הם יצאו לצעדה עם הכרזה כל כך מחייבת – לא נשוב הביתה בלי גלעד, ועם ישראל הולך שבי אחריהם. הם כבר כונו בכל הסופרלטיבים, החל ממשפחה אצילה ותרבותית, ועד למתנה הטובה ביותר שהממשלה יכלה לבקש, והם אכן כאלה. וגם כאשר חלפו ארבע שנים, שבהן הוכיחו מנהיגי ישראל שהם לא יודעים לנהל משא ומתן, החמיצו כל הזדמנות לסגור את העסקה עוד בשלביה הראשונים, וישלמו בסוף את המחיר הגבוה ביותר – הם מעזים להרים גבה על ה"תעוזה" שבהשבת התנופה לתהליך.

קשה לתאר את העצמה, את הכאב ואת התחושות הנוראיות שאתם הולכים בני המשפחה לישון בכל לילה, כאשר הם יודעים בידי מי הופקדו ומופקדים חייו של בנם; אנשים לא קולטים שבסופו של דבר המדינה תשלם את המחיר, וכמו על כל חוב, גם כאן בכל יום מצטרפת הריבית. מן הראוי היה שלאחר 60 שנה מנהיגי המדינה הזאת יכירו וילמדו מול מי הם עומדים, ויבינו שאצלם ערך החיים לא דומה ולא ישווה לזה שלנו; שיבינו שמי שמוכן להילחם מאחורי גבם של ילדים – לא ייכנע ללחצים של משפחות העצורים שלו, כי הרי אחד מהם יושב בכלל בחממה הסורית, האחר, מחזיק התיק - לא מחויב לאף אחד, וראש הממשלה אסמאעיל הניה לא יכול לעשות כלום בלי אישורם של פטרוניו באירן – ועל זה אומרים צעירנו – נו מה?

מה חושבים אהוד ברק, ביבי נתניהו, ליברמן ורוני דניאל? שאחרי ארבע שנים הם יצליחו ללחוץ על מנהיגי החמאס שתלותם באירנים מתחזקת מול אבדן דעת הקהל המתמשכת שלנו? שיש סיכוי, ולו הקל שבקלים, שהם ייסוגו ואפילו מילימטר אחד לאחור מדרישותיהם? הרי בכל הזדמנות שאנחנו מעמידים לפניהם הם עושים לנו בית ספר ביחסי ציבור ובעמידה בלחצים, כי בעוד ידיהם חופשיות - ידינו כבולות, כמו שהגדיר את זה אחד משרי החוץ האירופים – "מכם אנחנו מצפים להתנהגות אחרת". האם הם באמת חושבים שמה שיביא את השינוי בגדה הוא החזרתם של המפגעים האדומים לשם? הרי האינטרס של ראש הרשות לא קטן משלנו בשמירת השקט בגדה, וכמו שהם הצליחו בסיוע פעילות המנע של כוחות הביטחון שלנו להביא למצב של אפס מבוקשים בגדה – סביר שרצון משותף יניח אותם על משכבם בשלום מיד עם הגיעם בחזרה לגדה.

מחמם את הלב לראות את מסע האלפים שצועד בעקבות המשפחה, את הביחד, את העובדה שאנשים עזבו את עיסוקיהם והתפנו לבוא ולתמוך במי שהפכו להיות הנר שעדיין שומר על הגחלת הישראלית שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב. מחמם את הלב לראות את הערבים והדרוזים התומכים במאבקם. אמנם פה ושם מתעוררים ויכוחים בין צועדי השחרור והמשפחות השכולות המחפשות הנקמה, אך עם כל הצער והכאב, הן לא האמונות על ביטחון המדינה, והעובדה שהן שכלו בן משפחה בפיגועי טרור לא מכניסה אותן באופן אוטומטי לפנתאון המומחים לביטחון לאומי.

ואם נקמה הם רוצים – מן הראוי שיתנחמו בינתיים בעובדה שמשפחה נוספת לא נכנסת למשפחת השכול, ומן הראוי שיחשבו מה הם היו מוכנים לעשות כדי להחזיר את יקירם לחיים. 

ואנחנו אתכם, בלב וברגל, משפחת שליט.