מאת: ד"ר יחיאל זלינגר

צילום: רשות העתיקות

גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)

עבודות פיתוח תשתית בירושלים הן מחזה נפוץ, וכל מבקר המזדמן לרחוב יפו, שבו נסללת בימים אלה מסילת הרכבת הקלה, מכיר את הטורח הכרוך בהן. לארכאולוגים מהוות העבודות האלה הזדמנות לחשוף קטעים נוספים מהעבר העשיר של העיר. כל עבודת פיתוח במרחב המקיף את ירושלים העתיקה מלווה בדרך שגרה בפיקוח של ארכאולוג מנוסה המשגיח על הכלים והעובדים, ודואג שלא ייפגעו שרידים עתיקים. כך קרה גם בעת הנחת צינור מים חדש בחלקה הצפוני של בריכת הסולטאן. השימוש הקדום בבריכה הזאת, שבה נערכים כיום מופעים המוניים ופסטיבלים שונים, איננו ברור דיו. על פי ההשערה המקובלת סגירת חלקו העליון של גיא בן הינום יצרה בריכה עצומה שאגרה את מי השיטפונות מאזור מרכז ירושלים דהיום. מחקר אחר הציע לזהותה כמקום ההיפודרום (זירת מרוצי סוסים) המוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו. בין אם היה האתר בריכה ובין אם שימש למירוצים, מקור המים החשוב ביותר בתקופת הבית השני היה אמת מים שהחלה בבריכות שלמה בסמוך לבית לחם והסתיימה בהר הבית.

בירושלים אין מעיינות גדולים, ולכן שימשה האמה כמקור חשוב עד למאות האחרונות, וכעדות לכך משמש צינור חרס שהונח בה במהלך התקופה העות'מאנית. תוואי האמה מוכר היטב מסקרים ומחפירות קודמות. קטעים ניכרים ממנה תועדו בשולי שכונת ימין משה ובמדרון הסמוך לחומה המערבית של העיר העתיקה. בין שני הקטעים נמצאת בריכת הסולטאן הנמוכה, וכדי לשמור על גובה נתיב זרימת המים נבנה גשר מעל הערוץ. הגשר נראה עדיין בסוף המאה ה-19 ומופיע בתצלומים ישנים, אך הוא כוסה במהלך המאה ה-20.

בריכת הסולטאן נחקרה על ידי החוקר הגרמני קונראד שיק בסוף המאה ה-19, והוא פרסם תכנית מפורטת של כל השרידים העתיקים שבה. על סמך פרסומו אנחנו יודעים כי לגשר היו תשע קשתות, אולם חשפנו רק שתי קשתות מלוא גובהן (כשלושה מ').

גיליונות קודמים