נתחיל מן הקל לכבד. צלם הרואה לנגד עיניו סצנה מסוימת ומתכוון לצלם אותה צריך לקבל החלטה מה לכלול בפריים שיצלם. זוהי החלטה די פשוטה במקרים מסוימים. למשל, בעת צילום נוף אפשר להחליט לכלול בתמונה אלמנטים מסוימים מן הנוף הנשקף ועל אחרים לוותר. הנוף לא יברח לנו. נוכל לצלם את הנוף מכמה זוויות שונות, ובכל צילום נתייחס לאזורים אחרים ממנו. גם בעת צילום סטודיו או צילום מבוים אחר נוכל לשלוט על מיקום הנושא, ולהחליט מה לכלול ומה להשמיט. אולם קיימים מצבים שבהם אין לנו הזדמנות שנייה, בדרך כלל בצילומי חטף ברחוב, צילומי ספורט ואפילו באירועים. אם צלם החתונה יצלם את רגע שבירת הכוס ויבנה קומפוזיציה שבה חלק מן הכוס אינו כלול בפריים, לא תהיה לו הזדמנות שנייה. צלם ספורט שיצלם את בעיטת העונשין המכרעת ויחתוך במתכוון או שלא במתכוון את חלקו של השער שאליו חדר הכדור, לא יצליח להכניס את התמונה לעיתון.

על כן, בשלב ראשון עלינו להחליט איזה סוג של סיטואציה אנחנו מתכוונים לצלם, ועל פיו לקבוע את זווית הצילום של התמונה. כלומר, על פי הסיטואציה הצילומית שלפנינו נוכל להחליט על זווית הראייה הרצויה של העדשה. ברוב המקרים שבהם הצילום חייב להיעשות במהירות ולא ברור אם תהיה הזדמנות נוספת, אני בוחר לצלם בזווית מעט רחבה יותר, כלומר – לכלול בתמונה שטח נרחב יותר פרט לאובייקט העיקרי; זאת כדי שלא ייווצר מצב שפספסתי משהו חשוב שלא יחזור שוב. אם ארצה לצמצם את הפריים, תמיד אפשר לבצע חיתוך של התמונה בעריכה שלאחר הצילום במחשב ולסדר את הקומפוזיציה.

כך גם בצילום אנשים או פורטרטים. אם מדובר בצילום מבוים אפשר להחליט במעמד הצילום מה לכלול בתמונה. צילומי אנשים במסגרת צילומי רחוב, כדאי לצלם בזווית מעט רחבות יותר ולא לחתוך חלקים מן הדמות.

ככלל, בצילומי פורטרט לא רצוי לחתוך למצולם שלנו את הסנטר. חיתוך הסנטר יוצר בדרך כלל הרגשת לחץ ומחנק ונותן תחושה לא נוחה למתבונן. עם זאת, חיתוך קצה הראש או המצח מעל קו הגבות הוא חיתוך סלחני יותר. כאשר אנחנו משוחחים עם אדם או מביטים ממרחק קצר בדמות, אנחנו מרוכזים בעיניים ובשפת הגוף הנשקפת מתווי הפנים. מה שקורה מעל קו הגבות או מעל המצח הרבה פחות מעניין. למרות כל האמור, אם לנושא שלנו יש על הראש סממן המעיד על מוצאו/דתו/אופיו, כגון כיפה או כתר נוצות אינדיאני, נרצה לכלול את הסממנים האלה כדי להעשיר את הפורטרט בעיני המתבונן וכמובן שלא נשמיט אותם מן התמונה כי התוספת היא חלק מן הדמות או מה שהיא מייצגת.

כך גם בנוגע לחיתוך איברים אחרים (אני מודה שזה נשמע כמו קטע ממדור פתולוגיה ולא מדור צילום),

חיתוך קצות הרגליים בצילומי גוף שלם או חיתוך כפות הידיים בפורטרט של חצי הגוף העליון שגויים בעיניי.

כי אם כבר לחתוך אז לחתוך!

לעתים חיתוך אגרסיבי עדיף על הפריים הפתוח יותר. איברי גוף מסוימים, בעיקר הידיים, יודעים לספר סיפור חיים שלם בעצמם. יש מקרים שבהם ההתמקדות על ידי המצולם עשויה לתת לתמונה ערך רב יותר מאשר צילום האדם כולו. ידיים מצולקות, מחוספסות, יגעות, יכולות להעביר את המסר לא פחות טוב מאשר הפנים. כך גם אצל בעלי מלאכה ואמנים העושים את מלאכתם בידיהם, ומנגד יד רכה של תינוק עשויה להעביר מסר של רוך וינקות לא פחות טוב מפניו העגולים והרכים.

גם במקרים אלה עלינו כצלמים לזהות את הפוטנציאל הגלום בדמות על כל חלקיה, ולקבל את ההחלטה מה לכלול ומה לחתוך.

לסיכום, לחיתוך יש משמעות רבה בהבאת הנושא אל המתבונן. חיתוך לא נכון עלול להניב תמונה שבה חסרים פרטים חיוניים או תמונה שלא נעים לצפות בה. עם זאת, חיתוך נכון עשוי להקפיץ את התמונה כמה רמות מעלה. יש לנו הזכות לבחור! וכדי שהבחירות יתאימו לסגנון הצילומי שלנו עלינו להבין את המצב הצילומי שבו אנחנו נמצאים ולהחליט על מה להתמקד. אם נבחר, במצבים מסוימים, לכלול יותר מדיי, עדיין יש אפשרות לתקן בעריכה, במחשב, ולכן יש להיזהר עם החיתוכים במעמד הצילום עצמו