הרובע הגותי בברצלונה הוא אחד המקומות המופלאים לאנשים כמוני, המתפעלים מכל פיסולי האבן ועיטורי הבתים. כמו שאספתי "פרסים" בילדותי, מלאכים קטנים וזכים שהציפו והציתו את דמיוני, כך שוטטתי בסמטאות, אוספת ומצלמת כל דמות.

ברובע הגותי חבוי בית הכנסת העתיק שזכה לפני שנים מספר לגאולה, כשנרכש על ידי יהודי מקומי ושוקם עד כמה שניתן. ברובע מעט שרידים והרבה סיפורים על ההיסטוריה של יהודי ברצלונה שגורשו מעירם בשנת 1395 לאחר פרעות, סבל וייסורים. הרובע מוצף תיירים, רועש וסואן. האזור היהודי נקרא CALL, מלשון קהל. בחרתי לשוטט בנחת ובשקט בשעות לפני שהעיר מתעוררת, וכך בשעה שמונה בבוקר הייתי היחידה ברובע.

טיילתי וחשבתי על סבי שלא הכרתי, רפאל חסון. לסבא שלי הייתה חנות בדים בעיר העתיקה בירושלים, אליה עבר מחברון שם נולד וגדל. בני משפחת חסון נסו מספרד והתיישבו ברודוס. בבית הקברות היהודי ברודוס, כמו גם בלוח הזיכרון בבית הכנסת, מוזכרים רבים הנושאים את השם חסון שנספו בשואה. אין לי מושג מתי הגיעו אבותיו של סבי לחברון; גם אין לי שום מושג מאיזו עיר הגיעה משפחת חסון הגולה לרודוס, מתי עלו והתיישבו בחברון. אבי נולד שם, סבי נולד שם, וכך כמה דורות לאחור. זה לא הפריע לי לעמוד ליד בית הכנסת ולדמיין שהנה הוא, סב סבי, נער צעיר הולך עם הוריו, או אולי כאן בבית הכנסת הוא פגש את אשתו, ואולי כאן נולדו לו ילדיו, ואולי גם הוא עסק במסחר בבדים...

מאוחר יותר, כשנפתחו בתי העסק, גיליתי חנות בדים קטנה. בסמטה שמאחורי בית הכנסת, קיר אחד מאבני החומה העתיקה. ביקשתי רשות לצלם. המוכר התעניין לאיזה צורך. קצת מביך לספר לו שאני דוהרת ברכבת הזמן לאחור. "לצורך פרטי, אני אוהבת את הצבעים", אמרתי לו.


אל בית הכנסת יורדים במדרגות. שני חדרים קטנים, שרידי החומה הרומית; החלונות המקוריים פונים לירושלים, והאדון מיגל יפה ישב שם על משמרתו, בפנים מחייכים, גאה. מיגל יפה הוא שהציל את המבנה מלהפוך לפאב, רכש אותו בכספו והקים בשנת 1997 את עמותת "קהל" לניהול פרויקט השיקום.
שני מקוואות עתיקים באזור קאל; האחד במרתף חנות יינות והאחר משמש היום בית קפה בקומת המרתף האפלולית, שם יושבים האנשים לאור נרות וכלל אינם יודעים על ההיסטוריה של המקום. והם אפילו לא מתחבטים בשאלות האישיות שלי שהן כל כך חשובות... 

נישאת על כנפי הדמיון החלטתי לבקר גם בעיר גירונה, עירם של הרמב"ן ושל מתנגדי הרמב"ם. בימי הביניים הייתה בגירונה קהילה מפוארת  ומכובדת, שם דבר ביהדות אירופה כולה.

את העיר העתיקה הקיפה חומה. בחרתי לטייל על החלק המשוחזר שמהווה כמחצית מהחומה המקורית. החומה הובילה אותי אל חצר הקתדרלה המפוארת ואל תוכה. משם המשכנו ברחובות הצרים אל האזור היהודי הקרוי אף הוא קאל. בימי הזוהר של המאה ה-13 חיו כאן כ-1,000 יהודים שהיוו 20 אחוז מתושבי העיר.
היום לא נשאר כאן שריד וזכר ליהודים, אך בבית שנבנה על שרידיו של בית הכנסת האחרון שהיה כאן, הוקם מוזאון המציג את ההיסטוריה של יהודי קטלוניה.  
שוטטתי בין מוצגי המוזאון. בקומה השנייה יש מעין שחזור של בית הקברות ב"הר היהודים", קברים עתיקים ותרגום הכתוב. התעכבתי מוקסמת:


"רודף שלום הייתי... השגתי במו ידיי. בבוא יומי עדיין טובל באור",
ובהמשך "אורו כבה והוא נאסף אל עמו בחודש שבט בשנת 5131"
ניסיתי לחשב, ניסיתי להיזכר בנוסחה ולא עלה בידי, לפחות ידעתי שזה היה לפני גירוש ספרד. ואכן, המצבה היא משנת 1371.

בחזרה לברצלונה. מדרכות מוארות, סמטאות ובתי קפה, פסלים, גנים, בתים. המולת הערב של העיר.