ראיתי צילומים מרשימים, קטעי וידאו משגעים, רוחב נחלים כנהרות באירופה, אבל לכל אלה דרוש זמן רב יותר, וכפי שהתברר – לא קיים דבר כזה רכב מתאים. מי שעדיין לא ראה ויש לו רק "רכב רך" - רכב פרטי, ויום אחד, והוא לא רוצה למצוא את עצמו מחולץ באמצעות מסוק - אם בכלל - הטיול הזה מכוון אליו.

ענף חדש התפתח בתחום הטיולים/ספורט/ספורט אתגרי ותקראו לזה איך שתרצו – כשהמשמעות היא הריצה לפני, בתוך ואחרי שיטפונות במדבר. יש כמובן שיטפונות גם בצפון, אבל שם, עם כל היופי שבדבר, זה מתקבל כמובן מאליו - הרי ידוע שבצפון יש משקעים רבים יותר.

דברים אלה מכוונים לכאלה שאינם מתכוונים להצטרף לציידי השיטפונות אך יכולים ליהנות מהם בכל זאת, כשכמה כללי ברזל לעיניהם כדי לא להפוך מציידים לניצודים:

אל תרדו מהכביש למשטחים שאינם סלולים. שקיעה בבוץ ואולי גם בגשם היא חוויה בלתי נעימה. וזכרו: דרכי עפר הן לא לכלי רכב רגיל, ולעתים הן מהוות גם מכשול לרכב שטח. לעולם אל תחצו כביש שמי שיטפון כבר חוצים אותו או שיש חשש שיגיעו. גם אם המים נראים לא גבוהים אתם עלולים להיעצר בגלל רטיבות בחלקי המנוע השונים, וגרוע מכול הוא שבעת חציית הכביש יגיע גל מים, ואם ראינו בצילומים שמשאיות נגרפו מה יהיה עלינו הקטנים?

אם כי כפי שמתואר בסוף הדברים האלה חווינו מצב יוצא דופן בדרכנו הביתה, הרי שאם הסערה עדיין מתחוללת או עלולה לחזור, העדיפו לחזור באור יום לפחות עד לכביש ראשי בעל כמה נתיבי נסיעה וגדרות הפרדה ביניהם.

לצד כל השמחים על מראות השיטפון במדבר יש לזכור שרבים אחרים סובלים. יישובים מנותקים (גשר של ממש על נחל ניצנה, למשל, קרס והותיר כמה יישובים ללא חשמל, מים וקשר לעולם הרחב), יישובי בדווים בנגב נשטפו, נגרמו נזקים לחקלאות, והנורא מכול – היה גם אבדן חיים.

ולעניין השיטפונות...

מן הנודעות הוא שהנגב שחון, הגשמים בו מעטים וככל שמדרימים הם פוחתים, ובכל זאת שיטפונות יש! הנה כמה גורמים לכך: אגני הניקוז של הנחלים הם גדולים ומנקזים אל הערוץ הראשי מאות ויותר של "תגבורות" זרימה מכל ערוצון. הקרקע, אדמת לס התופחת במגע עם מים, כבר עם תחילת הגשם הופכת לאטימה ולמוליך מים מצוין. גם הצמחייה המועטה אינה מפריעה לזרימה. ואם כי כמות הגשמים בנגב מועטה, הרי שכשיורד גשם יורדת בדרך כלל כמות גדולה בבת אחת היכולה להגיע עד לשליש מן הכמות השנתית (פרט לשנה זו, שבה הכמויות היו גדולות בהרבה), וזו כמות שגם בצפון קשה להסתדר אתה.

יש לזכור שלעתים הגשם יורד רחוק מהמקום שאליו מגיע השיטפון. הוא יורד אי שם, במרחק של קילומטרים רבים מעל אפיקיו העליונים של הנחל, והמים מגיעים אולי למקום שבו השמש זורחת. כפי שמתואר במקרא: "לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים ושתיתם אתם ומקניכם ובהמתכם... ויהי בוקר... ותמלא הארץ את המים" (מלכים ב' ג', ט"ז-כ').

לא מתעייפים מלראות שיטפון במדבר, וכשזה מגיע - קשה לעמוד בפניו. התקשורת חוגגת עם הצופים הרבים הנוהרים למקומות המיועדים לשיטפון, ובאם הסיפור לא נגמר באסון השמחה גדולה עוד יותר.

יש כבר חוגים המודיעים לנרשמים על התקרבות שיטפון. המשוגעים לדבר עוזבים את מקום העבודה, עוזבים את הבית, עוזבים הכול ורצים לארוב לשיטפון. לעתים מתארגנת שיירה ולעתים יוצאים ברכב אחד. יש מקומות שמהם ניתן לצפות בשיטפון בתנאים בטוחים פחות או יותר, אך יש כאלה הרוצים להיות ממש ב"עין הסערה". עם זאת, מומחים ומומחים פחות טועים לפעמים בהערכת כוח המים וקצב זרימת מי השיטפון. "נעבור בזהירות את הכביש, הרי מפלס המים אינו גבוה"  או "נחצה את הערוץ הקטן", הם אומרים, ופתאום נכנסים למהמורה בלתי נראית או שנד המים משיג את הרכב, גם אם זה רכב שטח.

רוב השיטפונות שחזיתי בהם היו תוך כדי טיול במדבר, אז ההפתעה שלמה ונמצאים במקום מתחילת ההצגה. בתחילה זורמים מים מועטים, ואלה מתחילים להתגבר, רעש עמום נשמע מרחוק, הולך, קרב ומתחזק, ואז מגיע הזרם האדיר, לעתים קטן יותר אך תמיד מעורר התפעלות. יש בידי צילומי שיטפונות, כלי רכב שנסחפו, כבישים ששינו את צורתם, מלוא הסל סיפורי שיטפונות. אני כבר לא רץ לכל שיטפון, אבל...

השנה לא עמדתי בפיתוי.

החזאים חזו מזג אוויר סוער במיוחד, והפעם באה ההתקפה מדרום. מעניין. בדרום יהיה גועש, רועש, גשום ומלא סכנת שיטפונות. מתכוננים. בבוקרו של יום שני צלצלתי לעינב משדה בוקר והוא ענה בקריאה: "היכן אתם, בואו מהר". התארגנו מהר ובשעה 11:30 (איזו בושה) שעטנו לנגב כשמטרתנו עין מעריף, או פשוט המפל הגדול בעין עבדת.

כל הבוקר, ועד לשעת חזרתנו מהנגב, היה מזג האוויר סביר ולרוב אף יפה.

כשעקפנו את באר שבע הבחנו בהתקהלות לצד הכביש וברחבה שלצדו. עצרנו ליד אפיק דל שבימים רגילים הוא יבש ו"לא סופרים" אותו, והנה הוא מככב. זו הקדמה למה שראינו: מים זורמים בנחל סוללים האלמוני כל השנה, ובערוץ שלידו, ליד הזרימה, חנו כלי רכב רגילים, "רכבים פרטיים". שתי משפחות עם ילדי בית ספר עמדו וצפו.

המשכנו לנסוע והתקרבנו לשדה בוקר בכביש 40. הלימנים, בריכות העפר שנטעו בהן עצים שמטרתם לאסוף מי גשם, היו מלאי מים. בחלקם יש שולחנות פיקניק, ואלה נראו כאיים בים.

הגענו לכניסה לשדה בוקר שהייתה מוצפת וחסומה למכוניות. רכב קטן שניסה לעבור עמד אין אונים והמתין עם נוסעיו עד שיגררו אותו מהשלולית. לאחר הפסקה קצרה המשכנו דרומה.

מעט אחרי מדרשת שדה בוקר, ליד סימן ק"מ 128, מפנה שלט לנחל חווארים.  ממזרח לכביש יש רחבת חניה ומשם ירדנו כמה מטרים להראבה, בור מים עתיק שרבים כמותו בנגב. יתרונו של הבור הזה בכך שהוא סמוך לכביש ונגיש לכל מטייל שיודע על קיומו. בבור זה התמוטטה התקרה, וכך בימים רגילים הוא חשוף לעין המטיילים הרואים יפה את עמוד התמך ואת המדרגות היורדות לתחתיתו. הבור קיבל את מימיו ממי גשמים שזרמו ממערב לו. הכביש שבין שדה בוקר למצפה רמון חצה את התעלה, ורק גשם חזק במיוחד מצליח להעביר מים אל הבור. ירדנו כמובן לראות את מצבו. מי שלא ידע שיש כאן בור עם עמוד ומדרגות לא יאמין למראה עיניו: הבור היה מלא לגמרי, ומהצומח אשר סביבו נראתה רק השכבה העליונה של המים. מי שלא מכיר את מבנה הבורות האלה יצטרך לשוב לכאן בימות הקיץ כשמפלס המים ירד ויאפשר מבט פנימה.

המשכנו הלאה לכיוון עבדת. מעט לפני עבדת השתלט נחל צין עם מים רבים על הכביש. מכוניות משטרה עצרו את התנועה ומכוניות חנו משני עברי הכביש. כאן זה כבר שיטפון של ממש. התקרבנו ובזווית העין הבחנו בג'יפ טובל עד הגג בשולי הנחל. נוסעיו ניצלו, עומדים מעליו ומתפללים שלא ימשיך "לנסוע" ולהיגרר הלאה עם מי השיטפון...

נסענו להצגה הגדולה - לעין עבדת. בבוקר עמדו כאן מכוניות רבות, פרטיות ברובן, שירדו מהכביש הראשי וחנו לאורך כביש הגישה למרפסת התצפית לקניון הנחל. התקרבנו לרחבת החניה. מאחר שהיה חג של מים, לא גבו דמי כניסה. מהלך דקות אחדות היינו מעל המפל הגדול מול עצמת הטבע. רעש המים, נתז מי המפל, המבט לקניון הגדול של נחל צין – כל אלה הרנינו את הלב. נפטון הרומאי, הוא פוסידון היווני, אל המים והסערות שעיקר עניינו בימים ובאוקיינוסים, החזיק כנראה גם במשרה צדדית של שיטפונות... צעירים, מבוגרים, דתיים, חילונים, בדווים מהסביבה - כולם, מכל שכבות היישוב, חגגו כאן לאלי המים...