חי"רניקים ושריונרים, אנשי חיל האוויר והתותחנים, באין-ספור יחידות שונות, עשו מאז ומעולם, יחד, את ההבדל בין תבוסה לניצחון. כך בכל מלחמות ישראל. ומכאן שסיפורי גבורה היו מנת חלקם של לוחמים וכוחות רבים, לא רק של חטיבת השריון הסדירה 188 שסיפורה המדהים, שלא סופר עד היום, מובא בספרו החדש של אבירם ברקאי -  "על בלימה – סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים". 

סיפורה של חטיבה 188 לא סופר עד היום משתי סיבות עיקריות:

ראשית, שדרת הפיקוד הבכירה שלה (מח"ט, סמח"ט, ק. אג"מ) נפלה על חרבה במהלך הלחימה. כתוצאה ישירה מכך התפרקה החטיבה, ירדה מסדר הכוחות הצה"ליים, וכל תעצומות הנפש שנותרו בין שרידי לוחמיה הופנו לבניית כוחות מחודשת - עשייה שרוקנה לחלוטין את מלאי הכוחות שנדרשו להפצה עצמית של פסטיבלי ניצחון, ספרים ומיצגים.

שנית, סיפורה של מלחמה מסופר על ידי מנצחים. חטיבה 188, עד הספר הנוכחי, נתפסה כחטיבה שהפסידה, בהתעלמות מוחלטת, ואפשר לומר מרושעת, ממצב עניינים בלתי הגיוני בעליל שעמדה מולו. רק היא לבדה.

ואמנם, תנאי הקרב שהועמסו לפתחה של חטיבה 188 היו ללא אח ורע בגזרת הלחימה בגולן, אולי גם בגזרת התעלה -  לחימת גבורה בתנאי קרב כמעט בדיוניים -  פרצות רחבות שאינן מאפשרות הגנה ראויה ויחסי כוחות התחלתיים של 1:5 עד 1:45 לרעתם!

 

אם ננסה לצמצם את הספר לתחום "הגילויים" החדשים שהוא מציע, הרי ששניים כאלה מאפיינים אותו:

ראשון בחשיבותו הוא המסר הברור שלפיו לולא עמדו שם אותם טנקים בודדים של חטיבה 188 ונלחמו באומץ לב ובנחישות בנחשול השריון העצום שהתגעש מולם, ייתכן שכוחות המילואים לא היו מצליחים להגיע וחטיבות טנקים סוריות היו כובשות את כל רמת הגולן, גולשות למעבורות נהר הירדן, ממשיכות לגליל, לעמקים ולחיפה, גורמות לשיגור טילים גרעיניים מכיוון ישראל הנצורה למצרים וסוריה (כך על פי  מקורות זרים), והופכות את קיומה של מדינת ישראל הצעירה, "הבית השלישי", לאפיזודה חולפת בת 25 שנה (כפי שהתבטא באותו יום גורלי שר הביטחון משה דיין, "מר ביטחון" המיתולוגי).

הגילוי השני הוא מערכת סימני שאלה מורכבת, תמוהה ביותר, בנוגע להתנהלות הדרגים העליונים - מדיניים וצבאיים - עד פרוץ האש ולא מעט גם אחריה. משהו שכבר נגעו בו בספרים קודמים אך ברקאי מוסיף עליו מיני תובנות ותבלינים משובחים לרוב, מבית האולפנה היסודי שלו, וחושף שרשרת קבלת החלטות בעייתית, שלא לומר שערורייתית.

הספר הוא חוויית קריאה מרתקת באיכותה. המחבר בחר בשיטת הסדרה "24 שעות" והוא מצליח, למרות אין-ספור הפרטים שמחזיק הספר בין דפיו, למצוא את הדרך, שעה אחר שעה, גזרה אחר גזרה, מרמת הטנק הבודד ועד ישיבות הממשלה, לרגש, לרתק וללפות את הקורא. חלק מהקצב של הספר הוא תולדה של שיטת מעבר הזמנים. עד שבת בבוקר הכול כתוב בזמן עבר. החל משבת 6 באוקטובר, המחבר מעביר את הספר לזמן הווה ומחיה את העלילה. יתר על כן, תיאורי המוות בספר אינם סטריליים. אנחנו מניחים שהמחבר בחר בכך מתוך מחשבה תחילה והחליט שבספר שכזה, שלא בא לכבס עובדות, יש להביא את הדברים כמו שהם, במלוא עצמתם, כאבם וטלטלתם. תיאור רגעי המוות קשה, מטלטל, אבל הוא חלק בלתי נפרד מאיכותו של המסמך הנדיר הזה. 

אין ספק שהמחבר עשה כאן עבודת תיקון רצינית עבור לוחמים עלומים שאזרחי המדינה חייבים להם חוב לא קטן.