מה הופך תמונה למוצלחת, כזאת ש"תופסת" את עינו של המתבונן? שאלת מיליון הדולר – הלא כן? ובכן, אם לא הצלחנו לצלם סלבריטאי ברגע מביך או לא הצלחנו לתפוס רגע נדיר בטבע, עדיין יש תקווה. גם לקומפוזיציה יש חלק נכבד בריתוק המתבונן לתמונה. הפעם במדור אעמוד על שניים מכללי הקומפוזיציה הנפוצים ביותר – הולכת עין וקומפוזיציה מתכנסת. מדובר בשני כללי קומפוזיציה שתפקידם לגרום לעינו של המתבונן לשוטט בתמונה, לעקוב אחרי אלמנטים מסוימים בפריים או לרכז את מבטו לעבר נושא מסוים, ובכך להפעיל עליו סוג של מניפולציה בלי ידיעתו. מי שמצוי ברזי הקומפוזיציה מזהה בנקל מצבים שבהם ניתן להשתמש בקומפוזיציות מהסוג הזה, כך שלעתים השימוש בכללים האלה הופך כמעט לתהליך מובנה שעוזר לשפר סיטואציות צילומיות שונות ולשדרג אותן.

בבסיס הכלל של הולכת העין עומד אלמנט אורכי כלשהו או סימן/חפץ/מבט/תנועת יד המפנים לכיוון מסוים. השאיפה שלנו היא ליצור מסלול שבו עינו של הצופה תתמקד תחילה בחלק מסוים בתמונה. לאחר מכן העין תנוע לאורכו של מסלול מוגדר מראש, ולבסוף תיעצר על אובייקט כלשהו, או שלא תיעצר ותתחיל את המסלול מחדש. אם נשתמש לרגע בדוגמה שבה מצולם נושא אורכי או רוחבי בפריים – נניח שדרת עצים, נוכל להנחות את מבטו של המתבונן לאורך השדרה. הנחיה זו "מכריחה" את המתבונן להעביר את מבטו לאורכה של השדרה, ובכך מחייבת אותו להתעמק בתמונה. אם, בהמשך לדוגמה הקודמת, השדרה מתעקלת, הולכת העין משתדרגת בכך שמבטו של המתבונן עוקב אחרי העיקול. שדרוג נוסף של הולכת העין מהסוג הזה הוא כאשר בקצה השדרה יימצא נושא כלשהו שעליו תוכל עינו של המתבונן "לנוח" בסוף ההולכה.



העיקרון די פשוט. כמעט כל אלמנט אורכי יכול להיות יעיל לעניין זה – רחוב, גדר, כביש מפותל, גרם מדרגות וכו'.



דרך אחרת שבה ניתן להוליך את עינו של המתבונן היא על ידי יצירת מתח בין נושאים שונים בתמונה או בין אזורים שונים בפריים. יצירת מתח שכזה גורמת למתבונן להעביר את מבטו מנושא לנושא הלוך ושוב, וכך מאפשרת לו להתעמק בתמונה ולגלות בה עניין נוסף. תנועת יד לכיוון מסוים, מבט הפונה לעבר נושא משני בתמונה, תמרור המורה לכיוון שבו מצוי נושא  נוסף בפריים – כל אלה הם דוגמאות פשוטות ליצירת מתח בין אזורים מסוימים בתמונה אשר עשויים לרתק את הצופה למתרחש ולספק לתמונה את העניין הדרוש.



גם הקומפוזיציה המתכנסת יוצרת סוג של הולכת עין. הפעם מדובר בהולכת עין לעומק התמונה. הולכת עין כזאת נשענת בדרך כלל על סימטריה שניצור בבניית הפריים. לצופה אין כל ברירה אלא ללכת לעומק התמונה ולהתכנס פנימה עם הנושא שמנתב את העין למרכז.



לסיכום – הולכת העין של הצופה בתמונה נתונה לשליטתו הבלעדית של הצלם, ולכן כצלמים, כדאי לנו לזהות את הפוטנציאל הטמון במרכיביה השונים של הסצנה כדי לגרום לצופה להעמיק את התעניינותו בתמונה הסופית. אם נפעל לפי כללים אלו נוכל די בקלות לצלם מצבים שבהם עינו של הצופה תשוטט בפריים כרצוננו – אפילו מבלי שיחוש בכך. התעמקות זו של הצופה בתמונה תעניק לתמונה ערך מוסף ועניין נוסף.