חצב מצוי

שם מדעי: Urginea Maritima

משפחת השושניים

עמודי החצב בעלי הפרחים הלבנבנים המזדקרים מתוך שדות חרבים בשרביטיהם האלגנטיים, בשלהי הקיץ, ומבשרים על הסתיו הקרב ובא, הם מן  הצמחים הבולטים בצמחיית ארץ ישראל ובעיצוב נופה, והם חלק מהאתוס הישראלי.

החצב נמנה עם קבוצת צמחים המכונים מבשרי הסתיו - שפרחיהם מקדימים ופורחים לפני התפתחות העלים. החצב הוא הראשון מהם שפורח, בשלהי הקיץ, החל מסוף יולי (השנה הפריחה הקדימה...). רצוי להזכיר כאן כי בארץ פורח גם החצב הגלוני, הנדיר בפריחה חומה (למידע נוסף היכנסו לאתר "צמח השדה").

מקור השם חצב על שום שחוצב בשורשיו באדמה ובסלעים.

בפי העם החצב פורח - הקיץ בורח...

פריחת החצב מסמלת התחדשות, התחלתה של שנה יהודית חדשה, וזמן לחשבון נפש...

החצב פורח בעמוד פריחה יחיד וגבוה אשר עשרות פרחים (עד 250 לעמוד) ערוכים לאורך חלקו העליון, על עוקצים קצרים בשיבולת מוארכת.

הפריחה מתחילה מלמטה. בכל לילה בשעה אחת נפתחים 30 פרחים הפורחים במשך 18 שעות.

כל פרח הוא בקוטר של כסנטימטר אחד, ומבנהו אופייני למשפחת השושניים: שישה עלי עטיף (אף על פי ששלושה נחשבים לעלי גביע והאחרים לעלי כותרת, הם דומים) לבנבנים בעלי פס אורך ירקרק-ורוד, שחלה משולשת  ושישה אבקנים. הפרח שופע צוף רב, לכן מבקרים אותו מגוון חרקים, שחלקם אינם מועילים להאבקתו; אלו נחשבים לשודדי צוף.

עם היפתח הפרח מבשילה אבקתו ומופרש צוף משלושה צופנים הממוקמים בדופן השחלה.

מנין לצמח האנרגיה לפרוח בעונה שחונה זו?

מבצלו המשמש כחומר אגירה. בחורף שעבר יצרו עליו הבשרניים בתהליך הפוטוסינתזה את חומרי המזון הדרושים. המזון עבר מן העלים לאגירה בבצל, שם חיכה בסבלנות עמוד הפריחה העוברי שנוצר בחורף שעבר,  לבוא האות ומועד הפריחה.

הדעות חלוקות בנוגע לסיבות המדויקות להתעוררות הצמח, המאותתות לשרביט לצאת לאוויר העולם: זווית קרני השמש, הלחות, שינוי באורך היום ועוד.

הצמח, ובעיקר הבצל, רעיל - הוא מצויד בתאים גבישיים המכילים אוקסלט הסידן. כך מצליח החצב להינצל משיניהם של בעלי חיים ושאר מזיקים. מנגנון נוסף להישרדות מאפשר לבצל של החצב להעמיק את שורשיו באדמה, דבר המקשה לעקור אותו.

החצב במקורות

החצב לא מוזכר במקרא, אך הוא מופיע מספר פעמים לא מבוטל בספרות חז"ל.

החצב היה ידוע לקדמונים במקורותינו, ונהוג היה לסמן את גבולות הנחלות בשתילת חצבים "מאי חצובא? אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" (בבא בתרא נ"ו, ע"א).

לחצב כמה תכונות שהיו ידועות לחכמינו, שבעטיין הוא נבחר למטרה זו.

שורשיו אינם מתפשטים לצדדים, ולכן אין כאן גזל של שדה אחד על חשבון האחר. הריבוי לרוב וגטטיבי, כלומר על ידי חלוקת הבצל או בצלצלים נלווים, ולא באמצעות ריבוי מזרעים, וכך נשמר הסימון. ומכיוון שכאמור הבצל רעיל, הוא לא נאכל על ידי חיות והסימון נשאר. החצב מתחיל לפרוח בעונת החריש ולפני עונת הזריעה. הוא ממשיך להפגין נוכחות בשטח עם עליו הרחבים הבשרניים, וכך הוא מסמן את הגבול באופן ברור.

אזכור נוסף לשימוש בבצל החצב נמצא במשנה במסכת כלאיים (פ"א, מ"ה). שם נאמר: "אין נוטעין ייחור של תאנה לתוך החצב שיהא מקירו". "מקירו" - מלשון קור, שתהא התאנה מקררת החצוב שהוא חם ביותר. לעומת זאת, בספרות קדומה שאינה יהודית נכתב שהנחת הייחור בתוך החצב ורעליו מגנה על הייחור מזיהומים שונים כמו פטריות.

ועוד "מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים" (שבת קכ"ח, ע"א). גם במדרש רבה בראשית ל"א, י"ד, העוסק במזון שהכניס נח לתיבה עבור בעלי החיים השונים, מוזכר כי נח הכניס חצבים לצבאים. אמנם כפי שראינו עלי החצב רעילים, אך מתצפיות ניתן ללמוד שהצבאים ניזונים מעלי החצב עם בקיעתם מהקרקע בעונת החורף. בעונה זו כמעט שאין מזון חלופי, וייתכן גם שהעלים הצעירים עדיין לא הספיקו לסנתז את הרעלים השונים. בסוף העונה העלים מתייבשים, ואז הם ראויים למאכל לקשת רחבה יותר של בעלי חיים, משום שהרעלים כבר התפרקו. שאלה מעניינת שנותר לברר היא מהו המנגנון הייחודי לצבאים ולמינים מעטים נוספים, כמו שפן הסלע, המאפשר להם להתמודד טוב יותר מאחרים עם רעלי החצב?

ברפואה העממית יש לחצב שימושים רבים ומגוונים.

החצב מוזכר כבר בפפירוס אברס מהמאה ה-15 לפסה"נ. הצמח שימש ברפואה העממית לריפוי פצעים בקרקפת, לשיכוך כאבים עצביים ברגליים ובעמוד השדרה, לטיפול בטחורים, שברים, מחלות עור ושיעול, כחומר משתן  ועוד.

(לא מומלץ לנסות לבד בבית).

ברפואה המודרנית מפיקים מהחצב חומרים לריפוי אסתמה, חומרים מעוררי שתן והקאה, ובעיקר תרופות לריפוי מחלות לב.

כמו כן, מרעל החצב מייצרים רעל נגד עכברים.