אני לא בדיוק מכיר אותו. הוא הלך לעולמו לפני שנולדתי, כך שגם הוא אינו מכיר אותי, ובכל זאת שמחתי לפגוש אותו כמו שפוגשים מכר ותיק. המפגש המרגש (אותי) היה בבאר שבע, שעבור רבים אינה אלא נקודת עקיפה בדרך דרומה. יום אחד הגעתי לבאר שבע כמטרה, לא כנקודת מעבר. העיר המתפתחת בקצב מרשים ומתייפה ללא הרף נפתחה לפניי כניגוד משווע, תהומי, אל אותה באר שבע שהתוודעתי אליה לראשונה לפני עשרות שנים. משכתי עצמי אל הגרעין הוותיק, העתיק, של העיר החוגגת 110 שנים. מסעדת מוריס המפורסמת השתכחה מזמן, מפקדת פיקוד הדרום התעשרה באנטנות למכביר, בית יציב, אכסניית הדרכים ההיא שינתה פניה, אבל את ההפתעה המשמחת ראיתי בגן הציבורי מול המסגד שהשתמר. אני זוכר אותו כגן מוזנח, מוכה אבק ואשפה, שצמחייתו משוועת למים ולגיזום. אני זוכר את השבילים שהוליכו אל אנדרטה נטולת אנדרטה שנחקקו בה המילה "אלנבי" והשנים 1918-1917. ההפתעה הייתה בכך שבלב הגן המטופח, מהאנדרטה ההיא, שעברה בינתיים מתיחת פנים, הסתכל אליי בעיני ברונזה פסל ראש חדש, הוד מצביאותו הגנרל אדמונד הילרי הינמן אלנבי.