אומרים שהרוח נעלה מן החומר. אז אומרים. אבל הרוח חולפת ברוח ונותר החומר. מה נותר ממצרים הקדומה? מבני אבן אדירים המעידים על עבר מפואר. לאן נעלמה רוחם? המלך הורדוס, גדול הבנאים של זמנו, מה נותר מגדולתו? מבצרים, ארמונות, נמל אחד, שתי ערים, ובית מקדש אחד שלא האריך ימים. רוח? שום רוח. להורדוס לא הייתה מורשת. נותרו האבנים ושרידי מבנים.

מצד אחד היה מלך שנוא על העם, רדוף פחדים ששפך דמים רבים, מלך שרדה בעמו  ללא רחמים, סחט כסף רב ובנה לעצמו ולזכרו ארמונות ומבצרים. אבל מצד שני, איך אפשר שלא להעריך את יזמתו לשדרג את בית המקדש השני מבלי שזה ישבות ולו ליום אחד. בשנת 19 לפסה"נ החל בעבודה שנמשכה כשמונה שנים בבניית המתחם עצמו, ועוד שנים רבות של בניית המכלול כולו. כ-90 שנים עמד המקדש בשיא תפארתו, אך הפאר לא הציל אותו מחורבן. עם החורבן הזה נפגשתי שוב ושוב, עד שבא צילום ישן שהמחיש את גדולתו כבנאי.

הרי "מיליון" פעם טיילתי בגן הארכאולוגי של מרכז דוידסון שמדרום לגשר המוגרבים. המומחים הצביעו על שרידי קשת הבולטת בכותל המערב ואמרו שזוהי קשת רובינסון. יפה. אמרו שזה המחלף הראשון בעולם שדרכו עלו וירדו אל הר הבית. אמרו שהתכנון ניצל את החללים שמתחתיו לחנויות, ושמתחת לחנויות ולרחוב נחפרה מערכת ניקוז ראויה לשמה. טוב ויפה.

אבל החיטוט בספר ישן גילה תופעה מסקרנת. ראו בעצמכם: בצילום שצילמתי מתנשאים שרידי הקשת בגובה רב מעל מפלס הרחוב מימי בית שני. ואילו ברישום שנעשה ב-1870, מה אנו רואים? שאפשר לגעת בקשת, לשבת בצלה ולא לדעת ש-20 מ' מתחת לרגלי האנשים מסתתרת עדות חיה ומסעירה על שהתרחש כאן בשנת 70 לספירה, שנת חורבן בית המקדש השני.

קרוב ל-1900 שנים עברו מאז החורבן ואיש לא התעניין בשרידים ההיסטוריים. האדמה והשפכים נערמו וגבהו, נערמו והוסיפו גובה. אחד האירועים הקשים בתולדותינו ובתולדות הארץ התרחש כאן, ולאיש זה לא היה אכפת. האדמה נערמה, שמרה על סודותיה וכאילו חיכתה לנו שנבוא, נחשוף ונתחבר.

ב-1967 אכן באנו, מבלי להתכוון, והנה העיר העתיקה בידינו. נדמה כאילו מאות שנות הנדודים בגלויות דרבנו אותנו להתנפל על ערמת השפוכת, לפנות טונות של עפר ואבן, שסוננו למציאת ממצאים, ולהגיע, כמעט, אל סלע האם, שמעליו נבנה הכול.

עמדתי על מרצפות הרחוב ההרודיאני, גבוה מעליי שרידי הקשת שגילה אדוארד רובינסון הקרויה על שמו. ברצפת הרחוב הקדמוני שֶקַע-שֶבֶר. מולי העדות המרשימה, הנחרצת, על הדרמה שהתרחשה כאן בימי החורבן: אבנים גדולות, מסותתות, נערמו למרגלות החומה. אין זה "זכר לחורבן" אלא החורבן עצמו. ועוד אומרים שלא היינו כאן.

        דודו דיין