כך נראתה בראשית המאה ה-20 למברג (בפי הגרמנים) – היא לבוב בפי הפולנים או לביב בשמה האוקראיני היום – בהיותה עיר ואם בישראל למרות מיקומה. מאז ידעה העיר את נחת זרועם של הנאצים שרצחו את תושביה היהודים, הרסו את בתי הכנסת שבה, את בית הקברות היהודי ואת כל מה ששם ישראל נקרא עליו. אחריהם באו הרוסים והפכו אותה לעיר תעשייה, אפורה ומאובקת, וגם דאגו להשכיח את עברה היהודי המפואר.

אחת משכיות החמדה של העיר הייתה בית הכנסת טורי זהב, שנבנה בעיר העתיקה שבתוך החומות בשנת 1582 בסגנון גותי מיוחד. הוא נבנה בידי רבי יצחק בן רבי נחמן (נחמנוביץ'), מפרנסי הקהילה, כדי לשמש בית כנסת למשפחתו, ורק בהמשך נפתח לציבור הרחב. כעבור 20 שנה לערך נמסר בית הכנסת לכת הישועים הנוצריים שטענה לבעלות על השטח, וזו הסבה אותו לכנסייה. רק התערבותה של רוזה, כלתו של מייסד בית הכנסת, אצל השלטונות, הביאה להחזרת הבניין לקהילה היהודית. על שמה של אשת חיל זו, שאליה רמז עגנון בדבריו המובאים לעיל, כונה בית הכנסת בשם "גילדנע רויז" – רוזה של זהב. בראשית המחצית השנייה של המאה ה-17 התפלל בבית כנסת זה אחד מגדולי חכמי גליציה, רבי דוד בן שמואל הלוי, שכונה בעל טורי זהב (הט"ז) על שם פירושו הנודע לשולחן ערוך, וגם הוא נרמז בדברי עגנון. "רוזה של זהב" ו"טורי זהב" חברו אפוא יחדיו והוסיפו כבוד ויוקרה לבית כנסת זה. ברבות השנים נקשרו אגדות בבניין, ציירים רבים ציירו אותו, וחוקרי אמנות ואדריכלים חקרו את עברו. הוא היה מנקודות הציון המרכזיות של למברג-לבוב.

בשנת 1942 פוצצו הגרמנים את מבנה בית הכנסת, אך חלקים מקירותיו ומרצפתו שרדו. תיירים המבקרים בלבוב, בעיקר יהודים, פוקדים את הבניין וכואבים את חורבנו ואת העזובה השולטת במקום. לפני כשנה יזם עסקן יהודי מקומי ששמו מלך שוחט את שיקום בית הכנסת במטרה להפוך אותו למרכז תרבות ומורשת יהודית. מלך הוא טיפוס מיוחד, פרופסור לטלקומינקציה בפוליטכניקום של לבוב, אשר בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 - לאחר קריסת הקומוניזם ובעקבות ההתעוררות היהודית ברחבי ברית המועצות לשעבר - חזר לשורשיו, עטה על עצמו לבוש חסידי והתגייס כל כולו להחזרת עטרה ליושנה. הוא פעל לשיקום בתי קברות, ובעיקר לציון קברי האדמו"רים הרבים ברחבי אוקראינה, ואתרים יהודיים נוספים. מלך, בנדיבותו, מטפל גם בזקני הקהילה ובחלכאים והנדכאים שאין מי שידאג להם. בנחישותו ובהתלהבותו הוא מצליח לגייס סיוע מגופים שונים בארצות הברית וברחבי העולם היהודי, ואף נהנה מאהדה ותמיכה מצד הרשויות העירוניות בלבוב וגם מצד משרדי הממשלה האוקראינית.

לצורך שיקום בית הכנסת נדרשה בראש וראשונה חפירה ארכאולוגית, וצוות מקומי מונה לעמוד בראשה. בחיפושו אחר ארכאולוג יהודי המתמחה בחקר בתי כנסת, שישמש יועץ לחופרים, פנה מלך אל האדריכל סרגיי קרבצוב, יליד לבוב, מומחה לבתי כנסת מימי הביניים העובד היום כחוקר במרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית. סרגיי המליץ עליי, וכך נוצר הקשר בין מלך לביני. סרגיי עצמו סיים לאחרונה מחקר אדריכלי היסטורי רב-שנים אודות בית הכנסת טורי זהב, והמידע שהעמיד לרשותי לא יסולא בפז. הוא מצדו מצפה כמובן לנתונים החדשים שיעלו מן החפירה הארכאולוגית ויאששו את ממצאיו ומסקנותיו ואף יוסיפו עליהם.

 

כך מצאתי את עצמי בחודש אוגוסט 2007 מבלה שבועיים בחפירה ארכאולוגית מיוחדת במינה, בלב העיר העתיקה של לבוב-לביב. בחתכי בדיקה רבים מתחת לרצפת הבניין משלבו האחרון (ראשית המאה ה-20), ירדו החופרים דרך שכבות אדמה ואפר רוויי מים למפלסי לבנים ובניית עץ המאפיינים את אדריכלות ימי הביניים (כאשר חיים ברבה סיפר לי בזמנו על חפירותיו בצרפת בתנאים דומים לא הבנתי על מה הוא מדבר). השכבה הקדומה היא מן המאה ה-15 והיא שייכת כנראה לטחנת קמח וכן למוסד "מכובד" ששכן בצדה, על פי המידע ההיסטורי, מוסד הקשור למקצוע העתיק בעולם... נחזור למבנה הנוכחי: תוך כדי העבודה הבחנתי בכמה כתובות עבריות החקוקות בקירות המבנה, שלא זכו עד כה לתשומת לב החוקרים, וזו תרומתי הישירה למחקר בית הכנסת, בצד הייעוץ לצוות המקומי העושה את מלאכתו היטב.

העונה הראשונה השאירה שאלות רבות שטרם באו על פתרונן. חזקה על מלך שוחט שימצא מקורות מימון לעונה נוספת בקיץ הבא.