ציפורים כבני אדם
מאת: דודי דיין
צילום: דודו דיין
גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)
בוקר בחצבה עם זנבנים ועם כמה שאלות
ממה אני מתפעל כמו ילד, ממה? מזה שציפור מתקרבת ואוכלת מכף היד? וכי בכל כיכר עירונית המכבדת את עצמה, שבה מרפרפות/מרחפות/מהדסות יונים, או בכל שיט רדוף שחפים זה לא קורה? אז מה העניין?
קרא עוד...
ובכל זאת, עמדתי עם חבורת מבוגרים ופערנו עיניים סקרניות ומלאות פליאה, איך עומד יהודי מכובד, רב תארים והישגים, פרופ' אמוץ זהבי, שורק שריקה חרישית, וכמו משום מקום מעופפות ציפורי שיר קטנות, אפורות-חאקי, מתקרבות, בודקות-בולשות שהשטח פנוי ואין אויב מסביב, מרפרפות ואוכלות מכף ידו את פתותי הלחם. ואנחנו, כמו ילדים מול קוסם, פוערים עיניים מוקסמות. משהו כאן לא בסדר.
ובשביל החוויה הזאת קמנו באשמורת בוקר, כבדי עפעפיים, מפוהקים, לפני קפה של שחר, ונסענו אל זירת ההאכלה של הציפורים הזעירות המכונות זנבנים, בערבה התיכונה. התנהגות זו טעונה בדיקה.
מה היה הקסם? לא הציפור האוכלת מכף ידו של פרופ' זהבי. הפלא הוא איך קם חוקר סקרן ומקדיש 30 שנה כדי ללמוד על אורחם וטבעם של זנבנים. ציפורים קטנות, שאינן מצטיינות בצבעים מרהיבים שובי עין וגם לא בציוצים מוסיקליים שובי אוזן, ובכל זאת יש באורח חייהן ייחוד נדיר. קראתי בטבע הדברים שרק שלושה אחוזים ממיני הציפורים חיים בקבוצות. ציפורים חברתיות. הזנבנים חיים במין קומונה, עם חוקים וכללים, עם שליטים ונשלטים, עם חלוקת עבודה ברורה (להם). הציפורים בקעו מהביצים כדי לחיות, לשרוד ולהעמיד את הדור הבא. למה? ככה. זו דרכו של עולם, וטוב שכך. אני לא מתכוון לתאר לעצמי עולם ללא ציפורים. אבל מכאן ועד למעקב בסבלנות אין קץ אחר אורח חייהן; אחר היחסים הפנימיים בתוך הקבוצות ואחר יחסי החוץ עם קבוצות אחרות; הבנת החוקים הפנימיים והקודים ההתנהגותיים – ארוכה הדרך.
בספר המרתק "הגן האנוכי" מאת ריצ'רד דוקינס ניתן להיחשף לחוקיות הפנימית של הקיום בכדור שלנו. לא רק הקיום האנושי. בספר הזה מככב פרופ' אמוץ זהבי כמי שניסח את "עקרון ההכבדה", עיקרון האומר (במילים שלי והאחריות היא עליי) שהעולם שייך לחזקים. הדוגמה הבולטת והצבעונית היא יופיו של הטווס. הוא פורס את נוצותיו וכמו מכריז ללא מילים: "שופוני-יא-נס", הסתכלו עליי, ואם לדייק: הסתכלי עליי. בעולם של טורפים ונטרפים – לא מחמת רוע, כמו אצל בני האדם – קשה לשרוד עם המטען החורג היפהפה שעל גבי. אני בולט בשטח, אני כבד תנועה, אני עשוי להיות טרף קל ולמרות זאת: הסתכלי עליי. כדאי לך להזדווג אתי, כי אני בנוי מהחומרים הטובים, החזקים והעמידים. לכן ליעל לדוגמה יש קרניים אדירות, המכבידות ובו בזמן גם מפרסמות אותו. כאשר יש מתחרים בסביבה, יילחמו ראש בראש כדי לנצח בקרב ולזכות בסיכוי להישרדות. הזנבן המבקש לרכוש את לבה של זנבנית, יצוד את מזונו ויציע אותו למחוזרת, כאילו אומר: ראי, אני יכול לפרנס אותך. מהו המצ'ואיזם של הגברים אם לא רצון להפגין את...(מלאו את החסר). אמוץ זהבי, בספרו "טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה", מדבר על הציפורים ועל התנהגות בעלי החיים, אבל למעשה הוא מדבר אלינו ועלינו.
בוקר מוקדם בערבה התיכונה – בחברת צוות בית ספר שדה חצבה ובחברת הזנבנים – ציפורי שיר עם שם לא מי יודע מה מחמיא אבל מקסים בפשטות שבו ובחכמה שבו.
גיליונות קודמים
היו תנינים?...
הרהורים יבשים על ימים רטובים...
העמק לא חלום......
סיפור רטוב מעיר יבשה: איך נראתה בריכת השילוח מימי התנ"ך?...
עדיין מחכים לאחד ביקור בבית פיינברג בחדרה...
נחל זנוח, נחל צלצל ונחל צרצר - מה המשותף ביניהם?...
שדה זה לא מה שהיה פעם הפתעה במישורי החול של נחל ערבה...
הורדוס לא היה כאן...
הורדוס לא היה כאן - תעלומת מערת הקבורה בגן בלומפילד בירושלים...
נהר ברוחב 20 מ' בעמק? מעיין חרוד: מצא את ההבדלים, בזכות יומן בן 88 שנים....
מסורת אינה זקוקה לעובדות - בוקר נדיר במערת אליהו בכרמל...
שלום לך קשיש נעורי י- מפגש מחודש עם השיזף של חצבה...
געגועים לשקשוק הקרונות...
אלנבי חזר לבאר שבע - פגישה מחודשת בגן הציבורי שממול למסגד...
מחוקק כעבריין - האיש על הסוס של תל אביב הקטנה...
משה, משה, איזה נביא - אין לו קבר, אבל לנבי מוסא יש ויש...
