בדרך כלל ספרים על מטיילים ישראלים כוללים סיפורי הרפתקנים המסתכנים כי הם "גברים" - גם כשהם בנות... הם נכתבים על ידי כאלה שבילו תקופה בכלא שלא באשמתם (כמובן), כי האח הכניס את הכדור לתרמיל או כי הם לא ידעו שמה שהם מעבירים זה בעצם סמים, או כי בסך הכול רצו לעשות טובה לחבר והסתבכו, ו"איזה מטומטם הייתי...". יש גם ספרים שנכתבו על ידי טיילים רציניים, או מדריכי טיולים, או על ידי הוריהם המודאגים של אותם מטיילים, במהלך, אחרי שובם או אי שובם של הילדים מכול הסיבות הידועות.

הספר הזה, לעומת זאת, נכתב על ידי רופא ישראלי, לא תרמילאי, אלא אחד שיודע גם ליהנות ממנעמי המקום (הוא מתאר ארוחה נהדרת שכמעט גרמה לי לשבור את הדיאטה שאני פותחת בה חדשות לבקרים...), ושממרום גילו ומעמדו יודע להיזהר מחד, ולסייע מאידך. וכשיש רופא בשטח, ה"לקוחות" מגיעים בעצמם או על ידי חברים, מסובכים במצבי בריאות לא נעימים בכלל.

ד"ר פרי מתאר את המפגשים עם החבר'ה הצעירים, הנלהבים מהחופש הבלתי מוגבל, ורובם גם חסרי אחריות (קיום יחסי מין עם זרים ללא אמצעי מניעה הוא רק דוגמה אחת, שימוש בסמים מסוגים שונים כמו פטריות הזיה ועוד שטויות שזוכות מצדם להכחשה מוחלטת הם דוגמאות נוספות), ועם הוריהם ההיסטריים, שמשוכנעים מעבר לכל ספק שלא משנה איפה הילדים – המדינה צריכה להוציא לשם צי מסוקים כחלק מחובתה לבנים (ולבנות, כמובן),  שהרי ישראלים אנחנו, לא? אחים לצרות ושותפים לשטויות...

וכשהדוקטור כבר שם, אז הוא הופך מיד לחוד החנית של כוחות החילוץ, מי שנותן את המענה המידי, גם אם הוא בעצם סתם מטייל במקום...

להלן קטע מהספר כדוגמה ל"בעיות" שעמן התמודד הדוקטור: "דוקטור, אני הולכת למות" הקול מעברו שני של הקו נשמע עדין, שברירי ומבוהל מאוד. "כן", עניתי בקולי האבהי, "ספרי לי, מה בדיוק קרה?" "אל תשאל". "ובכל זאת?" התעקשתי. "נדקרתי בחץ". "איזה חץ?" שאלתי וסקרנותי הולכת וגוברת. "חץ בפט פונג". "מה זאת אומרת חץ בפט פונג?" "אתה יודע, החץ שהן יורות מלמטה". כך זה נמשך, ולא אספר לכם מה קרה או מי הן שיורות את זה או מה פירוש הדבר, כי הייתי מופתעת לקרוא לא פחות מהרופא... 

הספר כתוב בהרבה הומור, והמפגשים מתוארים בשפה קולחת (פה ושם יש בעיות של עריכה לשונית, אבל את המטרה הספר משיג). מה שמעניין בו במיוחד הוא נקודת המבט השונה מהמקובל – רופא שבא לטפל, שמוזעק בכל שעה ביום ובלילה, ונתקל באותם "ילדים" שעשו עוד שטות, טעות או מעשה איוולת. אני מאוד מקווה שהשמות בדויים, ולא, נכונות כמה הפתעות לא נעימות לכמה וכמה מטיילים ובני משפחתם – שהרי אחרי שהסכנה ה"נוראית" חלפה, הם מבינים עד כמה היסטריים וחסרי אחריות וזהירות הם היו. הספר גם משקף את העובדה שכשישראלי יוצא לדרכו בעולם הוא אולי חושב על מולדתו בגעגועים, אבל לא תמיד מוסיף לה כבוד. וכשהוא מסתבך באיזו צרה, ברור לו ולכולנו שישראל וישראליה בכל אשר הם יעשו הכול כדי לעזור ולתמוך ולפתור כל בעיה.

כדאי לקרוא את הספר – אתם המטיילים על סף הטיול, אתם שחזרתם ויכולים להיזכר ולראות את מעשיכם מנקודת מבט של מישהו שהוא לגמרי לטובתכם אבל משקף לכם איך אתם נתפסים בעיני המארחים, ובוודאי ההורים, שלפעמים באים בדרישות מוגזמות ואפילו חצופות.

אבל מה לעשות, ודווקא עכשו כשאני כותבת את זה, ערב יום השואה, אני רואה בכל זאת בגאווה את העובדה שכל ישראלי יודע שייעשה הכול כדי לעזור לו (דלג ערך גלעד שליט).

בהחלט מהנה.