שאלות רבות שנשאלו במהלך השבועיים האלה נותרו ללא כל תשובה הגיונית, ולבטח לא הייתה להן תשובה מסוג אחר. מדוע אסון רחב היקף שכזה פוגע דווקא במדינה השלישית בעולם במדד העוני על פי נתוני האו"ם? מדוע מדינות חזקות (ארצות הברית, בין השאר) הקרובות להאיטי מבחינה גאוגרפית הגיעו כל כך מאוחר לעזור לנפגעים? (או שבעצם התשובה במקרה הזה דומה לתשובה שקיבלו תושבי ניו-אורלינס...) מדוע מדינות שיש להן אינטרסים כלכליים ואחרים בהאיטי הגיבו גם הן כל כך מאוחר אם בכלל? מדוע האו"ם – הארגון הגדול בעולם, שיש לו אמצעים כספיים ואחרים כמעט ללא הגבלה, הגיב מאוחר מדיי ובקצב של צב מדושן? מדוע ארגונים שכבר כן הגיעו לעזור עשו מעט מדיי תוך הכרזה על הפסקות רבות לצורכי "התארגנות" ובחשש מפני אלימות שכמעט לא הייתה? מדוע צריך לדרוש אבטחה צמודה של חיילים עם נשק כדי לצאת ולטפל בפצועים, כשכל מה שהם מבקשים הוא עזרה רפואית ומזון? והשאלה העיקרית – מדוע כמויות אדירות של מזון, תרופות, שמיכות ומזרנים, שהגיעו במהלך השבוע הראשון לאחר האסון להאיטי, נשארו מיותמים בנמל התעופה ובמקומות מרוכזים אחרים, בזמן שבני אדם מורעבים וצמאים ישנו על קרטונים ברחוב ושיוועו לעזרה חומרית, שלא הגיעה אליהם אלא נתקעה בדרך?

לכל השאלות היו תשובות פשוטות מאוד – סרבול, חוסר ארגון שגובל באימפוטנטיות, חוסר ידע וניסיון במצבי חירום מהסוג הזה והרבה מאוד ביורוקרטיה. ניתן להניח שגם אדישות וחוסר עניין מיוחד בגורלם של אזרחי האיטי גרמו גם הם להתנהגות זו (ושוב, אני מניח שלארצות הברית, למשל, היה עניין בגורלם של תושבי ניו-אורלינס, אך גם הם זכו לתגובה אטית ולא יעילה). כי מה היא האיטי בסך הכול? מדינת עולם שלישי, ענייה מרודה, עם של צאצאי עבדים (לניו-אורלינס כבר השווינו?) שאולי "לא שווה" להשקיע בו במתן עזרה מידית. אין להם כסף וגם לא נפט, והם מצליחים בקושי לצוף מעל למים. מדינה עם עשרה מיליון תושבים במצב של קריסת מערכות שלטונית טוטלית משוועת לעזרה, וזו מגיעה מאוחר מדיי.

ביום שישי 15 בינואר 2010 בלילה הגענו לסנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית, לאחר מסע אווירי מייגע. המדינה הזאת שוכנת על פני שני שלישים מן האי היספניולה, שנמצא מדרום לקובה ומסביבו הים הקריבי. על השליש המערבי שוכנת האיטי. לאחר בירורים שונים הצלחנו "לתפוס" מטוס קטן שהטיס אותנו במחיר מופקע לפורט-או-פרינס, בירת האיטי.

המשלחת שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה כללה עשרה אזרחים מתנדבים ביחידות החילוץ מהגולן ועד לערבה, תחת חסותה של משטרת ישראל. כולם לקחו שבועיים של הפסקה והתפנו מכל ענייניהם האישיים כדי לצאת במהירות להאיטי. המשלחת כללה רופאים, פרמדיק, חובשים ואחיות. בראש המשלחת עמד ד"ר אפרים לאור – מומחה לאסונות ואפר"ן (אירוע פתע רב נפגעים). הנחת היסוד באירועים שכאלה היא שקיימת אי ודאות בגלל קריסת כל מערכות הקשר, החשמל, המים והבריאות. היה כמעט בלתי אפשרי לדעת מהי מידת הנזק בשטח, היכן זקוקים לעזרה מידית ולאיזה סוג של עזרה. ניסינו לקבל מידע שוטף ככל שיכולנו מהאו"ם ומאנשי השלטון בהאיטי שאתם יצרנו קשר כדי להקטין את אי הוודאות. אחד החברים שהוא דובר צרפתית עזר לנו לתקשר עם המקומיים.

כשנחתנו בנמל התעופה בפורט-או-פרינס, המחזה שהתגלה לעינינו היה מרשים ומזעזע - עשרות רבות של משלחות מכל העולם התמקמו בשטח, הקימו מחנות אוהלים, אבל ישבו במקום ולא יצאו לטפל בנפגעים בגלל החשש ממהומות. בית החולים של צה"ל כבר התמקם באצטדיון והחל לעבוד, כאילו היה שם מאז ומתמיד.

הצלחנו ליצור קשר עם הארגון הנוצרי האוונגליסטי Operation Blassing, שיש לו סניפים בעשרות מדינות בעולם והוא עוזר לאנשים במצוקה. דרך הארגון הזה קיבלנו רכב שטח ומשאית להובלת ציוד ופצועים. הצלחנו לשנורר מנות קרב מאנשי המרינס שאבטחו את נמל התעופה, ומעט ציוד רפואי מהמשלחות הקטרית והקולומביאנית שהתמקמו לידינו בשדה. כך, בתוך זמן קצר וללא כל אבטחה, יצאנו עם הציוד לתוך העיר ההרוסה. נודע לנו שבעיר היו ארבעה בתי חולים, שלושה נהרסו כליל ואחד מתפקד רק חלקית. נסענו לשם ואז הבנתי את פירוש הביטוי "חשכו עיניו". המחזות שנתגלו לנו היו הזויים ומזוויעים – גויות רבות היו מונחות בערמות ברחובות או פזורות לצדי הכבישים. אלפי פצועים היו מוטלים בכל מקום, על המדרכות והכבישים, בגנים ובשטחים ציבוריים, ברחוב המוביל לבית החולים, בגינות, מתחת לעצים ובכל מקום פנוי. מכיוון שהיה חשש לרעידות אדמה נוספות, העדיפו התושבים להיות מחוץ לבית גם אם הוא נשאר במקרה שלם. רוב מכריע שלהבתים בעיר, שהם בני קומה אחת או שתיים, קרסו והשאירו הרס מוחלט. שום דבר לא עבד – החשמל, התקשורת, המים, מוסדות השלטון שנהרסו – בניין בית הנשיא, בית המשפט, הקתדרלה הראשית, הפרלמנט וכו'. בעזרת רופא מקומי הצלחנו למצוא תרופות ואמצעי חבישה בבית החולים, שתפקד רק עם חדר ניתוח אחד שבו ביצעו בעיקר קטיעות. הצלחנו לארגן חדר גדול וריק שאליו הובילו חלק מן הפצועים. אחרים שכבו במסדרונות, על הארץ או על מזרנים, דלתות, עגלות, קרשים, קרטונים, מריצות ומיטות שהוצאו מבין ההריסות. מספר הנפגעים היה עצום ואנחנו, כולל  הצוות הרפואי הקטן שלנו, התחלנו לעבוד עם אנרגיות הבנויות בעיקר מאדרנלין. רוב הנפגעים קיבלו טיפול ראשוני רק לאחר שלושה ימים. מגוון הפגיעות היה רחב וכלל בעיקר פגיעות גפיים, כוויות, קטיעות, פגיעות מעיכה ופגיעות ראש. עבדנו במשך שעות בצוותים וחבשנו פצועים, ניקינו זיהומים, החדרנו עירויים, קיבענו איברים ועשינו ככל יכולתנו באמצעים המוגבלים שהיו לרשותנו כדי להקל על הנפגעים. רוב הפצועים שכבו בשקט מקפיא, מבליעים סבל איום של כאב ואבדן. פה ושם נשמעו זעקות כאב של פצועים, שהתערבו בקינות ובשירי אבל שהמחישו את גודל האסון שנפל על המדינה.

הצלחנו לשפר את מצבם של חלק מהפצועים ולהציל את חייהם. אחרים, לצערנו, לא הצלחנו להציל, בגלל חוסר אמצעים והזמן שחלף מאז הפציעה. כך מת לנגד עינינו תינוק כבן שנה שגופו היה מכוסה כוויות. אמו הצעירה החזיקה אותו בידיה במשך שעות רבות, כשמדי פעם צנח ראשה על בנה חסר ההכרה, בתשישות איומה. ניסינו ככל יכולתנו לעזור, אבל התינוק נפטר. האם סירבה להיפרד ממנו, וקינתה קרעה את לבנו. נאלצנו לעטוף אותו בסדין ולהוציאו אל הרחוב בתקווה שמישהו יאסוף אותו ויקבור אותו.

קשה לתאר במילים את המראות, הקולות והריחות. לאחר כמה שעות של עבודה מאומצת הגיע צוות אמריקני להחליף אותנו, ואנחנו חזרנו להתאושש בשדה התעופה על פיסת קרקע פנויה. לאחר הערכת מצב החלטנו שאנחנו ממשיכים למחרת להסתובב בעיר ולחפש מקומות שבהם מרוכזים נפגעים ללא טיפול. קיבלנו את ההחלטה על אף שהזהירו אותנו ממהומות ומבעיות ביטחון – שבהן אגב לא נתקלנו. ראינו רק אנשים שזקוקים לעזרה מידית, שכמעט לא מגיעה. באירועים מהסוג הזה יש חשיבות רבה לתנועה מהירה ממקום למקום בלי ציוד מסורבל. עם זאת, צריך ציוד מינימלי לכל יום טיפול: תרופות, אמצעי חבישה, חיטוי, תפירה וכו'. הצלחנו ליצור קשר עם איש עסקים מקומי עשיר שיצא מכליו כדי לעזור לנו לעזור לבני עמו. הממשל המרכזי בהאיטי למעשה לא היה קיים כלל. האיש, בן שמו, הביא אותנו לאצטדיון המקומי השייך לו. במקום היו כ-5,000 פליטים שהתמקמו על המגרש באוהלים, בסככות ובכל מיני מתקנים מאולתרים. ארגנו פינה משלנו, ובה פרסנו את מעט הציוד שהיה ברשותנו, כולל סככת צל קטנה שסידרו לנו כדי למצוא מקלט מהשמש הקופחת. הטמפרטורה בהאיטי הייתה בסביבות 32 מעלות והלחות הגיעה ל- 94 אחוז.


התחלנו לטפל בפצועים שהגיעו אלינו בשיטפון שלא נגמר. כל יום טיפול הקביל לעשרה אימוני תאג"ד בצבא מבחינת החבישות, העירויים, הקיבועים וכו'. אולם בצבא אין עיניים של משפחות שמסתכלות על כל תנועה, מביטות על יקיריהן ועלינו בכל כך הרבה אמון, שהיה כל כך הרבה מעבר למערך הרפואי שלנו. לאחר יומיים-שלושה של טיפול בפצועים נוצר סדר מסוים – מתנדבים מקומיים עזרו לנו לרכז את הפצועים בתור מסודר והכניסו אותם לפי עמדות הטיפול הפנויות. התחלקנו לצוותים, ארגנו מיטות ועגלות להשכיב בהן את הפצועים. לעתים על מיטה אחת שכבו או ישבו שלושה מטופלים יחד. הפציעות היו קשות מנשוא - קטיעות, שברים קשים, זיהומים ונמק שהתפתחו לאחר כמה ימים ללא טיפול. חלק לא קטן מהנפגעים היו ילדים ותינוקות שגם פיתחו זיהומים לאחר שלא טופלו כהלכה, אם בכלל.

נתקלנו במקרים שכמעט לא רואים בעולם המערבי – טטנוס (צפדת), צהבת קשה וזיהומים (בעיקר בראש ובגפיים) שבהם זבובים הטילו ביצים, וכל הפצע היה מלא רימות, וזחלים נראו יוצאים מאיברים שונים כמו האוזניים והגפיים. הובאה אלינו אישה חסרת הכרה שאיבדה דם רב לאחר ניתוח קיסרי, כשבטנה פתוחה לגמרי והפג לידה (היא והתינוק ניצלו לבסוף). תוך כדי הטיפולים הגיעה אלינו ילדה בת שש שהייתה שישה ימים מתחת להריסות. באופן מפתיע למדיי, מלבד התייבשות קשה מצבה היה סביר, וגם אותה הצלחנו להציל. עבדנו ללא הפסקה וטיפלנו בכל יום בכ-250 בני אדם ויותר.

לאחר כמה  ימים, כשעבודתנו התפרסמה בעיר, הגיעו אלינו קבוצות של רופאים ואחיות מתנדבים מארצות הברית, אירלנד וצרפת שביקשו להצטרף למערך שלנו. תוספת כוח האדם עזרה כמובן לכולנו, והפצועים המשיכו לזרום. לאחר שהרדיו המקומי הודיע על המרפאה של "הדוקטורים מישראל", גבר זרם הפצועים. ניסינו ליצור מערך טיפול הגיוני בתוך כל הבלגן שנוצר באצטדיון, והקמנו אוהל שבו הונחו חלק מהפצועים להשגחה והמשך טיפול. חלק קטן מהם קיבלו פתק שבו ציינו הרופאים בכמה מילים את האבחנה ואת מצבם, והפנו אותם לטיפול בבית החולים של צה"ל שהתמקם באצטדיון אחר (בגלל שיקולי אבטחה וחשש מרעידות נוספות). פתקה- זה בעצם חרצה את גורלם לחסד ולהמשך טיפול שיציל את חייהם. התלבטות הרופאים הייתה קשה מנשוא מאחר שלמעשה הם היו צריכים להחליט מי יחיה ומי ימות.

קבוצת נוער מקומית בתלבושת אחידה ניסתה לעזור בפינוי פצועים, בעוד בן, בעליו של המקום, עושה ככל יכולתו כדי לעזור ולארגן את הכנסת הפצועים והוצאתם.
באצטדיון שעבדנו בו היו אלפי אנשים שניסו לשרוד ולשמור על צלם אנוש.
אנחנו קיבלנו אישור להגיע בסוף כל יום ללינה בבסיס הצבאי של צה"ל, שבו היה בית החולים של חיל הרפואה. שם יכולנו לאכול (האוכל היה מצוין, תודות לטבחים שהשקיעו את הנשמה), להתקלח ואפילו לטלפן הביתה. הלינה הייתה על מיטת שדה, שיחסית לתנאי השטח השינה בה הייתה משולה לגן עדן. בכל ערב לאחר המקלחת ישבנו וסיכמנו את היום שעבר ותכננו את היום שיבוא. בעזרת הארגון  Operation Blassing קיבלנו בכל יום ציוד רפואי ומשאית שבה העברנו נפגעים וציוד. בנות מארגון לתת הצטרפו אלינו ועזרו ככל יכולתן בארגון הציוד ובהעברתו לנו, ובעיקר לאזרחים.

התגבשה אצלנו חבורה של אנשים שלא הכירו זה את זה לפני כן, ואין ספק שהשיחות הרבות שניהלנו לתוך הלילה עזרו לנו להישאר שפויים.

במהלך הימים הבאים הגיעו כמויות עצומות של ציוד – שמיכות, מזרנים, מזון, אוהלים, תרופות וכו'. כל הציוד שכב ללא שימוש באצטדיון, לאחר שאף אחד לא לקח אחריות כדי לחלק אותו בשטח לנזקקים. אנשי האו"ם ועשרות הארגונים שהגיעו להאיטי ניהלו אין-ספור ישיבות סרק, כשלכולם ברור שיש משהו פגום מהיסוד בעובדה שהציוד נשאר במקום ולא מגיע למי שזקוק לו באופן מידי. רק לאחר כשמונה ימים ראינו התחלת עבודה מסודרת של חלוקת הציוד שהגיע מכל העולם. גם התקשורת לא חסרה בעיר. עשרות צוותי טלוויזיה מכל העולם באו להעביר את הזוועה. הצוותים הישראליים זכו בדרך כלל ליחס מאוד אוהד, וכולם שיבחו את היעילות ומהירות הטיפול וההגעה שלנו. אם כי גם כאן ראיתי דיווח שקרי ומגמתי של צוות CNN שכנראה לא השלים עם זה שאנחנו פשוט עושים עבודה טובה. עיתונאי טיפש אחד שאל אותי: "למה הגעתם דווקא להאיטי, מה יש למדינת ישראל לעשות כאן, מה יצא לכם מכל זה?" כמובן שלא טרחתי לענות לו.

לאחר שמונה ימים של טיפולים בבית החולים ובאצטדיון החלטנו על פי בקשת בן לנסוע לכיוון הכפרים הקרובים שסבלו גם מהרעידה ושעדיין לא זכו לקבל שום טיפול רפואי. נסענו בדרך חתחתים במעלה ההר מעל לפורט-או-פרינס – לכפר שנקרא לאוגן. קיבלנו מבנה תעשייתי, ותחת סככה גדולה הקמנו מערך טיפול. בתוך דקות מעטות השתרך תור ללא סוף, והעבודה לא נגמרה. בכפר אחר פרסנו ציוד בחצר בית והנפנו דגל ישראל גדול שיבשר לכולם היכן אנחנו נמצאים. כפרים רבים היו הרוסים לחלוטין, לא נשארה אבן על אבן. אף על פי שעברו לא מעט ימים מאז הרעידה המשיכו האנשים לנבור בידיהם בהריסות בחיפוש אחר יקיריהם. לא ראינו שום גורם ממשלתי שעסק בחילוץ מההריסות ואף שום כלי מכני. הכול נעשה בעבודת ידיים, בעזרת טוריות ומכושים.

במשך כשבועיים של עבודה קשה ומתישה הצלחנו לטפל ביותר מ- 2,500 נפגעים. זוהי טיפה בים, אבל בכל זאת משהו.
במהלך הימים התחלנו לראות ניסיון לחזור לחיים – בצדי הדרכים הוצבו דוכנים ובאסטות שמכרו הכול במחיר מופקע, השוק המקומי נפתח, אנשים טענו את הפלאפונים בעזרת מצברים, משאיות חילקו מים ומזון בפיקוח הצבא האמריקני, נעשה ניסיון לבנות סככות ומקומות ללינה ולבישול, ועוד.
הצבא האמריקני הגיע עם אלפי חיילים שנראו כאילו יצאו מעירק והם הולכים להסתער על אנטבה – מדים מנומרים, קסדות, אמצעים שונים, ג'יפים וכמובן רובים – כדי לשמור על השקט הציבורי שבלאו הכי נשמר – במקום לעזור ולחלק מזון ומים.

לאחר כשבועיים הוחלט לקפל את בית החולים הצבאי. גם זמננו תם. במהלך השבועיים הגיעו להאיטי יותר מ-600 משלחות סיוע שונות, וכמויות עצומות של ציוד נחתו בשדה התעופה. האו"ם החל להקים כ-250 מחנות פליטים שבהם התכוונו להחזיר את התושבים לחיים ברמה כל שהיא.

כשאני מנסה לסכם לעצמי את מה שעבר עליי בתקופה זו ולאילו תובנות הגעתי, אוכל לומר שהתובנה החשובה ביותר היא  – שהחיים חזקים מכול. אפילו מהמוות. הזמן עושה את שלו, ובלית ברירה חייבים להמשיך ולשרוד – להשיג מזון ומים, לבנות מחדש מחסה לקראת עונת הגשמים שמגיעה בפברואר, ולטפל בזיהומים ובמגפות שמגיעים בדרך כלל לאחר אסון בסדר גודל שכזה.
את המדינה יצטרכו לשקם מן היסוד, תהליך שיימשך שנים רבות בתנאי שהעולם והמדינות ה"שבעות" יתגייסו לכך.
למדתי להכיר את כוחן של העיניים. עיני התושבים המקומיים אמרו הכול. היו עיניים שהביעו עצב, ייאוש וכאב אין סופי. עיניים אחרות גילו אדישות, אטימות וניתוק מהסביבה. היו עיניים שניבטו מהן פחד ואימה אין קץ, כמו חיה נרדפת, והיו גם עיניים שרשפו בזעם כלפי החיילים האמריקנים שבמקום לעזור מיד בכל האמצעים מכוונים לעברם רובים. אבל היו גם עיניים, ורבות, שמבטן היה שווה אלף מילים שהסתכמו במילה אחת – תודה. ובעבור המבט הזה היה שווה לעזוב הכול ולחצות אוקיינוס, למרחק של 12,000 ק"מ מהבית.

ונותרו גם זיכרונות - התינוק שלצערי מת בזרועות אמו, מבטי התקווה שלה שהפכו למבטי ייאוש וכאב, הפציעות והריחות הקשים, הגוויות שנערמו ברחובות, ההרס האיום והאנשים שלמרות הכול רקדו בין ההריסות לצלילי מוסיקת רגאיי שהתנגנה. היה שווה להרגיש יהודי וישראלי גאה שמגיע לסוף העולם רק כדי לנסות לעזור לאנשים במצוקה.

הרגשתי שמקומי בגן העדן מובטח, כי בגיהינום כבר הייתי.

רוצים לתרום לחילוץ והצלת אנשים? ניתן לתרום בעמותת פירסט, בנק פועלים סניף נתניה 612 חשבון מספר 51973

או לפנות לעמותת יחידת חילוץ גולן: sar.golan@gmail.com
 

מוקדש בהערכה ענקית לחבורה המופלאה שהייתה אתי שבועיים בהאיטי – ד"ר איתן הלר, ד"ר גדי סדובסקי, שבע כהן, קרני לב, בעז ליימזידר, מישל בועזיז, חאלד מסאלחה, אסף פרלמן וראש המשלחת – ד"ר אפרים לאור.

To Hell and Back when the Earth Moved – by Peretz Giladi

Translated from Hebrew by Judith Cohen



 
On January 13 2010, at 17:00, the earth moved in Haiti. The tremor, 7.2 on the Richter scale, actually erased a whole country, which was struggling to survive even before the disaster occurred.

 



Hundreds of thousands of dead and wounded,and millions left penniless, abandoned to their fate and left to the mercy of the world. Many years will go by before this miserable country will recover, if at all.

 

Three days after the disaster occurred, a group of ten men and women turned up in Haiti with the purpose of helping - a group of which I had the privilege to be part. Immediately after getting the necessary permits, and without any indecision, the persons chosen for the mission presented themselves. They left behind all their work and family affairs and, free of all personal or economic interest, volunteered, of their own volition, to undergo two insane weeks - hardly bearable physically, and even more so psychologically - real “Survival” in the Caribbean, without publicity or beautiful girls in bikinis. Under unbearable conditions, the team offered medical treatment around the clock to those who were victims of the earthquake. Following short examinations, and without adequate data, the medics often had to decide on the fate of badly wounded people arriving at the clinic.

 

Many questions that arose during these two weeks remained without a logical answer, or any other answer for that matter. Why does such an extensive disaster happen – in all places - in a country listed third from the bottom, according to the poverty scale as reported by the UN? Why did powerful states (the United States among them), which are in close geographical proximity to Haiti, arrive so late to help the victims? (Perhaps the answer in this instance is similar to the answer that the citizens of New-Orleans received …). Why did countries that have economic and other interests in Haiti also respond so late, if at all? Why did the UN – the largest organization in the world, with almost limitless financial and other means, react so late, at a very slow pace, like that of a fat tortoise? Why did organizations that did come to help do so little, announce so many breaks for the purpose of "reorganizing", and act in fear of violence that hardly existed? Why did they have to demand tight security from armed soldiers in order to go and treat the injured when all they were asking for was medical aid and food?  And the most significant question: why were vast quantities of food, medicine, blankets and mattresses that arrived in Haiti during the first week after the disaster, lying around orphaned in the airport and in other centralized locations while people, hungry and thirsty, slept on cardboard boxes on the streets in desperate need of material help which did not reach them but instead got held up on the way?

 

All of these questions had simple answers – encumbrance, lack of organization bordering on impotency, lack of knowledge and experience in such emergencies, and a surfeit of bureaucracy.  It can be assumed that indifference and lack of special interest in the fate of the citizens of Haiti, also caused this kind of behavior (and again, I assume that the United States, for example, had an interest in the fate of the citizens of New-Orleans, but they too received a slow and inefficient response). For what is Haiti after all? A third world country, living in abject poverty, a nation made up of the offspring of slaves (did we mention New Orleans?), which may not "warrant" the cost of offering them immediate help. They have no money, nor petrol, and they hardly manage to keep their head above water. A country of ten million citizens in a state of total collapse of all vital organs of government, crying out for help that arrives too late.  

 

On Friday, January 15, 2010, we arrived in Santo Domingo, the capital of the Dominican Republic, after a tiring flight. This country covers just over two thirds of the Hispaniola Island, south of Cuba in the Caribbean Sea. Haiti is situated on the western third. Following various inquiries, we managed "to catch" a small plane, that carried us, for an excessive fare, to Port-au-Prince, the capital of Haiti.

 

The delegation, in which I had the honor to be part, was made up of ten civilians who serve as volunteers in rescue units from the Golan to the Arava that operate under the auspices of the Israeli Police Force. They all took a two week leave of absence and put aside their personal matters to leave quickly for Haiti. The delegation was comprised of medical doctors, a paramedic, medics and nurses. Heading up the delegation was Dr. Ephraim Laor – a specialist in catastrophes and multi-victim emergencies. The basic assumption in such cases is that there is a state of uncertainty following the collapse of all communication, electricity, water and health systems. It was almost impossible to find out what was the level of damage on the ground, where there was a need for immediate help, and what kind of help was needed. We tried to get as much up-to-date information as possible from the UN and Haitian authorities, in order to minimize the state of uncertainty. One of the members in our delegation, who was French speaking, helped us to communicate with the locals.

 

When we landed in Port-au-Prince 's airport, we witnessed an impressive, yet horrifying, situation – many tens of delegations from all over the world established themselves in the area, built tent encampments, but sat there and refrained from going out to treat the wounded for fear of disturbances. The IDF field hospital had already been established in the soccer field, and started functioning, as if it had always been there. We managed to contact a Christian evangelical organization, Operation Blessing, which has branches in tens of countries all over the world and helps people in distress. Through this organization we received an all-terrain vehicle and a truck for transferring equipment and injured people. We managed to beg some C-Rations from Marines who had secured the airport and a small amount of medical equipment from the Qatari and Colombian delegations that settled in near us at the airport. So, within a very short time, and without any security, we left with our equipment into the devastated city. We learned that of the four hospitals, three were completely destroyed and one was partially working. We arrived and only then did I understand the meaning of "blacking out". The sights were unreal and horrific – many corpses were laid in piles on the pavement and scattered on the side of the roads. Thousands of injured people were lying in the parks, in public spaces, on the street leading to the hospital, in the gardens, under the trees - in just about every vacant place. Since there was still a fear of further tremors, people preferred to stay outside the homes, even if by some miracle these remained intact. The majority of the buildings in town, which are of one or two stories, collapsed, leaving total devastation. Nothing was working – electricity, communications, water, government institutions were destroyed, namely the presidential palace, the court house, the main cathedral, the parliament etc.

 

With the aid of a local doctor we managed to find medications and means of bandaging in the hospital which was functioning with only one operating room dealing mainly with amputations. We managed to organize a big empty hall to which some of the injured were taken. Others lay in the corridors, on the ground or on mattresses, doors, carriages, boards, cardboard boxes, wheelbarrows and beds that were extracted from the rubble. The number of wounded was huge and our small medical team started to work with vigor derived mainly from our adrenalin. Most of the wounded received initial intervention only three days after the quake. The variety of injuries was vast and included harm to limbs, burns, amputations, injury from crushing and head wounds. We worked for hours in teams, bandaging the wounded, cleaning infections, inserting infusions, setting broken bones and doing as much as we could with the limited means at our disposal in order to ease their pain.  The majority of the wounded were lying in bone-chilling silence, swallowing terrible suffering of pain and loss. Here and there we could hear the cries of pain of the injured, mixed with lamentations and dirges that made plain the extent of the disaster that had befallen the country.

 

We succeeded to improve the conditions of some of the injured and to save their lives. Unfortunately, we did not manage to save others due to lack of means and the time that elapsed since their injury. This was the case of a one year old baby who died in front of us, his body covered with burns. His young mother held him in her hands for many hours, her head dropping over her unconscious son, in total exhaustion. We had tried to help as much as we could, but the baby died. The mother refused to part with him, her lament tore our hearts apart. We were forced to cover him with a sheet and put him out on the street in the hope that someone would collect him and bury him.

 

It is hard to describe in words the sights, sounds and smells. After few hours of intensive work, an American team arrived to replace us and we returned to the airport to revive ourselves on an empty patch of ground. Following an assessment of the situation, we decided to continue the next day to wander around the city, looking for places were injured people were concentrated without assistance. We reached this decision even though we were warned of riots and security problems – which, by the way, we did not encounter. We only saw people in need of immediate help, which almost never arrived. In events of this kind, there is an utmost importance for fast agility from place to place, without cumbersome equipment. Nevertheless, there is a need for minimal equipment for each day's treatment: medications, bandages, sterilization and stitching equipment etc. We managed to contact a local wealthy businessman who went out of his way to help us to help his fellow countrymen at a time when the central government in Haiti ceased in practice to exist. The man, Ben, brought us to the local soccer stadium that he managed. 5,000 refugees were gathered there in tents, sheds and in all kinds of make-shift dwellings. We organized a corner of our own where we spread out the little equipment we had including a small shade awning that was arranged for us in order to escape the burning sun. The temperature in Haiti was in the region of 32 degrees centigrade, with humidity – at 94%.

 

We started to treat the injured who reached us in a never-ending stream. Every day of treatment was equal to ten army medical training days from the point of view of bandaging, infusions, splinting limbs etc. But in the army, the eyes of the family members of the injured do not follow every movement, looking at their loved ones and at us with so much trust that far exceeded our medical capabilities After two-three days of treatment, a certain order was established – local volunteers helped us arrange the injured in a line and brought them in according to the available treatment stations. We separated into teams and organized beds and wagons for the injured to lie in. Sometimes three patients were sitting or lying on the same bed. The wounds were horrific – amputations, compound fractures, infections and gangrene that developed after a few days without treatment. A significant number of the injured were children and babies who also developed infections, having not been treated properly, or at all.

 

We encountered cases hardly ever seen in the western world – tetanus, severe jaundice and infections (especially in the head and limbs) where flies had laid their eggs. The entire wound was full of maggots and worms were seen exiting from various organs such as ears and limbs. An unconscious woman was brought to us who had lost a lot of blood following a caesarian section, her abdomen totally open, with the premature baby lying next to her (both she and her baby survived). During one treatment session, a six-year-old girl was brought to us after having been six days under the rubble. Surprisingly, except for severe dehydration, her condition was reasonable and we succeeded to save her too. We worked without a break and treated around 250 people or more every day.

 

After a few days, when word about our work had spread around town, groups of medical doctors and nurses, volunteers from the USA, Ireland and France, arrived and asked to join our activity. This increase in manpower helped all of us, or course. The injured continued to flow in. After the local radio made an announcement about the clinic of "the doctors from Israel", the influx of injured increased. We tried to create a logical procedure for treatment within all the mayhem that existed in the stadium and built a tent where some of the patients were placed for observation and further treatment. A small number of them received a note in which doctors wrote a brief diagnosis of their condition and referred them for further treatment to the IDF field hospital, which was situated in a different soccer field (for reasons of security and fear of further tremors). These notes actually determined their fate and ensured the continuity of treatment that would save their lives. The doctors' difficult decision-making was unbearable since they actually had to decide who would live and who would die.

 

A local youth group, in uniform, tried to help in the evacuation of the injured while Ben, the manager of the place, did his utmost to help organize the entry and exit of the injured. In the stadium in which we worked there were thousands of people trying to survive and maintain their human dignity.

 

 

We received permission to return at the end of each day to the IDF camp, which housed the hospital set up by the IDF medical corps, to sleep. There we could eat (the food was excellent, thanks to the cooks who put their soul into the work), shower, and even phone home. We slept on cots that, relative to the prevailing conditions, were heavenly. Every evening, after showering, we sat and summed up the day’s efforts and planned the following day. With the help of the organization Operation Blessing, we received medical equipment every day and a truck with which we transferred wounded and equipment. Yong women from the organization “Latet” joined us and helped as much as they could in organizing supplies and transporting  it to us, and , most importantly, to the citizens.

 

A group of unacquainted people, we banded together. There is no doubt that the many discussions we held into the night helped us remain sane.

 

During the following days, vast quantities of equipment arrived – blankets, mattresses, food, tents, medications etc. All the equipment remained unused in the stadium since no one took responsibility for distributing it to the needy. Officials from the UN and the tens of organizations who had arrived in Haiti held an endless number of futile meetings, even though it was clear to everybody that there was something fundamentally faulty with the fact that the equipment remained there and was not getting to people who needed it immediately. Only after about eight days did we see the beginnings of organized distribution of the equipment that had arrived from all over the world. The press was also not absent in the city. Tens of TV teams arrived from all over the world to transmit the horror. The Israeli teams usually encountered a very supportive attitude and everybody praised the efficiency and the speed of our treatment and arrival. Although even here, I witnessed a false and tendentious report by a CNN team that apparently could not accept the fact that we were simply doing a good job. A stupid journalist asked me: "Why did you come to Haiti? What does Israel have to do here? What did you get out of it?" I, of course, did not bother to answer him.

 

After eight days of treatment in the hospital and in the stadium, we decided, upon Ben's request, to travel out of the city to nearby villages that had also suffered from the earthquake and had not yet received any medical treatment. We travelled on a hazard-filled road up the mountain above Port-au-Prince – to a village called Leogand. We sequestered an industrial building and under a big awning established our treatment clinic. Within minutes, an endless line of people formed and our work was unending. In another village, we deployed our equipment in a courtyard and hoisted a big flag of the State of Israel, to let everybody know where we were located. Many villages were completely destroyed; not one stone left on another. Although quite a few days had passed since the earthquake, people continued to search through the rubble with their bare hands to look for their loved ones. We saw no government officials taking any part in recovery efforts from the rubble, nor any mechanical equipment. It was all done by hand, with hoes and pick-axes.

 

During some two weeks of hard and exhausting work, we managed to treat over 2,500 injured people. It was a drop in the ocean, but nevertheless – something.

During these days, we saw an effort to return to life – stalls were placed at the roadsides selling everything at excessive prices. The local market reopened, people charged cellular phones with car batteries, trucks distributed water and food under the supervision of the American army and there was an attempt to build sun shelters and places for sleeping and cooking, etc.

 

The American army arrived with thousands of soldiers who looked as if they had just left Iraq and were going to storm Entebbe – camouflage uniforms, helmets and various gadgets. jeeps, and, of course, rifles – to maintain the public order that in any case was kept - instead of to helping to distribute food and water.

 

After about two weeks, it was decided to fold up the military field hospital. Our time was also up. During those two weeks over 600 aid delegations had arrived in Haiti and huge quantities of equipment had landed in the airport. The UN started building about 250 refugee' camps where they intended to bring the local residents back to some measure of life.

 

When I try to sum up for myself what I went through during that period, and what insights I had, I can say that the most important message for me is that life is stronger than everything. Even from death. Time goes by and there is no choice but to continue and survive – to find food and water, to rebuild a shelter in advance of the rainy season that arrives in February, to treat infections and epidemics that usually follow a catastrophe of this magnitude.

 

The country will have to be rebuilt from scratch, a process which will go on for many years, providing the world and the "contented" enlist in this effort.

 

I have learned to recognize the power of the eyes. The eyes of the local inhabitants said it all. There were eyes expressing sadness, despair and endless pain. Other eyes expressed indifference, void and detachment from their surroundings. There were eyes that showed fear and endless horror, like a pursued animal, and eyes burning with rage towards the American soldiers who, instead of helping immediately with all available means, aimed rifles at them. However, there were also eyes, and many of them, whose expressions were worth a thousand words that were summed up into one – thank you. And for this look it was worth leaving everything and crossing the ocean to a distance of 12,000 km from home.

 

Memories also remained – the baby who regrettably died in his mother's arms, her hope gazes that turned to a gaze of despair and pain, the injuries and the hard-to-bear smells, the bodies piled up in the streets, the terrible devastation, and the people who, despite everything, danced among the rubble to the sound of the Reggae music. It was worth it, to feel a proud Jew and Israeli who reaches the end of the world only to try to help people in distress.

 

I feel that my place is in heaven is assured, since I have already been in hell

 

Do you want to contribute to search and rescue efforts? You can contribute to F.I.R.S.T. non-profit, Bank Hapoalim, Netanya Branch 612 number 51973.

 

Dedicated, with huge respect to the great team I was with for a fortnight in Haiti –

Dr. Eitan Heler, Dr. Gadi Sadovski, Sheva Cohen, Karni Lev, Boaz Laymzider, Michele Boaziz, Haled Messalha, Assaf Perlman and the head of the delegation –

Dr. Ephraim Laor.

To the editor,

 

I was very pleased to read the article by Golan Search and Rescue member Peretz Giladi about the humanitarian mission by the organization "F.I.R.S.T." to Haiti (March edition). As someone who participated in the delegation, although not as a member of the medical staff, I can testify that members of the team acted in the most difficult of conditions in an exceptional manner that aroused awe and esteem in every Israeli.

 

I would like to add to the exacting descriptions of Peretz that the institution that initiated the delegation and that coordinated between the different elements including the operative entity (F.I.R.S.T.), the funders (B'nai B'rith International, American Jewish Committee, Jewish federations and private donors) and local partners (Operation Blessing) was IsraAID – the Israel Forum for International Humanitarian Aid. IsraAID is a coalition of 16 Israeli humanitarian organizations and international Jewish organizations who have joined together for the purpose of increasing the scope of humanitarian activities by Israeli civil society. Joint coordinated activities by all of these elements – alongside the stagnation of the other delegations that arrived at the scene in Port-au-Prince – allowed the IsraAID/F.I.R.S.T. delegation to be the first that deployed among the civilian population in the destroyed Haitian capital.

 

The F.I.R.S.T. delegation to Haiti was the most recent humanitarian delegation initiated and coordinated by IsraAID since it was founded in 2004: to Sri Lanka, Chad, Kenya, New Orleans, Georgia, Peru, Philippines, Myanmar and others in addition to wide-ranging educational activities that informed the Israeli public about UN humanitarian efforts, in cooperation with the Ministry of Foreign Affairs.

 

As in past instances, the emergency team in which Peretz participated laid the foundations for continuing activities in Haiti: a second F.I.R.S.T. medical team and additional projects in post-trauma, medical rehabilitation, education, organization of refugee camps, agricultural and economic development and water resource management that are led by other IsraAID member organizations.

 

As a founding member of IsraAID I am very proud of the proven abilities of the organization, in the talented voluntary management of Mr. Shachar Zahavi to dispatch aid missions also under difficult budgetary realities and under unstable and even dangerous conditions that natural and man-made disasters present. I am hopeful that you will allow us to continue to update the readers of "Teva Had'varim" about future activities of IsraAID member organizations in the coming months and years.

 

Sincerely,

 

Alan Schneider, Director, B'nai B'rith World Center – Jerusalem bbrith@012.net.il