ממרחק רואים את צללית המצודה, שטוחה-פרוסה על ראש גבעה נישאת, ושני מגדלים שומרים על שערה. בעיני אלה שהארכאולוגיה בעבורם אינה אלא מצבורי אבנים, אין המצודה מציעה דבר. שונה המצב כאשר שואלים שאלות הגיוניות, כמו מובנות מאליהן. הלוא מסביב יש גבעות רבות. למה דווקא כאן נבנתה המצודה? כיוון שמצודה מזמינה מצור מצד תוקפיה, ממה יחיו מגניה? מה ישתו? כידוע, מים זורמים במעמקים; הם מכונים מי תהום, גם אם התהום אינה תהומית ממש. איך יגיעו אל המצודה? היות שבוני המצודה יודעים זאת כמונו, כיצד הובילו מים פנימה? מה הייתה הטכנולוגיה? האבנים הדוממות והסקרנות של השואלים הופכות את הביקור למשימה כמו-בלשית.

הארכאולוגים שחפרו כאן לאורך עשרות עונות חפירה ומבינים את שפת האבנים, שיחזרו רחובות, בתים, שערים ומחסנים ואפילו בתי מרחץ. גם הם, הבקיאים כל כך בתרבות החומרית וברקע ההיסטורי, עמדו נדהמים מול ממצא נדיר וגם מוזר ואפילו מפתיע – מקדש. לו היה זה מקדש אלילי, שיש רבים כמותו, זה היה שגרתי. אבל מקדש, אמנם זעיר, אך דומה למקדש ה' בירושלים – זו הפתעה גדולה. הם קימטו מצח, דגרו על ספרים, חיפשו עדויות מסייעות. ידוע לכול, שאין לבני ישראל אלא מקדש אחד בירושלים. אחד, יחיד ובלבדי. כיווּן התפילה בו, בניגוד לרוב המקדשים בעולם, הוא כלפי מערב. הכניסה ממזרח, כמו בירושלים. בחצר המקדש נמצא מזבח אבנים בלתי מסותתות, כמו שמצווה התורה. לפני הדביר או ההיכל, במושגים של מקדש שלמה, נמצאו שני עמודים שכובים על צדם, שניתנו להם שמות: יכין ובועז. שכובים על צדם, כלומר לא נהרסו, לא חרבו אלא הונחו. הייתכן?

בספר מלכים א' ובדברי הימים ב' מסופר על שני עמודי נחושת בפתח ההיכל, "אחד מימין ואחד מהשמאל ויקרא שם הימיני יכין ושם השמאלי בועז". עמודי תל ערד חצובים באבן, ואין הם גדולים ומעוצבים כמו מקביליהם בירושלים, אבל השאלה "מקדש שני?" עומדת בתקפותה.

חפירות רבות שנים, במצודה וביישוב הכנעני הסמוך אליה, חשפו את מערכת הולכת המים אל התל, ואת המנהרה החצובה בבטן האדמה, שטרם נחשפה במלואה. עם ממצאים אלה ואחרים איני יכול שלא להסיר את הכובע מול חריצותם וכישרונם של קדמונינו, שכדי להגן על ממלכת יהודה בימי בית ראשון עשו כל זאת. אגב, אין כאן תשובות לשאלות שנשאלו למעלה אלא רק דרך לגרות את הסקרנות ואת הרצון לחשוף את סודות האתמול.

        דודו דיין