בוקר של ראשית החורף בחוף תל אביב. בקיץ לא תראו אותי שם, מתאייד בגל זיעה גבה גלי עד רוגש. בחורף זה כבר סיפור אחר. וכך, כשהרוח פורעת את המעט שנותר מבלורית מדוללת ומדובללת, אני חוצה את כיכר לונדון ושואל את עצמי איך הצליח אתר הנצחה להעפלה – אתר יפה, יש לומר – להסתתר מהעיניים שלנו? שאלה נוספת שנדחקה ונדחתה הייתה: מה פתאום כיכר לונדון? וכי בלונדון יש כיכר תל אביב? אבל השאלה האמיתית היא: איך הצליחו לרבע את המעגל?

 

ב- 1942 התרשמנו מאוד מיכולת העמידה של הלונדונים בבליץ הנאצי (בליץ פירושו, בענייני מלחמה, התקפת בזק. למרות התקפות אוויר מתמשכות של הגרמנים על לונדון, שכונו בתואר בליץ, התקפות אשר הרעידו את העיר והורידו את תושביה למקלטים ולמנהרות התחתית, הפתיעו הלונדונים בשקט ובאיפוק שהפגינו בימים הנוראים ההם, ועל כך זכו להערכה.)

 

כיכר לונדון, שהיא בעצם גן ציבורי מקביל לחוף הים, היא אחד מביטויי ההערכה שלנו ליכולת העמידה שלהם (כלומר ליכולת הישיבה במקלטים). הם זכו למחווה ולהוקרה זו למרות הבטן המלאה שהייתה לנו על האנגלים (הגזרות, הספר הלבן). עיריית תל אביב ידעה להבדיל בין המאבק הפוליטי שלנו בהם לבין הגבורה האנושית שלהם, ועל כן הקדישה גן ציבורי לכבודם של הלונדונים, המכונה בפינו כיכר לונדון.

 

אלא ששר הגורל חונק חיוך ממזרי מול הצירוף הכמו-בלתי-אפשרי. כיכר לונדון (כן, לונדון של האנגלים), למרבה האירוניה, נמצאת בקטע החוף שאליו – בגלל האנגלים – התנפצו שתי אניות מעפילים שהצליחו לפרוץ את ההסגר הימי. האנייה פאריטה  הגיעה שמונה ימים לפני פרוץ המלחמה כשעל סיפונה כ-850 איש. 42 ימים של טלטלה, נדודים, רעב ומחלות ארכה הדרך מנמל קונסטנצה, בחוף הרומני של הים השחור, עד שעלתה על שרטון כאן מול הכיכר. האנייה השנייה, טייגר היל, יצאה מקונסטנצה ועל סיפונה למעלה מ-700 איש. היא טולטלה על פני הגלים, נדדה בין נמלי ים שונים, ומול חוף יפו נורתה בידי האנגלים ושניים מהמעפילים נהרגו. כאשר הגיעה ביום פרוץ המלחמה (1.9.39) היו על סיפונה עוד כ-700 מעפילים שנתקעו עם אנייתם בנמל ביירות. גם היא העלתה עצמה על שרטון בחוף תל אביב, מול הכיכר הזאת. וכל מה שסיפרתי אינו אלא פסיק-בן-בנו-של פסיק מן ההרפתקה ההיא.

 

בכיכר ה"לונדונית" הזאת, ששופצה לפני שנים מעטות, מובא סיפור ההעפלה בכללו, ולא רק סיפורן של שתי האניות הנזכרות. הרי אין מי שלא שמע-ידע-למד על נושא ההעפלה. אלא שלפעמים קורה, שפרשייה אחת מובלטת ומודגשת ומאפילה על פרשייה דומה. הכול יודעים על המוסד לעלייה ב', אבל רק מעטים יודעים שגם הרוויזיוניסטים (כך כונו אנשי בית"ר-אצ"ל) העלו מעפילים, שרובם הגדול הגיעו לפני פרוץ המלחמה, ובכללם מעפילי פאריטה. לוחות הזיכרון המוצבים בכיכר לונדון מזכירים את שם האניות-הספינות-הסירות שהביאו כ-120,000 יהודים, ואף מציינים שכ-2,800 נהרגו-מתו-טבעו בדרכם ארצה. בעיצוב המחודש של הכיכר שולב נושא ההעפלה בהתאמה לסביבה. תמונות מהימים ההם שובצו בדופן ה"ספינה" וכך, בדרך לחוף או ממנו ניתן לזכור פרק היסטורי ולהיווכח שהים אינו רק חוף רחצה אלא גם זירת מאבק שהיה ונשכח.