתם. עזבתי אותם ואת נפאל בתחושה שאשוב, ואני לא יכול שלא להיזכר במשפט הכל כך פשוט – שכל אדם הוא עולם ומלואו, ואם גם סייענו לאחד – עשינו את שלנו. ואנחנו הרי סייענו לאלפים.
