התכוונתי לעלות אל קברם של אולגה ויהושע חנקין, שתפסו אחלה מקום כדי לצפות בעיני רוחם אל העמק הירוק, שהוריק בזכותם. מול ים מבטיחי ההבטחות בגרוש, מוכרי הבשורות שלא ימומשו, הנה לנו מקום מנוחה אחרון של מי שבמקום להבטיח – קיים.
בפתח הגן הלאומי – קופה וקופאי. בימי החול החורפיים שקט כאן מאוד, אם מתעלמים משירת הצמרות המתפללות ברוח הקרה. אמרתי לקופאי שבאתי לפקוד את קבר הזוג ה"מלכותי". אמר לי: "אתה לא היחיד המבקר שם". הרמתי גבות. הרי לא היו להם ילדים. מי יעלה על קברם, מי? הבחין והוסיף:
"אפילו אימא שלי". זה כבר היה מוגזם. סיפר: "כשהייתי ילד (וזה היה מזמן) אימא נהגה מדי פעם לקחת נר, סידור ומטפחת ראש, אמרה שהיא עולה להתפלל ולבקש ליד הקבר של יהושע. כעבור שנים, גדלתי, המורה בבית הספר סיפר מה שסיפר על אתרים בסביבה וגם על הקבר של החנקינים. יום אחד, כשאימא עמדה לעלות לקבר, כדרכה, שאלתי: 'לאן?' אמרה: 'לקבר של יהושע'. שאלתי: 'איזה יהושע?' ענתה: 'יהושע מהתנ"ך'. היא הייתה משוכנעת שזה הקבר של יהושע בן נון. בעדינות, כדי לא לתסכל אותה, סיפרתי לה שזה קבר של יהושע אחר, יהושע חנקין. 'מי הוא?', שאלה. אמרתי: 'האיש שקנה את כל האדמות בעמק'. אמרה: 'כל – האדמות – בעמק???' אישרתי. אז אמרה: 'אוהו, הוא באמת היה צדיק גדול' – והמשיכה לעלות כדרכה".
עודנו מדברים והצטרף אלינו אחד הגננים, שסיפר שהוריו כורדים וכי הכורדיות מאמינות במיילדות. מאחר שאולגה חנקין הייתה מיילדת, נהגו נשים לעלות אל קברה, להתפלל ולבקש בענייני פוריות. נהניתי ואמרתי: "מי אמר שאין יד גורל? החנקינים, אף על פי שהיו חשוכי ילדים זוכים שיפקדו את קבריהם".
בקדמת הקבר, המשקיף אל השדות הירוקים, הפוריים, המשתרעים מאופק עד אופק – נמצאים שישה עמודים ובהם כתובות שונות. על אחד מהם חקוק קטע מצוואתו של יהושע חנקין. "...לפני שישים שנה ומעלה נתגלה לי ייעודי בחיים מטעם ההשגחה העליונה: גאולת הארץ לעמנו הכמה לה. מאוד דבקתי בייעודי זה... נתתי לבי לגאולת שטחים שוממים נרחבים. הלכתי בגדולות ובמועט לא הסתפקתי..."
למה שישה עמודים? – כל עמוד מייצג 100,000 דונם קרקע שנקנו בזכותו. לו רק יכול היה לעמוד כמוני כאן ולראות מה עשינו בעמק השומם של ימיו...