שוטטנו להנאתנו ביער להב ובסביבתו כשעינינו צדה שני בחורים עם תרמילי ענק על גבם, וברצועה הקשורה לתרמיל מגולגל מזרן דק. רק לפי הציוד ניתן לזהות אותם כמעט בוודאות כשביליסטים, טיילים ההולכים ב"שביל ישראל". כשעצרו לרגע, וכרעו על האדמה כדי להדק את רצועות תרמילם הענק, ניגשנו אליהם. כן, הם מטיילים ב"שביל ישראל". לפי חולצות הטריקו האחידות שהם לובשים הם בוגרי אותה יחידה צבאית ויצאו עם שניים נוספים "היושבים ונחים מעבר לפינה" מאילת בדרכם צפונה לדן. אחת השאלות שאני נוהג לשאול מטיילים כאלה נוגעת לקשיים שנתקלו בהם בדרך. במקרה זה הייתה השאלה מיותרת. הם כבר קרוב ל-20 יום בדרך, וכשראינו אותם צועדים הם נראו רעננים כאילו זה רק התחילו. "בקשר למראה הרענן שלנו", אמר האחד, "זה לזכותם של 'מלאכי השביל' שאצלם לנו בחלק מהלילות. כך למשל בערבה, כך בחדר האירוח של קק"ל ביתיר והלילה האחרון בחדר המוקדש לשביליסטים ביישוב הקטן סנסנה. כשזיהו אותי ביקשו להצטלם יחד. הם נראים בצילום שמחים ועליזים, ואני אף שמח מהם. תענוג לפגוש טיילים כאלה.

באותו יום המשכתי לשמוח. באחת העליות ביער להב התעכבתי ליד זוג צעיר. ה"תפאורה" דומה: תרמיל ענק, אך הפעם גם מקלות הליכה, שני מקלות לכל אחד. "בארץ עדיין לא התרגלו לטייל עם מקל ועם שני מקלות כמעט בכלל לא" מסבירה הצעירה. "בעלייה זה כאילו יש לך עוד שתי רגליים להישען עליהן, ובירידה זה עוזר לשמור על שיווי משקל. קנינו אותם כשטיילנו יחד בדרום אמריקה. באחד מהם יש גם פנס בידית, יופי של סידור". סיכמה הנערה. "והיכן התחלתם את השביל?" אני שואל. "התחלנו במושב פארן משם אני, ומסיימים בקיבוץ שניר משם היא", השיב החבר. פגשנו כבר כאלה שמטיילים בשביל לפי עונות פריחה, לקראת בר מצווה או נישואין ועד סיבות מסיבות שונות, אבל כאן הטיול הוא "מבית לבית", גם זה רעיון...

לקראת ערב פגשנו ב"קבוצה" השלישית שמנתה רק... אדם אחד צעיר עם מגבעת רחבת שוליים כשל קאובוי,  מהיישוב קדומים שבשומרון. הוא הרתיח מים לצד הדרך על גזייה קטנה. "השעה כבר חמש אחר הצהריים" אמר לנו "וכמעט שאיחרתי את שעת התה".

נזכרתי בילדה בת 12 שטיילה עם אביה 52 ימים רצופים, והפסיקה באמצע הטיול "כדי להספיק לטיול גמר שנה עם הכיתה", ובצעיר שעשה הפסקה של כמה ימים כי נקרא לשירות מילואים, ולאחר מכן מיהר לחזור לשביל.

"שביל ישראל" – חלום שמתגשם.