אין כל ספק, גאווין מקסוול, מחברו של ספר זה – הוא חובב טבע אמיתי. הטבע כה חשוב ויקר לו, שהוא מעדיף אותו על פני חברת בני אנוש. משום כך הוא בחר לגור בבדידות כמעט מוחלטת, ללא קשר עם בני אדם, פרט לדוור המביא לו דברי דואר ולשכנים מועטים הגרים במרחק קילומטרים זה מזה וממנו, בבקתה מוזנחת וחסרת ריהוט, ליד חוף האוקיינוס האטלנטי, אי שם ברמות המערביות של סקוטלנד.

כשהוא נכנס לגור בבקתה הוא יצא לחוף הים ואסף קרשים וארגזים שהים פלט, ומהם הוא הרכיב את רהיטיו הפשוטים החיוניים לשינה, לאכילה, לכתיבה ולרחצה. עם השנים הוא המשיך לאסוף מפליטת הים והגדיל את אוצר רהיטיו ואביזריו. חשמל כמובן אין בבקתה, ובהתאם לכך הבישול, החימום והתאורה נשענו על הספקת דלק שהיא בעיה בפני עצמה בגלל ריחוקה של הבקתה מכל דרך סלולה. גם הספקת המזון סובלת מאותה בעיה, וכמובן אין כל דרך לשמור מזון בקירור או לאכול ירקות ופירות טריים ממש.

את הקשרים עם בני אדם ואת כל מותרות החיים הוא ממיר בחיי טבע, אף שהטבע לעתים סוער, גשום ומסכן אותו ואת בקתתו. משק גלי הים, ה"אוצרות" הנפלטים אל החוף, שאגות החיזור של זכרי האייל האציל, להקות הצלופחים הנודדות מן הים לנחלים, נדידת הברבורים והברווזים ופגישות עם כלבי הים, כרישים, לווייתנים, שועלים וציפורים – כל אלה ממלאים את נפשו שירה ומבטלים את הצורך בנוחות, בפינוק ובקשרים עם בני אדם. תיאורי הטבע של מקסוול הם מלאכת מחשבת, והם סוחפים את הקורא, בעיקר אם הוא חובב טבע.

סיפור מיוחד נוצר במפגש בין מקסוול שאיבד את כלבו האהוב ובין גור לוטרה, שרכש בעת מסעו בעירק. הגור שנקרא מיג'ביל הופך למרכז חייו של מקסוול. לאחר הרפתקאות רבות הוא מביא אותו לבקתתו, שקיבלה את השם קאמוספיארנה. כאן סובבים חייו סביב הלוטרה שמתגלה כחיה חביבה, אינטליגנטית וידידותית, אך גם כמלאך חבלה ההורס, מפרק ומטנף את הבקתה ואת אביזריה. לוטרת הנהר החיה בארץ היא טורף קטן ונדיר, בן למשפחת הסמוריים. הלוטרה מיטיבה לשחות ולצוד דגים ובעלי חיים אחרים. הקשר שנוצר בין מקסוול למיג'ביל מספק למחבר את כל צורכי התקשורת שלו ונותן לו את כל הפינוקים שהוא זקוק להם.

סיפורי ההרפתקה של מיג'ביל מתוארים בכישרון רב, והם מעידים על עין חדה, כישרון ספרותי והרבה אהבה לטבע. לימים מתברר שמיג'ביל הוא בן למין לוטרה שאינו מוכר למדע. הוא מוגדר ונכנס לרשימת המינים כשהוא נושא את שמו של מקסוול.

ואז קורה אסון, ומיג'ביל מת. אבלו של מקסוול וגעגועיו למיג'ביל מכמירים כל לב, עד שיום אחד הוא מוצא מישהו שגידל לוטרה באהבה רבה ומחפש לה בית חם. מקסוול מקבל את אדאל, שהיא כנראה לוטרת כף צעירה מדרום אפריקה.

אדאל שהייתה מעודנת יותר תוספת עד מהרה את מקומו של מיג'ביל בבית ובלבו של מקסוול. אין אהבות שמחות, אך יש אהבות חלופיות.

מקסוול כתב את ספרו בשנת 1959. מעטים ספרי הטבע המסוגלים להתחרות בתיאורי הטבע ובתיאורי הקשר והאהבה שנרקמו בין מקסוול ובין הלוטרות שלו. הספר היפה הזה הפך לרב מכר ונמכר ביותר ממיליון עותקים.

התרגום לעברית אינו מתעלה לרמתו של הספר, אף על פי שהמתרגמת השתמשה בשירותיו של יועץ מדעי ובמומחים רבים שהיא מודה להם. מדוע אם כן נקרא ה..........הקטן החי בחוף הים ושמו העברי נתון בשם "פרעוש חול" שהוא תרגום לא מוצלח של שמו האנגלי. מדוע נקרא האייל האציל בשם "אייל אדמו....ומדוע יש בקרניו "נקודות" ולא סעיפים? מיהם ה"עורבים המצויים" החיים בסקוטלנד? האין הם עורבים שחורים הנקראים באנגלית מדוברת "מצויים"? מדוע הטחבים נקראים "אזובים?" מיהו "לווייתן הסנפיר" הנזכר בספר ומיהו "דולפינן אף הבקבוק" שהוא תרגום מילולי של הדולפין המצויד? מיהו "שפן הניסיון", האם הכוונה לארנבון ניסוי? השם אנקור יפה מאוד לשירה, אך הציפור המצויה ביותר בישראל ובאנגליה נקראת דרור זה עשרות שנים! מדוע התאו ההודי, המכונה גם תאו המים, נקרא כאן "ג'מוס המים"? ומדוע קוראת המתרגמת לטרוטה בשם "שמך" שהוא שם ספרותי בלבד? המתרגמת אינה מבדילה בין עופות מים לציפורים, ושגיאה זו חוזרת עשרות פעמים! ועוד איני מבין מדוע היא מתעקשת לקרוא לנהר החידקל בשם טיג'ריס, אף שהיא מעירה במקום כלשהו שזהו שמו הלועזי של החידקל.

חבל שכך, שכן הספר הוא פנינה אמיתית של תיאורי טבע ושל יחסי אדם ובעלי חיים.