קרב אדואה 1896 - ראשית המפגש בין איטליה ואתיופיה
מאת: דוד בן עוזיאל
צילום: דוד בן עוזיאל
גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)
מאשימים אותה בחור באוזון, בהתחממות כדור הארץ, בהפיכת הנפט לכוח בין-לאומי אדיר שהביא לשינוי פני כדור הארץ מבחינת הכוחות הכלכליים השולטים בו, והיא בעצם התכוונה לעשות טוב - המהפכה התעשייתית. למעשה, התרומה השלילית החזקה ביותר שלה לעולם הייתה האימפריאליזם המודרני, שצמח מן המהפכה התעשייתית. הוא בא בעקבות החיפוש אחר שווקים שבהם ניתן לקנות חומרי גלם ולמכור מוצרים מוגמרים מן התעשייה הלאומית ולהשקיע הון עודף.
התעשייה שהתפתחה אז הייתה זקוקה לחומרי גלם בכמות עצומה, כמו כותנה גולמית וגומי גולמי שאינם מיוצרים באירופה, ולא רחוק משם, ממש בטווח יד, ישבה לה יבשת שהיה בה כל טוב, רק הושט ידך וגע בה – ומהר מאוד כל המעצמות הכלכליות שהתפתחו אז באירופה שלחו יד, ואפריקה חולקה לקולוניות בבעלות צרפת, בריטניה, ספרד ופורטוגל. הקולוניות לא חיפשו רק חומרי גלם. המפעלים שעבדו במלוא התנופה מיצו מהר מאוד את השווקים המקומיים, ובאפריקה, וכמוה גם באסיה ובאמריקה הדרומית, נפתחו שווקים חדשים, ובעצם אז התחיל העולם להתרחב, ובעקבות ההתפתחות הכלכלית המהירה – גם להתכווץ, עד לימינו, שבהם הפך לכפר גלובלי קטן. ההשתלטות הקולוניאלית הזאת, אגב, אחראית באופן ישיר לכך שאפריקה ואמריקה הדרומית הן מדינות עולם שלישי עד היום, בעוד העולם המערבי עושה פרצוף של "אז הנה, נתנו להם עצמאות כלכלית ומדינית, ועזבנו, תראו מה הם עשו מאפריקה". הוא (העולם) מתעלם מהעובדה שב-150 השנים עד לעזיבתם, ינקו מדינות המערב את לשדה עד תום, השאירו אותה כמערכת שנותקה מכל מנועיה הכלכליים, ללא הכנה תרבותית, חברתית ומדינית להתמודד בעולם ששינה פאזה.
גם האיטלקים רצו, ומה שהם רצו נמצא באתיופיה. על רקע זה באה דרישה להתפשטות קולוניאלית מצד כמה חוגים באיטליה. החוגים הלאומיים תבעו התפשטות קולוניאלית כדי להפנות מהגרים איטלקים למושבות איטלקיות מעבר לים. לאלה הצטרפו המיסיונרים שרצו להעניק לעובדי האלילים בעולם את הדרך לאושר ולהאיר את עיניהם, והחברות הכלכליות – שחיפשו חומרי גלם ושווקים.
בין השנים 1884-1882 ניסתה הממשלה האיטלקית לחדור לאתיופיה באמצעים כלכליים ודיפלומטיים, ונמנעה מלתפוס שטחים בכוח הזרוע. אולם כשהבינה שמה שהיא לא תתפוס בכוח לא יהיה שלה, היא עברה ממדיניות קולוניאלית זהירה למדיניות של השתלטות על שטחים נרחבים בקרן אפריקה.
בין השנים 1884-1882 ניסתה הממשלה האיטלקית לחדור לאתיופיה באמצעים כלכליים ודיפלומטיים, ונמנעה מלתפוס שטחים בכוח הזרוע. אולם כשהבינה שמה שהיא לא תתפוס בכוח לא יהיה שלה, היא עברה ממדיניות קולוניאלית זהירה למדיניות של השתלטות על שטחים נרחבים בקרן אפריקה.
איטליה קיוותה כי השתלטות על החוף המזרח אפריקני תאפשר לה להחדיר את השפעתה לקיסרות האתיופית. הצלחתה להשתלט על נמלי מסאווה ועל רצועת החוף שבין אסאב למסאווה, הגבירה את הגאווה האיטלקית. במאי 1885 אמר שר המלחמה ריקוטי כי "כיבוש מסאווה הוכיח למדינות אירופה שאיטליה יכולה לעמוד במשימות קשות כיאה למעצמה גדולה ואין לה ספק ביכולתה". הוא קיווה כי השליטה על המוצא העיקרי של אתיופיה לעולם החיצוני תאפשר לאיטליה לשלוט על אתיופיה כולה.
ב-2 במאי 1889 נחתם חוזה ידידות ומסחר עם מנליק מלך שואה בכפר האתיופי אוצ'יאלי (Ucciali). החוזה נכתב בשתי שפות, איטלקית ואמהרית. סעיף 17 בנוסח האיטלקי קבע כי "מנליק הסכים לנצל את שירותי ממשלת איטליה בכל מגעיו בעתיד עם מעצמות אחרות". בנוסח האמהרי נכתב ש"מנליק יכול לעשות זאת אם ירצה". לאחר חתימת החוזה העבירו האיטלקים לאתיופים הלוואה בסך ארבעה מיליון לירות, ובנוסף לכך נתן המלך אומברטו במתנה למנליק 28 תותחים ו-38,000 רובים, מתנה שעלתה ביוקר לאיטלקים מאוחר יותר, כאשר הנשק הזה סייע לאתיופים לנצח את האיטלקים בקרב אדואה.
באוקטובר 1889 הכריזה ממשלת איטליה, על בסיס הנוסח האיטלקי של החוזה, שההסכם נותן לה חסות על אתיופיה. מנליק הבין ש"עבדו" עליו, ולא היה מוכן לקבל את זה. הוא פרסם מנשר לאוכלוסייה ברחבי המדינה, ובו הבהיר את כוונות האיטלקים כלפי אתיופיה. המנשר עורר התלהבות לאומית פטריוטית בקרב האוכלוסייה. האיטלקים נקטו באסטרטגיה של הפרד ומשול, וכרתו בריתות עם מושלים בכירים (ראסים) אתיופים ממחוז טיגרה, מתוך כוונה למנוע מהם להתחבר לכוח צבאי אחד עם מנליק. אבל התברר שאז עדיין לא ניתן היה לקנות בכסף את הנאמנות שלהם, ובחלוף כמה חודשים הגיעו אותם מושלים לאדיס אבבה להביע נאמנות למנליק. האתיופים עשו מאמץ ניכר לרכוש נשק רב באיכות טובה. מקורות מודיעין איטלקיים ובריטיים העריכו שברשות צבאו של מנליק כ-80,000 רובים, מיליוני כדורים, תותחים ומקלעים.
מסוף שנת 1894 ועד חודש אוקטובר 1895 התנהלו לסירוגין קרבות בין הכוחות האיטלקיים באריתריאה ובין כוחותיו של מושל טיגרה ראס מנגשה. האיטלקים ניצחו בקרבות אלה וכבשו חלק ניכר מפרובינציית טיגרה. בעקבות הניצחונות הכריז הגנרל האיטלקי ברטיירי על סיפוח חבל טיגרה לאריתריאה. הקיסר מנליק השני הכריז על גיוס כללי באתיופיה כתגובה על הצעד האיטלקי. בקיץ 1895 הגיעו לאיטליה ידיעות שמנליק מרכז צבא של 100,000 לוחמים, אולם הגנרל ברטיירי שכנע את ממשלתו שאין מקום לדאגה. אלא שבשני קרבות שהתפתחו בחבל טיגרה הביסו האתיופים את האיטלקים, והתבוסות האלה פגעו ביוקרתה של איטליה. שר החוץ האיטלקי הברון בלנק כתב בינואר 1896 לגנרל ברטיירי כי "לאיטלקים דרוש ניצחון צבאי מוחץ שייאלץ את האתיופים לקבל את התביעות האיטלקיות". באמצעות הניצחון הצבאי ביקשה איטליה להגיע לשליטה על הקיסרות האתיופית. האיטלקים העריכו כי צבאו של מנליק, שחסרה לו שיטת הספקה מסודרת, יתפזר ויתפורר בתוך זמן קצר, ואמנם כך קרה. שיטת ההספקה ללוחמים האתיופים התבססה בתחילתה על המזון הקיים במרחב הפעולה של היחידות. מאוחר יותר נוצר דפוס שחייב את האיכרים לכלכל קבוצת חיילים או חייל בודד שנכנסו לבית האיכר. חייליו אשר ניזונו מן המזון המצוי בשטח שבו נמצאו, כילו את המזון במשך שלושת החודשים שבהם שהו בטיגרה. כדי למנוע שוד האוכלוסייה הכפרית על ידי הצבאות שעברו דרך הכפרים, הנהיג מנליק תשלום משכורת שנתית בשלושה אופנים: בכסף, במזון ובלבוש. למרות זאת, בתקופת הקרבות נשדדה האוכלוסייה הכפרית באזור אדואה גם על ידי האתיופים וגם על ידי האיטלקים.
די-רודיני, ראש ממשלת איטליה, תבע פעולה דחופה והשגת ניצחון מרשים. הלחץ הזה הניע את ברטיירי לצאת מעמדות ההגנה שלו ולנסות לתקוף את מחנהו של מנליק שחנה ליד העיירה אדואה ומנה כ- 120,000 איש. בתחילת 1896, שני בעלי ברית אתיופים, ראס סבאט וראס אגוס, שעד אז עדיין עמדו לצדם של האיטלקים, הפירו את בריתם, והחלו להטריד את האיטלקים. כעת, קווי ההספקה של האיטלקים לאורכה ולרוחבה של אריתריאה היו בסכנה.
האתיופים הכירו היטב את אזור הלחימה והפעילו שירות מודיעין יעיל. הסוכנים ניצלו את המעברים החופשיים בנקודות המתות שבין המוצבים האיטלקיים לצורך איסוף ידיעות על המערך האיטלקי. היו סברות שבין הסיירים שהובילו את הכוחות האיטלקיים בליל המבצע (29 בפברואר) היו סוכנים נאמנים של מנליק. מנליק החל בהכנות למבצע לפני עונת הגשמים של 1895. בספטמבר הוא פרסם מנשר שבו קרא לגיוס לאומי. הוא הצהיר שהקריאה לנשק באה "כדי להגן על הארץ והאמונה של האזרחים כנגד אויב שחצה את הים, שנקבע על ידי אלוהים כגבולה של אתיופיה".
גם לאחר הגיוס הלאומי המשיך מנליק לנסות לקיים שיחות שלום עם האיטלקים. שיחות כאלה התקיימו גם במהלך המסע צפונה לאדואה. במחצית פברואר 1896 הגיעו השיחות למבוי סתום, ולא נראה שיש סיכוי סביר ששיחות אלה יצליחו. הצבא האתיופי החל לזרום באלפיו לגבולה הדרומי של טיגרה בפיקוד הראסים. גודל הצבא האתיופי שרוכז מול האיטלקים הוערך בכ-120,000 לוחמים, בתוכם כ-20,000 נושאי רמחים והשאר חמושים בנשק חם. מנליק לא הסתיר את חששותיו מפני המלחמה בגייסות האיטלקיים, מלחמה שתחייב קרבנות רבים, שאמורה הייתה להיות קשה ולחייב גיוס של כל המשאבים הלאומיים.
לתורת המלחמה האתיופית היו כמה עקרונות המתאימים בדרך כלל ללוחמת גרילה: לא להיכנס לעימות עם אויב הנמצא במצב קרקעי שולט; לשאוף לכיתור האויב במהירות ולהשתמש במחסות לשם התקרבות לטווח ירי יעיל; לירות רק לעבר מטרות ברורות ומרוכזות ולא לבזבז תחמושת; להסתנן בין עמדות האויב לערעור קווי ההגנה.
הגנרל ברטיירי, לעומתו, התייחס לעובדה שצבאו הוא צבא גדול הנלחם רחוק מאדמתו, ולכן הוא לקח בחשבון את אורך קווי ההספקה והקושי לקיים רציפות בדחיפת כמויות ההספקה הדרושות, נתון שלא אפשר להחזיק ריכוז גדול של גייסות לזמן ממושך במקום אחד. לכן הוא חייב היה לבצע התקפה, ולאחריה נסיגה לקו נוח יותר. עם זאת, הוא ידע שהסגת הגייסות האיטלקיים לאחור מקו החזית עלולה הייתה לערער את מוראל הצבא האיטלקי ולגרור למרידה גלויה באזורים שיפונו. אף על פי שהשהייה בשטח אויב המאוכלס באוכלוסייה מתנגדת הביאה להיעדר ידיעות עדכניות על האויב, תכניותיו, גודלו והיערכותו בשטח, העריך ברטיירי שצבאו שהיה אמנם קטן ביחס לצבאות האתיופיים, הוא מאומן יחסית, ממושמע ומצויד טוב יותר מהם, ולכן הוא האמין שיצליח לנצח אותם.
ברטיירי התעלם מהמצב האמיתי של הכוח האיטלקי שהיה תחת פיקודו, כמו למשל מהעובדה שהציוד שלו היה גרוע ולא התאים לתנאי הזירה, הביגוד לא התאים לאקלים, הנעליים היו מאיכות ירודה (והרגליים לא מיומנות לשטח כמו אלה של לוחמיו של מנליק), והרובים היו בחלקם בלתי שמישים ומסוגים שונים. אמנם חלק מהיחידות צוידו ברובים חדישים מסוג רמינגטון, אבל הלוחמים עדיין לא ידעו לתפעל אותם והיה עליהם ללמוד להפעיל נשק חדש בקו החזית.
היחידות האיטלקיות שנשלחו לשירות באתיופיה הורכבו בעיקר ממתנדבים שחלקם בעלי מניעים פטריוטיים לשירות במושבה, אחרים אנשים שחיפשו סיבות שונות לצאת אל מחוץ לאיטליה או כאלה שחיפשו פרנסה מחוץ למדינה. המרכיב הנחות ביותר היה מגויסי חובה בעייתיים. היחידות לא היו מגובשות, לא מאומנות (יחסית לצבא סדיר), ומפקדיהן היו חסרי ניסיון קרבי, דבר שהוא חיוני ביותר באזור מבודד שכזה.
דחיפת האספקה מנמל מסאווה לבסיס הקדמי הצריכה כ-5,000 בהמות משא. קווי ההספקה נמתחו על פני כ-180 ק"מ באזורים שהיו חשופים לתקיפת המקומיים. בפועל, מספר הבהמות שהם הצליחו לגייס היה כמחצית מהדרוש. לכל זה יש להוסיף את עריקת מובילי הגמלים בשל פיגועים תכופים שביצעו האתיופים. המחסור בהספקה חייב קיצוץ בכמויות המזון לכדי מחצית. החולשה הפיזית של החיילים האיטלקים כתוצאה ממנות המזון הזעומות, קיבלה את ביטויה במהלך הקרב.
ב-26 בפברואר 1896 קיבל הגנרל ברטיירי מברק זועם מקריספי, שר החוץ של איטליה: "זוהי לחימה עקרה ולא מלחמה. התכתשויות קטנות שבהן אנחנו עומדים מול האויב בכוח נחות. בזבוז של גבורה, ללא שום הצלחות. אינני יכול לייעץ לך מכיוון שאיני נמצא בשטח, אבל ברור לי שאין שום תכנית מסודרת במבצע הזה, והייתי רוצה שתהיה תכנית כזאת. אנחנו מוכנים לכל הקרבה כדי לשמר את כבוד הצבא ואת היוקרה של בית המלוכה".
הלחצים מבית הובילו את ברטיירי לקבלת החלטות שהובילו לקרב אדואה. 1 במרס היה יום צום לאתיופים. ברטיירי קיווה שהצבא האתיופי ילך להתפלל באקסום, מרחק של 25 ק"מ, לכן קבע יום זה כיום תחילת ההתקפה. ב-29 בפברואר בשעה 17:00 קיבל ברטיירי החלטה לתקוף.
האיטלקים נעו לעבר שלוש גבעות היוצרות מחסום על כל הדרכים והשבילים המובילים לאדואה. הגבעות האלה נקראות שלוחת באלה, גבעת באלה והר באלה. בקצה הדרומי של הגבעות הללו יש שלוחה חסרת שם, שאותה רשם ברטיירי במפה כגבעת קידאן מארט (Kidane Meret). תפיסת השלוחה הזאת הייתה הכרחית לאבטחת האגף השמאלי של מתחם ההגנה האיטלקי. אלא שהם טעו בזיהוי מקומם: גבעת אנדה קידאן מארט הנכונה נמצאת שישה ק"מ וחצי דרומית-מערבית לקו ההגנה האיטלקי בכיוון של אדואה. ברטיירי סימן את הגבעה במקום הלא נכון, טעות שקבעה למעשה את מהלך האירועים ואת תוצאות הקרב. תנועת האיטלקים בלילה עברה במורדות תלולים וחרוצים ובערוצים עמוקים וצרים עם צמחייה טרופית עבותה וקרקע בוצית.
גנרל אלברטונה הגיע בראש כוחותיו למקום שנקבע באגף הדרומי, כאשר החלוץ שלו נמצא בגבעת קידאן מארט הלא נכונה. אלברטונה הבין מהסיירים שלו שהגבעה הנכונה נמצאת כשישה ק"מ וחצי דרומית-מערבית לשלוחה שבה הם נמצאים. לאחר התלבטות, החליט אלברטונה לנוע לגבעה הנכונה, שממנה ניתן היה לצפות על מחנהו של מנליק. לתנועה של אלברטונה מקו ההגנה שנקבע על ידי ברטיירי הייתה תוצאה הרסנית לצבא האיטלקי כולו. יחידתו של אלברטונה כותרה ובודדה משאר הכוחות, האגף השמאלי נחשף, ושאר המפקדים, כולל ברטיירי, לא היו מודעים למהלך של אלברטונה ולעובדה שאגף שמאל חשוף לאויב. ברטיירי הורה לגנרל דברומידה לתפוס את שלוחת באלה, ואם ניתן גם לסייע לאלברטונה המכותר דרומית-מערבית משם. דברומידה הבין שעליו לצאת מיד לעזרת אלברטונה, אך מאחר שלא ידע שאלברטונה שינה את מקומו, הוא הוליך את יחידתו בשבילי הרים מפותלים לגבעה שננטשה. הטעות הזאת הרחיקה את דברומידה מאלברטונה ומקו ההגנה, לעבר המחנה האתיופי שבעמק מרים שביטו, שם כותר על ידי כוחות אתיופיים עדיפים.
גם בשלב זה של הקרב, שהיה לפנות בוקר, לא היה ברטיירי מודע לכך שאגף שמאל ואגף ימין שלו חשופים.
גם בשלב זה של הקרב, שהיה לפנות בוקר, לא היה ברטיירי מודע לכך שאגף שמאל ואגף ימין שלו חשופים.
המפקדים האתיופים הבינו את המתרחש ופעלו במהירות לחדור בין הכוחות האיטלקיים באופן שהם לא יוכלו לחבור יחד. כאשר החל להתברר לאתיופים שהם מצליחים לנצח את הצבא האיטלקי הלבן, הפכה הלחימה מנמרצת לאובססיבית. האתיופים תקפו במספרים גדולים ובעזות נפש. צלפים אתיופים חיסלו את צוותי התותחנים האיטלקים וסייעו לשבש עוד יותר את המצב שנוצר. האיטלקים היו במצב של כיתור כמעט מלא. הכוח האיטלקי שמנה כ-17,000 חיילים בתחילת הלחימה ספג כ-7,000 הרוגים, ומספר דומה של פצועים. כ-2,000 נפלו בשבי. האתיופים איבדו כ-7,000 הרוגים והיו להם כ-10,000 פצועים.
תוצאות קרב אדואה העלו את אתיופיה על מפת העולם המודרני. לאחר הניצחון באדואה נתקבלה אתיופיה על ידי המעצמות באירופה ככוח פוליטי ממשי, ומדינות רבות החלו מתחרות ביניהן בהשגת השפעה במדינה, באמצעות דיפלומטים, יועצים וסוחרים. בהסכם השלום עם איטליה השיג מנליק את ביטול הסכם אוצ'יאלי במשמעותו האיטלקית, אתיופיה הוכרזה כמדינה עצמאית, נאסר על איטליה למסור חלק כלשהו מהטריטוריה של אתיופיה למעצמה אחרת, איטליה חויבה לשלם את הוצאות החזקת שבוייה בסך עשרה מיליון לירטות, והאיטלקים הורשו להחזיק בחבל אריתריאה.
