הסימונים שעל המפות מטעים לעתים, בעיקר בנושא המעיינות. לעתים המפה מנוקדת בנקודות כחולות המסמנות מעיין, ובזאת נגמר מופע המים שלו. יש מעיינות שבעקשנות מניבים מים רק אחרי חורף גשום, ויש המשמרים מעט מי אפסיים כל השנה. בשנים האחרונות לקחו על עצמן קבוצות נוער שונות לנקות מעיינות ולשקם את בריכת המים הקטנה אשר לידם. גם רשות הטבע והגנים והקרן הקיימת שיקמו כמה מעיינות, על חלק מכל אלה כבר כתבנו ועל האחרים עוד נספר. לעתים כתוצאה ממי שיטפון נוצר מקווה מים, כעין אגמון שמיקומו עובר מפה לפה, לרוב תחת מעטה סודיות, "כדי שיישאר רק לנו". חובה עליי להזהיר שברוב מקווי המים האלה אין מציל וקיימת סכנת טביעה, בעיקר במקווי המים העונתיים.

על מקווה כזה לחשו באוזניי שניים מנכדיי הבוגרים, והסכימו לגלות לי את מקומו בתנאי שלא אכתוב עליו. התפשרנו שלא אספר עליו עד שיוזכר במקום אחר בידי מישהו אחר. האינטרנט הוא אויב הסודיות, וכבר למחרת גילוי הסוד לאוזניי התפרסם מיקומו של האגמון והאיסור לספר עליו, שחל עליי, בטל. מדובר במקווה מים ליד עין פרחה, מעיין קטן השוכן ליד אלון ועטוף בשיחי פטל, סמוך ומעט ממזרח למאגר מים קבוע השוכן כקילומטר מצפון-מערב לקיבוץ אבן יצחק (גלעד).

אחרי חורף טוב, ולפעמים גם אחרי גשמים של ממש, מתהווה שם אגם קטן ויפה. נסענו לראותו. הכניסה לאגם היא רק ברגל, והכניסה הנוחה היא מכביש 672 בין סימני ק"מ 15-14, בקצה הירידה, בעיקול (כקילומטר מצפון לכניסה המסומנת לגבעת הרקפות) הכביש שממנו נראים כבר במערב מי האגם. רואים כבר מהכביש את הכתם הכחול של מי האגם, בוחרים באחת מדרכי העפר המוליכות אליו (כולן לא מסומנות בסימון שבילים), והולכים מערבה מרחק של פחות מקילומטר, עד שולי האגם. בהחלט יפה. הוא מוקף בחלקו בחורשות וגבעות, פינה פסטורלית ויפה. אולם בשל העובדה שאין רשות שלקחה אותו תחת חסותה ואין מי שינקה אחרי חלק מהמטיילים שעדיין לא למדו לשאת את הזבל עמם עד לפח הקרוב, יש שם כבר פינות מזוהמות, וחבל. מדאיג יותר שיש הקופצים למי האגם שמימיו הולכים וכלים. ראינו שם גם שרידי רפסודה העשויה קרשים ובקבוקי פלסטיק הם מצופיה, וכמובן שאין שם מציל...

אז אם תגיעו למקום, ועדיין יהיו בו מים, אנא השאירו אותו נקי וזכרו שהרחצה בו אסורה!!!