‏

החותם הזעיר שימש להחתמת מוצרי מאפה, וייתכן שהיה שייך למאפייה שסיפקה לחם כשר ליהודי עכו בתקופה הביזנטית.

ליד העיר עכו התקבלה לאחרונה דרישת שלום בת כ-1,500 שנה, בדמות מנורת בית המקדש בת שבעת הקנים. בחפירות שמנהלת רשות העתיקות בימים אלה בחורבת עוצה שממזרח לעכו, לפני הנחת מסילת הברזל עכו-כרמיאל על ידי החברה הלאומית לדרכים, התגלה חותם עשוי חרס מהתקופה הביזנטית (המאה השישית לספירה), השייך לקבוצת חותמות המכונים "חותמות לחם", שכן הם שימשו בדרך כלל להחתמת מיני מאפה.

לדברי גלעד יפה וד"ר דני שיאון, המנהלים את החפירה מטעם רשות העתיקות, כמה חותמות נושאי מנורה היו ידועים מאוספים שונים. מנורת המקדש, כסמל יהודי מובהק, העידה כי החותמות השתייכו ליהודים, וזאת להבדיל מחותמות לחם נוצריים עם דגם הצלב, שהיו נפוצים מאוד בתקופה הביזנטית. זו הפעם הראשונה שמתגלה חותם כזה בחפירה ארכאולוגית מבוקרת, כך שניתן לקבוע את מוצאו ותאריך ייצורו. חשיבותו של החותם היא בהוכחת קיומה של קהילה יהודית ביישוב עוצה בתקופה הביזנטית הנוצרית. הימצאות יישוב יהודי כה קרוב לעכו - אזור שבתקופה זו היה נוצרי מובהק, מהווה חידוש במחקר. החופרים מוסיפים כי "בשל הקרבה הגאוגרפית של חורבת עוצה לעכו, ניתן לשער שהיישוב סיפק דברי מאפה כשרים ליהודי עכו בתקופה הביזנטית".

על פני החותם חרותה מנורת שבעת קנים על בסיס צר, ובראש הקנים קו אופקי. בקצה הידית חרותות כמה אותיות יווניות, המקיפות עיגול ונקודה. על פי הצעתה של ד"ר לאה די-סגני מהאוניברסיטה העברית, ייתכן שמופיע בו השם לאונטיוס. שם זה היה נפוץ בין יהודים בתקופה זו, והוא מוכר גם מחותם לחם יהודי אחר שמוצאו אינו ידוע. לדברי ד"ר שיאון וגלעד יפה, "ייתכן שזה שמו של הנחתום מחורבת עוצה".

בחורבת עוצה, יישוב כפרי קטן, כבר נמצאו בעבר רמזים להיותו יישוב יהודי: התגלו בו ארון קבורה מחרס, "נר שבת" ודגמי מנורה צבועים על קנקנים.

ד"ר דוד עמית מרשות העתיקות, החוקר את נושא חותמות הלחם, מוסיף, כי "דמות המנורה נחרתה על פני החותם על ידי הקדר בבית היוצר, לפני צריפתו בתנור, ואילו שם הבעלים נחרת על פני הידית לאחר הצריפה. מכאן ניתן לשער שחותמות נושאי סמל המנורה יוצרו בייצור סדרתי בעבור אופים יהודים, וכל אחד מהאופים הללו חרת את שמו על פני הידית, שאף היא שימשה כחותם. כך ניתן היה להחתים על פני בצק המאפה, לפני אפייתו, חתימה כפולה: את המנורה - סמל הזהות היהודית הכללי של המאפיות היהודיות, ואת שמו הפרטי של האופה בכל אחת מהמאפיות הללו, מה שהוסיף ערובה ואמינות לכשרותו של המאפה.