מאת: אסף רייפלד

צילום: אסף רייפלד

גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)

בשעה אחת עשרה וחצי בלילה עמדנו מארק ואני בשדה התעופה הזעיר בלונגיירביין,   בהמתנה לתשעה ישראלים אמיצים אשר החליטו להצטרף אלינו למסע של שבועיים ביאכטת מפרש בארכיפלג הארקטי סבאלברד.

בחוץ השתוללה סופת שלגים, והתחלנו לחשוש שמא המטוס ישוב כלעומת שבא לנורבגיה בשל תנאי מזג האוויר. כעבור כרבע שעה ובעיכוב קל נחת המטוס בכל זאת, ובין כורי פחם מקומיים, סטודנטים וחוקרים כאלה ואחרים נכנסו אל אולם מקבלי הפנים הקטן חברי המשלחת שלנו – מעט המומים וקפואים, אבל מחויכים ונרגשים מאוד. החלפנו חיבוקים ולחיצות ידיים, וההרפתקה יצאה לדרך.

אל הרעיון של שיט ביאכטה עם מפרשים שלא בהקשר המקובל של אתרים אקזוטיים ושטופי שמש אלא דווקא ביעדים מרוחקים וקרים, לעתים מעבר לחוג הקוטב, נחשפתי לפני יותר מעשר שנים, במסע ימי של ארבעה חודשים שערכתי בסירה קטנה באוקיינוס הדרומי. מאז הפכתי את התחביב למקצוע, ומזה כמה שנים אני מוביל קבוצות להפלגות הרפתקה ביעדים שונים בעולם. סבאלברד היה כל השנים האלה חלום בלתי מושג – ארכיפלג קפוא, סמוך לקוטב הצפוני, שופע עולם חי ייחודי ומרוחק מכל ציוויליזציה. לפני כשנתיים הזדמן לי להכיר את מארק – סקיפר הולנדי יוצא דופן, אשר הפך את סבאלברד לביתו והוא מפליג באזור מזה כעשר שנים ביאכטה הקטנה והפרטית שלו. כשהוא סיפר לי שהוא מתכוון לרכוש ספינת מפרשים גדולה (יחסית – כ-20 מ' אורכה), מתוך כוונה להוציא מספר מצומצם של משלחות אל המקומות שאותם הוא מכיר כל כך טוב, ידעתי שזו ההזדמנות שלי. בתוך כמה שבועות נסגרו כל הפרטים, נאספה חבורה נהדרת של ישראלים שוחרי טבע והרפתקאות, חלקם חסרי ניסיון ימי לחלוטין, וכולנו התחלנו לספור את הימים אל ההרפתקה הגדולה. סבאלברד הוא ארכיפלג ארקטי הנמצא תחת ריבונות נורבגית וממוקם בצפון הרחוק, בין קווי הרוחב 74 ו-81 מעלות צפון. הוא מורכב מאי אחד גדול (ספיצברגן) ומעוד 11 איים קטנים יותר. למעלה ממחצית שטחו של הארכיפלג מכוסה קרחוני-עד, ותוואי הנוף מורכב מהרים גבוהים ומחודדים, קרחונים עצומים, פיורדים ארוכים ומתפתלים וצוקים חשופים המהווים אתרי קינון עבור מאות אלפי עופות ים ממינים שונים, כגון אוריות, אלקות, שחפיות, חמסנים, אדריות וכמובן תוכי ים אטלנטיים אשר מראם הקנה להם את הכינוי "הפינגווינים של הצפון". בתוך המים, על גושי קרח צפים ולעתים על החוף עצמו, ניתן לצפות בכלבי ים ובניבתנים, על היבשה מטיילים איילים ושועלים ארקטיים ובין הים והיבשה ובעיקר בסביבת קרחונים צפים משוטטים להם בביטחון ובאצילות דובי קוטב לבנים.


השם סבאלברד, שפירושו בנורדית עתיקה "חוף קר", נזכר לראשונה בסאגות איסלנדיות מן המאה ה-12, המעידות ככל הנראה על גילוי הארכיפלג כבר בתקופת הוויקינגים. הגילוי  ה"רשמי" של האיים היה רק ב-1596, על ידי חוקר הארצות ההולנדי וילם ברנץ. ברנץ כינה את היבשה שאותה גילה ספיצברגן, שפירושו "הר מחודד", שם אשר הוצמד מאוחר יותר לאי הגדול והמרכזי בארכיפלג.
מזג האוויר באיים קר ולעתים סוער, אך לא כפי שניתן היה לצפות מאחת מפיסות היבשה הצפוניות ביותר בעולם. בשלהי חודש יוני, אז התחלנו בהפלגה, מגיעות הטמפרטורות הממוצעות בחוף המערבי של ספיצברגן לערכים "סבירים" של כחמש מעלות צלסיוס, והים, אשר בשאר חלקי העולם קפוא לחלוטין בקווי הרוחב הללו, נותר פתוח יחסית למעבר בחודשי הקיץ. הסיבה לכך היא הזרם הצפון אטלנטי, שלוחה של זרם הגולף המסיעה מים חמים יחסית ממפרץ מקסיקו, דרך האיים הבריטיים, לאורך החוף הנורבגי ולמעשה מסיימת את דרכה בפינה הצפון-מערבית של ספיצברגן.
סערת הלילה הקודם נשתכחה חיש מהר, והבוקר הראשון שלנו כבר היה מסביר פנים יותר. את השעות האחרונות טרם היציאה להפלגה עצמה בילינו בסיור בלונגיירביין. העיירה היא המרכז האדמיניסטרטיבי של סבאלברד, והיא משמשת בית לכ-2,000 תושבים המתפרנסים בעיקר מכריית פחם, אך גם מארגון טיולי הרפתקאות, לימודים ומחקר. היה מוזר ומעניין לצפות באימהות פוסעות עם עגלות תינוקות, בילדים משחקים בחוץ בלבוש קליל ובכלל, באנשים המקיימים אורח חיים רגיל לכאורה במקום הקפוא והמבודד הזה.
בשעות הצהריים נסתיימו ההכנות והגיע הרגע לשחרר חבלים ולצאת לדרך. שרידי הציוויליזציה האחרונים נשארו מאחור, ו-Jonathan IV, הספינה הנהדרת שבשבועיים הבאים הייתה לנו בית, החלה את דרכה, תחילה באמצעות המנוע, אך במהרה הנפנו את המפרשים העצומים, הדממנו את המנוע והתמסרנו לשקט שבו הספינה מפלחת את המים.
לפנות ערב עגנו בימרבוקטה, מפרץ קטן ויפה בחלקו המערבי של איספיורד. חניית הלילה הראשונה שלנו. הרוח נדמה, ומסביב עולם לבן, קסום ושלו. רובנו נותרנו על הסיפון, מסרבים להיפרד מן היופי הזה, שואפים מלוא הריאות את האוויר הקר. שעה ארוכה חלפה עד שנכנענו לבסוף לחמימות המזמינה הבוקעת מתוך היאכטה ונכנסנו פנימה.
בבוקר הורדנו את סירת הגומי למים ויצאנו לטיול יבשתי ראשון. האדמה הייתה מכוסה שכבת שלג בגובה מטר לערך, וההתקדמות הייתה אטית אך גם משעשעת, במיוחד כשאחד החברים שקע מלוא הרגל בתוך השלג הרך...
סיבוב קצר של כשעה הספיק כדי להגיע לנקודת תצפית נהדרת על הפיורד הארוך. בדרך פגשנו כמה איילים המהלכים לאטם בשלג. זהו תת-מין ייחודי לסבאלברד של אייל הצפון, שהוא מוצק יותר ובעל רגליים קצרות יותר מאחיו הצפון אירופיים. על אף פניו העדינים מדובר בבעל חיים קשוח במיוחד המצליח לשרוד את החורף הארקטי הקשה של סבאלברד (במהלכו הוא מאבד כשליש ממשקל גופו). בדרך חזרה לספינה עצרנו ליד בקתה חרבה אשר שימשה ציידים בימים עברו. שרידים אנושיים שכאלה פזורים להם בעוד כמה מפרצים בסבאלברד, זכר להיסטוריה האנושית הקצרה והלא מלבבת של המקום – היסטוריה של ניצול ללא גבול של כל משאב שממנו ניתן היה לעשות רווח כלשהו, החל ממינרלים וחומרי גלם שונים ועד בעלי החיים הייחודיים אשר חיו עד אז באין מפריע. מדינות רבות פעלו בסבאלברד לאורך השנים, כאשר המרכזיות שבהן הן הולנד, בריטניה, נורבגיה ורוסיה. 150 השנים הראשונות היו עידן ציד הלווייתנים. אלה, אשר לפני כן גדשו את המפרצים בעשרות אלפיהם, ניצודו באכזריות עד אשר נכחדו כמעט לחלוטין במחצית המאה ה-18. לאחר אבדן הכדאיות הכלכלית של ציד הלווייתנים בסבאלברד עזבו ספינות הציד בדרכן לחיסול אוכלוסיות הלווייתנים של הדרום האנטארקטי. מכאן והלאה עברה תשומת הלב בסבאלברד אל כלבי הים, הניבתנים, השועלים ודובי הקוטב, אשר ניצודו על ידי ציידים רוסים ובהמשך גם נורבגים. הפסקה מוחלטת של הציד לא הייתה מעולם, למרבה הצער (למעט ציד ניבתנים ב-1952 לאחר שכמעט נכחדו כליל, ודובי קוטב ב-1973), ולמעשה עד היום יש כמה ציידים פעילים בסבאלברד, אם כי פעילותם מוגבלת ומנוטרת באדיקות.
כמה עשרות מילים צפונה, במפרץ רחב ידיים על חופו המזרחי של האי פרינס קרלס פורלנד, זכינו לצפות מקרוב בכמה עשרות מתוך 2,500 הניבתנים המהווים את הקהילה המתאוששת החיה כיום בסבאלברד. הטלנו עוגן, ירדנו לחוף ומצאנו קבוצה של ניבתנים זכרים הרובצים להם בנחת על החוף, רוטנים ונופחים מעת לעת בחביבות רבה. מדובר בחיה גדולה למדיי – אורכה כשלושה מ' ומשקלה כטונה וחצי, אשר על אף ממדיה מסתפקת בתפריט צנוע המתבסס על מיני צדפות שאותן היא מלקטת מן הקרקעית. אויבים של ממש אין לניבתנים, שכן אפילו טורף-העל של החוג הארקטי – דוב הקוטב, פרט לתקופה שבה נולדים גורים צעירים, אינו מסוגל לחדור עם שיניו את מעטה השומן העבה העוטף אותם, כך שנוכחותנו לא הרשימה אותם במיוחד ויכולנו להתקרב אליהם לכדי מטרים אחדים.


לאחר שעה ארוכה של התבוננות בחבורת הניבתנים המשכנו בדרכנו. בשלב זה החשש העיקרי שלנו התרכז בתנאי הקרח ועד כמה פנויים הנתיבים שבהם תכננו לעבור בתקופה מוקדמת זו של העונה. מרבית הפיורדים שראינו עד כה היו קפואים למחצה, ולמעבר המים הרדוד שאליו התקדמנו, בין קצהו הצפוני של האי פרינס קרלס פורלנד וחופו המערבי של ספיצברגן, היו כל הסיבות להיות חסום אף הוא. ככל שהתקרבנו נראה שחששותינו עומדים להתממש, ושלא תהיה ברירה אלא לבצע מעקף עצום שיגזול לפחות יומיים מן המסלול המתוכנן. בנקודה הזאת ביקש ממני מרק לטפס על התורן, ולנצל את נקודת התצפית הגבוהה כדי לחפש נתיב כלשהו בקרח שבו נוכל בכל זאת להידחק ולעבור. לאחר שסיימתי להתפעל מן התמונה עוצרת הנשימה אשר נתגלתה לעיניי ממרומי התורן, נאלצתי לדווח למרק שאני לא רואה מעבר פנוי בשלב זה. השאלה הבאה שלו הייתה האם שדה הקרח אחיד או שבור. עניתי כי מדובר בשברים רבים, אך הם כל כך צפופים עד שלא ניתן לעבור ביניהם מבלי לפגוע בהם. על כך ענה מרק בהקלה לא לגמרי מובנת, שזה בסדר ושאנסה לכוון אותו לאזור הפחות גרוע למעבר. מה שקרה מכאן והלאה היה מרשים ביותר – מרק תמרן את הספינה בין גושי הקרח, וכשלא ניתן לעשות זאת עוד החל לנגוח בהם עם חרטום היאכטה, ופשוט דחף וסובב אותם כך ששלב אחר שלב פתחנו לעצמנו נתיב מעבר בתוך ים הקרח הזה. זה המקום להזכיר ש-Jonathan IV הוא אמנם כלי שיט חזק ובטוח, אך בהחלט לא מדובר בשוברת קרח אלא ביאכטת מפרש בסך הכול. ובכל זאת, פעם אחר פעם, חתיכות קרח כבדות בקוטר חמישה עד עשרה מ' נדחפו הצדה ואפשרו לנו לעבור. ההתקדמות הייתה אטית, אך כמעט ללא עצירות ובעיות, ולאחר כשעה התמעטו גושי הקרח עד כדי כך שיכולנו להמשיך למעשה בהפלגה שגרתית ולחפש לנו מקום עגינה ללילה.
המונח "לילה" דורש מעט הסבר בכל הנוגע לסבאלברד - בשל מיקומנו הצפוני כל כך לא שקעה השמש כלל במשך המסע כולו, ולמעשה אף לא הייתה קרובה לכך. האור התמידי הוא דבר נפלא, אך הוא משבש לחלוטין את סדר היום. החוויות רבות, ויש כל כך הרבה להספיק, שאין לאיש רצון להיכנס למיטה ולהסתכן בהחמצה של משהו. בכל זאת עשינו כמיטב יכולתנו לנהל סדר יום סביר אשר אפשר לנו לנמנם כמה שעות בזמן הקרוי לילה, ולמנוע בכך התמוטטות כללית שהייתה ודאי מגיעה במוקדם או במאוחר.
בכניסה לקונגספיורד הבחנו בשלוש פסגות צמודות וכמעט זהות, בולטות להן מתוך קרחון עצום ממדים הנמצא בבסיסו הרחוק של הפיורד. שלוש הפסגות האלה ידועות בשם "שלושת הכתרים", והן מהוות נקודת ציון בולטת וחשובה עבור כלי השיט המנווטים לאורך החוף המערבי של ספיצברגן. בילינו את היום בשיט רגוע בתוך קונגספיורד, ובמהלכו תמרנו את הספינה לכדי 200 מ' בלבד מן הקרחון הגדול שבבסיס הפיורד, והבטנו בהתפעלות בקיר הקרח העצום המתנשא לגובה של כ-50 מ' מעל פני המים. הקפדנו לא להתקרב יתר על המידה לקרחון, כיוון שחתיכות מקיר הקרח העצום נפרדות ממנו מעת לעת, נופלות בשאון עצום אל תוך המים ויוצרות גלים העלולים לסכן את הספינה. לאחר טיול רגלי נהדר על אחד הרכסים שלצדי הקרחון המשכנו לכיוון המפרץ שבו עגנו למשך הלילה. במרחק הבחנו במעין מסך לבן היורד על קו החוף שלפנינו. לאחר כמה דקות שטנו חרש בתוך ערפל סמיך והעולם הצטמצם לכדי 30-40 מ' סביב הספינה בלבד. ניווטנו באמצעות ה-GPS, המכ"ם ומד-העומק, אך זה לא הספיק. המפות בסבאלברד אינן מדויקות מספיק לשיט סמוך כל כך לחוף ובוודאי שלא ניתן להיכנס למפרצון זעיר בהסתמך עליהן בלבד. בנוסף עשינו כמיטב יכולתנו לחמוק מגושי קרח שנעשו יותר ויותר צפופים, עד שחששנו להילכד בהם לחלוטין. לבסוף מצאנו פרצה והטלנו עוגן בנקודה שאינה מוגנת דיה מן הים הפתוח, מתוך תקווה שמזג האוויר לא יורע במהלך הלילה.
הלילה עבר בשלום, ולמחרת שייטנו אל ניי-אלסונד - נקודת הציוויליזציה היחידה בסבאבלרד מלבד לונגיירביין וברנצבורג (מושבת כורי פחם רוסית הסמוכה לה) המתכבדת בתואר תחנת המחקר (המאוישת באופן קבוע) הצפונית ביותר בעולם. המקום אמנם די שומם בחורף, אז מתגוררים ועובדים בו כ-30 חוקרים בלבד, אך בקיץ הוא מתמלא חיים (באופן יחסי כמובן) ומאכלס כ-120 מדענים מרחבי העולם העוסקים במחקרים אקולוגיים וגאופיזיים, אך בין השאר מוצאים גם זמן לתחזק ולתפעל אולם ספורט קטן, סאונה ואפילו פאב קטן וחביב, אשר ממבט ראשון נראה נורמלי למדיי, זאת כמובן בהתעלם מן העובדה שכל שוכני הפאב מהלכים בגרביים בלבד (את המגפיים והנעליים עמוסי השלג והבוץ חייבים להשאיר בחוץ), ומן היריעות השחורות המכסות את החלונות כדי למנוע מן השמש המסנוורת לחדור פנימה גם באחת אחר חצות...
לאחר שהתאוששנו מחגיגות אמש בפאב, המשכנו בדרכנו צפונה. מזג האוויר הלך והשתפר  ובכל יום חשף בפנינו מראות מרהיבים יותר ויותר. פעם זהו רכס מרשים או קרחון גדול במיוחד, ופעם זהו מפרץ שקט שבו המים הדוממים יוצרים תמונת מראה מושלמת המותירה את כולנו פעורי פה. פעם או פעמיים ביום הטלנו עוגן במפרץ יפה או למרגלות אי הררי, ויצאנו לטיולים רגליים, כשבדרך כלל נעזרנו בנעלי שלג מיוחדות שאפשרו לנו שלא לשקוע בשלג הרך והעמוק. כל טיול רגלי הוביל אותנו לפינת גן עדן אחרת, הביא אותנו למרחק של מטרים ספורים מאיילים, שועלים או מושבות של אלפי ציפורים ייחודיות המקננות בצפיפות לאורך צוקים אדירים. העובדה כי בחלק מן המקומות שבהם פסענו הלכו אנשים מועטים לפנינו רק הוסיפה לריגוש מן ההרפתקה.


בשלב הזה הקבוצה כבר תפקדה כצוות מיומן ומנוסה. פעולות שנראו מסובכות בתחילה, כגון הרמת המפרשים או תפעול העוגן, נעשו בזריזות וביעילות, הכנת הארוחות הפכה לתחרות בישולים בין חברי הצוות והאווירה ששררה בספינה הייתה של חבורת אנשים מגובשת המוקירה כל רגע וכל חוויה שהיא עוברת.
ככל שהמשכנו להצפין הלכה וגברה הציפייה לפגוש את שדה הקרח. הכוונה היא לשוליו של הים הקפוא הסובב את הקוטב הצפוני. אמנם נאלצנו לפלס דרכנו בין קרחונים, החל מן היום השני, אך כאן הכוונה לקרח בצפיפות הולכת וגוברת עד שהוא מהווה למעשה גוש אחד רציף. מצד אחד העדפנו שלא להגיע אליו, בוודאי לא בשלב מוקדם מדיי בטיול, אך מצד שני ידענו כי דובי הקוטב, שאותם כולנו השתוקקנו לראות, נמצאים בדרך כלל בסביבה מרובת קרחונים, שכן זהו מקום נוח עבורם להתגנב ולתקוף את כלבי הים אשר נוהגים להשתרע על גושי קרח אלה.
לבסוף זה קרה – בתחילה הוא היה בלתי נראה כמעט על רקע השלג, אבל עיניו המיומנות של מרק לא אכזבו, ולאט ובשקט התחלנו להתקרב אליו - זכר בודד במרחב עצום של שלג על חופו הצפוני של ספיצברגן. הגודל שלו היה מרשים – משקלו הגיע לכחצי טונה ואורכו ליותר משניים מ' וחצי. הוא נמצא בראש פירמידת המזון בסבאלברד, וניכר שהוא מודע לזה. בזכות היאכטה, אשר סיפקה לנו פלטפורמה בטוחה, יכולנו להתקרב אליו למרחק של כ-30 מ'. ובכל זאת, לשמחתנו, לא נראה שהוא מוטרד מאתנו במיוחד, והוא אף לא הטריח את עצמו להתייחס אלינו מעבר לרחרוח קל ונדנוד ראש. לאחר מכן חזר לרבוץ בנחת. אוכלוסיית דובי הקוטב, אשר התאוששה בשלושת העשורים מאז שנאסרו לציד ומוערכת כיום בכ-25,000 פרטים, מתוכם כ-3,000 באזור סבאלברד, נמצאת היום תחת איום מחודש הנובע מן ההתחממות הגלובלית ומנסיגת הקרח בכל האזור הארקטי.
כמה ימים מאוחר יותר, רגע לפני שהגיע הזמן לפנות חזרה דרומה, ולאחר ששדה הקרח שממנו חששנו מיאן להופיע, החלטנו אנחנו להפליג אליו. זה לקח כשלוש שעות של הפלגת ים פתוח בלבד. האי ספיצברגן התרחק מאתנו, ומול חרטום ה-Jonathan IV המכוון צפונה החלו להופיע גושי קרח בריכוז גדל והולך. מרגע לרגע היה קשה יותר ויותר לתמרן את הספינה בים הקרח אשר החל לעטוף אותנו, עד שבקו רוחב 80 מעלות ושמונה דקות צפון, מרחק של 592 מיל בלבד מן הקוטב הצפוני, נעצרנו סופית. "זהו זה, נגמר הים" אמר מישהו. מאתנו ועד הקוטב לא נראה אלא משטח לבן ועצום. זו הייתה סיטואציה מוזרה ונפלאה, כאילו לקוחה מעולם דמיוני. עמדנו על הסיפון, נרגשים ושמחים על המזל שנפל בחלקנו להיות כאן.
14 יום לאחר שעזבנו את לונגיירביין חזרנו אליה עייפים, לאחר לילות רבים דלים בשינה, אך בעיקר מאושרים ועמוסי חוויות אשר מעטים האנשים שזוכים להן. המסע הראשון על יאכטת מפרשים לארכיפלג המופלא של סבאלברד תם ונשלם. אני כבר סופר את הימים לפעם הבאה.