בארץ אהבתי השקד פורח

שם מדעי: Amygdalus communis

משפחה: ורדניים

עץ השקד הוא אחד העצים הראשונים שאנחנו לומדים להכיר. עוד בגיל הגן, לימדה אותנו הגננת לשיר לעץ לפני ט"ו בשבט:  "השקדיה פורחת ושמש פז זורחת". בבגרותנו למדנו לקשר את העץ עם מסורת החג, שמירה על הטבע והזדהות עם הסביבה והנוף.

 עץ השקד, הוא אחד מהעצים המרשימים בעת פריחתו - מהרגע שהעץ כוסה בלבן-ורדרד, הוא מהווה מוקד משיכה למטיילים רבים היוצאים לטבע ליהנות מהצבעים ולשאוף ניחוח פריחה המאוד עדינים שלו.

השקד פורח בסוף דצמבר ותחילת ינואר, עוד לפני שהוא מלבלב. הפרחים מושכים אליהם כמויות עצומות של דבורי דבש, הממלאות את העץ בזמזומים של הנאה.

השקד הוא ממשפחת הוורדניים, ויש לו קרובי משפחה בעלי פריחה מרשימה כמו שיחי עוזרר ואגס סורי ועצי תרבות כמו המשמש שזיף, אפרסק ודובדבן.   מטע של שקדים, כמו גידולים קדומים ומסורתיים אחרים, הגפן והזית, ניקרא כרם. בעבר, עיקר הכרמים היו נטועים באזור ההר והשפלה סמוך למקום ישוב. בתקופת הברון רוטשילד, בסביבות שנת 1914 ניטעו שטחים רבים של שקדים ביהודה, בגליל ובשומרון כדי להרחיב את שטח הגידולים החקלאיים.

בארץ גדלים ארבעה (ויש הטוענים שחמישה) מינים של שקד. המינים קרובים מבחינה טקסונומית ולעיתים מוצאים ביניהם בני כלאיים. הנפוץ מכולם הוא השקד המצוי הגדל במטעי השקדים (שקדיות), וגם מופיע בבר כפליט תרבות. ישנם עוד שלושה (או ארבעה)  מיני שקדים נדירים הגדלים בר בארצינו.

שקד קטן עלים:

שיח או עץ נשיר, דומה לשקד המצוי אך שונה ממנו בעיקר בעלים שהם קטנים יותר, בצינור הגביע  ובפרי.

בניגוד למיני שקד אחרים אין לענפי השקד קטן העלים קוצים.  זרעי השקד קטן העלים מרים ובלתי אכילים.

נושא מעניין מאוד הוא הציאניד שמצוי במיני השקדים (לכן לציאניד יש ריח של שקדים). רעילות השקדים מוקנית להם ע"י חומר המכיל את הרעל ציאניד שנקרא על-שמו של השקד – אמיגדלין. כל-עוד הזרע לא נפגע, האמיגדלין נשמר בתאים והרעל איננו פעיל, אך אם מישהו מנסה לאכול את הזרע ומרסק את התאים, האמיגדלין בא במגע עם אנזים המפרק אותו ומשחרר את הציאניד.

השקד גדל באזורי ספר המדבר, בחברת האלה אטלנטית ועוזרר קוצני, ובאזורים שחונים בחבל הים תיכוני על מחשופי סלע. הוא נפוץ במזרח הגליל, במדבר שומרון בבקעת החולה וגם בהרי יהודה. מקורו אירנו-טורני. כל מיני השקד מוגנים.

שקד הרמון

שיח נשיר לא גדול, הגדל באזור הר הנגב. לרוב הוא גדל על סלעים גירניים וקרקע רדודה בחברת האלה האטלנטית ברום של 900-700 מ'. אולם כאשר הוא גדל על קרקע עמוקה באותו בית גידול, הוא עשוי להתפתח לעץ. הפרי דמוי ביצה, קהה בראשו. אורכו 25 מ"מ וקוטרו 17 מ"מ. כאשר הפרי מבשיל, נושרת הקליפה החיצונית והזרע נותר עטוף בקליפה קשה המגינה עליו.

מיני השקד האחרים הגדלים בארץ הם השקד ערבי והשקד מזרחי. שני המינים האלה נדירים למדיי.

 

 

השקד במקורות

השקד היה ידוע ומוזכר בתנ"ך ובתלמוד. בארמית שמו לוז.

על פי התנ"ך, הראה אלוהים לירמיהו את השקד כסמל, והוא שואל את ירמיהו: "מה אתה רואה ירמיהו; ויאמר מקל שקד אני רואה.." ונענה: "כי שוקד אני על דברי לעשותו"..(ירמיהו א' יא')

פרי השקד שימש גם כמאכל משובח בימי אבותינו.

כשהביאו בני יעקב מנחה ליוסף מזמרת הארץ (הפירות המשובחים), נכלל גם פרי השקד בתוכה: "מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים".. (בראשית מג' יא').

 

פרי השקד מזין ובריא

גם הפרי וגם הזרע נאכלים. פירות השקד נאכלים גם בשלמותם כשקליפת הזרע עדיין ירוקה. לזרעים ערך מזוני רב והם מכילים, בין היתר, שומן חלבון וסידן.  לשקד התרבותי שהוא השקד המצוי (הגדל במטעי שקדים) יש ערך גם כחומר רפואה: השקדים סותרים את חומצות הקיבה, וכתרופות מסורתיות הם משמשים נגד שיעול, משחררים ליחה, מדכאים כאב ראש, דיכאון ועוד. התרופה המסורתית נוצרת ע"י כתישת הזרעים ומיצוי השמן מתוכם, או אכילת רסק הזרעים. ניתן לערבבו עם חלב, או עם מיץ לימון או עם דבש.

הרמב"ם כותב בספרו פרקי משה: " השקדים הם המשובחים שבפירות", אפשר שהתכוון לסגולותיהם הרפואיות?!

זהירות !!!

זרעי השקד הגדל בבר מסוכנים למאכל; הם (כאמור למעלה) מכילים החומר הנקרא אמיגדלין ממנו משתחרר בזמן אכילת הזרע הרעל ציאניד, זה מנגנון הגנה על הזרעים בפני אכילה בפי בעלי-חיים. על כן אין לאכול זרעים של שקד מר, או שקד בלתי ידוע בבוסתנים נטושים.

להיכרות נוספת עם צמחי הבר של ישראל גלשו באתר "צמח השדה:

www.wildflowers.co.il

בימים אלה הושקה אפליקציה  ידידותית לסמרטפונים, (מערכת הפעלה של  אנדרואיד). האפליקציה מתאימה לזיהוי צמחי בר אוף-ליין  גם במסלולים שאין בהם קליטה.