עמים שונים באו ועלו בזה אחר זה על בימת ההיסטוריה: סינים חאנים, יוונים, רומאים, פרסים, אוזבקים, מוסלמים, מונגולים, קזחים ושבטים טורקמניים שהגיחו מערבות מרכז אסיה, ופסעו בנתיבי דרך המשי לאורך 1,500 שנות קיומה. בליל של שפות, מנהגים, מזון ודתות. בודיהזם, תורתו של זרתוסטרה, אסלאם, נצרות ויהדות.

התנועה לאורך דרכי המשי התנהלה על גבי סוסים וחמורים, אך במדבר טאקלימקאן היה זה גמל הדבשתיים שאפשר את המעבר באחד האזורים הקשים ביותר בעולם. גמל הדבשתיים מותאם טוב יותר מהגמל החד-דבשתי למדבריות קרים, תודות לצמר הסמיך שמכסה את גופו. הוא גם מסוגל לנוע כמה ימים ללא שתייה ולשאת מסעות של עד 200 ק"ג. הישיבה של הרוכב בין שתי הדבשות היא הרבה יותר טבעית מאשר הישיבה על הדבשת היחידה של הגמל שאנו מכירים. כיום הוחלף גמל הדבשתיים במשאיות מודרניות שנעות לאורך דרכי המשי שהסינים הופכים אותן לכבישם מהירים. המרחקים התקצרו, ודרך שארכה חודשיים אורכת כיומיים בנסיעה. החלק המרכזי של דרך המשי עבר את חבל שיאנצ'יאנג, שהוא כיום החבל האוטונומי האויגרי  במערב סין. זהו אזור ענק הכולל את מדבר החול טאקלימקאן ואת רכסי הטיאן שאן והקון לון, הלופתים אותו בפסגות שמתנשאות לגובה של 7,000 מ'. בחבל האוטונומי הזה חיים 46 לאומים שונים, נתון היוצר מגוון תרבותי מרתק ומרהיב יחיד במינו בעולם.

אל תוך התערובת הזאת הכנסנו את הקבוצה האתנית ה-47 במספר - שבעה ישראלים (אם תרצו יהודים) שבאו לרכוב על אופניים בחלק קטן של דרך המשי, ולנסות לקלוט משהו מהדי העבר ומניחוחות ההווה של אחד המחוזות המרתקים בתבל. שבעה רוכבים (חמישה גברים ושתי נשים) וצוות של חמישה סינים, עם שני ג'יפים ומשאית אחת, יצאנו למסע של שבועיים לאורך הקטע בין אורומצ'י,בירת שיאנצ'יאנג, לבין נווה המדבר טורפאן שעל גבול מדבר טאקלימקאן. עבורי התחיל המסע הזה בסיוט שממנו חושש כל רוכב אופניים. כאשר פתחתי את קופסת הקרטון שבתוכה ארזתי את האופניים, גיליתי לחרדתי שהחלק התחתון של שלדת האופניים נשבר. שבר בשלדה הוא תקלה חמורה שממנה כמעט שאין דרך חזרה. ברגע הראשון חשבתי, או-קיי, אם אין אופניים, אני אעבור את המסע בריצה, אך מיד התעשתי וביקשתי מסטיבן המדריך הסיני שליווה אותנו שישלח אותי חזרה לאורומ'צי לנסות לחפש רתך אלומיניום שיוכל לרתך את השלדה. חזרתי עם אחד הג'יפים לאורומצ'י, ולאחר חיפושים רבים מצאנו רתך צעיר שהסכים לרתך את השלדה (שעלותה כ- 2,000 דולר). בכלים פשוטים הוא ביצע ריתוך גס שעלה סכום השווה לכ-20 ש"ח, אבל למזלי הרב זה היה מספיק חזק והחזיק מעמד לאורך כל המסע. חזרתי לקבוצה שכבר החלה לרכוב, והם נדהמו לראות אותי רוכב על האופניים שכולם כבר הספידו אותם.


מזרחית לאורומצ'י שוכנים הרי נאנשן, שהם הרכס התחתון של הרי הטיאן שאן הגבוהים. זהו החבל של הקזחים וחבל מכרות הפחם. לאורך הדרך שהתפתלה בין הרים שמחשופי אבן חול אדומה עיטרו אותם, חלפו על פנינו משאיות עמוסות גושי פחם שזה עתה נחצבו. רכבנו לביקור באחד מהמכרות ופגשנו את הכורים שחורי הפנים שעלו ממנהרה שעומקה קילומטר וחצי. תנאי העבודה שלהם קשים מאוד. הם שוהים במקום חודשים רצופים מבלי לשוב הביתה, והמשכורת שווה ל-1,500 ש"ח. הפחם משמש בסין לבישול, לחימום ולתעשייה. הצמיחה הכלכלית של סין בשנים האחרונות הגבירה את הדרישה למחצב היקר. לאורך הדרך עברנו ליד משפחות קזחיות שהתגוררו בבתים מלבני בוץ. הקזחים הם מוסלמים והם מפורסמים באהבתם לסוסים ולשירה. בספר שקניתי באורומצ'י היה כתוב שהם מסוגלים לשיר כשלושה ימים רצופים. במפגש עם שני בחורים צעירים סיפרתי להם על כך, וביקשתי מהם לשיר לנו מעט. לאחר שכנועים רבים הם התרצו ושרו בקול דק ויפה, שירים הקשורים להיסטוריה הקזחית. התפאורה הייתה מושלמת: צוקים תלולים ונישאים ומתחתם מחשופים של אבן חול אדומה. אמנם הם לא שרו שלושה ימים, אבל שירתם העידה על מורשת מפוארת מן העבר.
ככל שהתקדמנו מזרחה נעשה הנוף ירוק יותר, ועל המדרונות הלכו לאטם כבשים עם טלאים קטנים. לפנות ערב הגענו לעמק עמוק שבו זרם נהר גדול. התכוונו ללון באחו קטן וחשוף לרוח, אולם מזג האוויר השתנה והחל לרדת גשם. בהמשך המורד היו מבנים ארוכים שנראו מבטיחים יותר. גלשנו עם האופניים והגענו למחנה פועלים עלוב שהכיל חדרים רבים שבהם השתכנו פועלים שבנו גשר חדש מעל הנהר הסמוך. לאחר משא ומתן הם פינו לנו (בתשלום) שלושה חדרים, והביאו לוחות עץ שעליהם פרסנו את שקי השינה. בחוץ ירד גשם ולא היו לנו הרבה ברירות. בחדר הסמוך הייתה המכולת וגם טלוויזיה - זה היה המרכז של מחנה הפועלים. לבעלי המקום הייתה ילדה קטנה וחמודה שחיה במקום מוזר זה, יחידה בין מבוגרים. בסין העבודה היא מעל הכול. חיים היכן שיש עבודה, גם אם זה דורש להעביר את המשפחה למעין מחנה פועלים. בבוקר התעוררנו לקולות חזקים של ניפוץ גושי הפחם הגדולים לשברים קטנים שיתאימו לבישול.
המפגש הבא שלנו עם הקזחים היה בדרך היורדת מההרים לכיוון נווה המדבר טורפאן. לודוויק ואני עצרנו לחכות לרכבים המלווים. בצד הדרך עבדו זוג הורים וילד קטן בסיקול אבנים מהשדה. הם ערמו אבנים קטנות לתוך עגלה גדולה, והאב שפך את האבנים בסמוך לדרך. לודוויק הציע שנעזור להם כדי לחוות מעט את חוויית החיים שם, ולתת להם הרגשה טובה. וכך הצטרפנו אליהם לעבודת הסיקול. לאחר זמן מה הזמין אותנו הבחור לכוס תה. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, ואנו מצאנו את עצמנו מתארגנים ללינה בסלון שלהם, חדר שחומם על ידי תנור פחם ושעל רצפתו היו פזורים שטיחים. הילד הקטן ששמו אזמטי הפך לחבר שלנו. אט-אט הגיעו עוד ועוד שכנים לביקור, כדי לחזות  בתיירים המוזרים. ביקשנו מהם לארגן לנו מופע ריקודים, והם הסכימו. לאחר ארוחת הערב הגיעו כמה נשים ובחור עם כלי הנגינה המסורתי בעל שני המיתרים, והשמחה הייתה רבה. הנשים החלו לרקוד מעין ריקוד מזרחי, וכמה מאתנו הצטרפו אליהן. במהרה הם זנחו את כלי הנגינה ועברו למוסיקה שהושמעה על ידי הפלאפון... כנראה שגם אצלם הולך ופוחת הדור.
הקזחים באזור חיים על גידול עדרי כבשים וגמלי דבשתיים. האזור מאופיין באקלים מדברי למחצה, ומדי פעם פוקדות אותו בצורות. החורף קר מאוד, והטמפרטורות צונחות ל- 20 מעלות מתחת לאפס.

למחרת ירדנו לנהר הגדול שעבר מתחת לכפר הקטן. על פניו היה עדיין משטח קרח שנותר מהחורף. הנהר היה הגבול בין המחוז של הקזחים לבין המחוז של האויגרים, שגם הם מוסלמים ומוצאם משבטים טורקיים שהגיחו מערבות מונגוליה במאה העשירית. סטיבן סיפר לי שלפני כחמש שנים ניסו האויגרים להשתלט על חלק משטחי המרעה של הקזחים, וכמה קזחים מצאו את מותם במריבות שפרצו בין שתי הקבוצות האתניות הללו. גם חלק מכפריהם הוצתו על ידי האויגרים. כפיצוי בנתה הממשלה עבור הקזחים את בתי האבן שבאחד מהם התארחנו בלילה. הנה גם כאן, הקטנוניות של האדם עולה בדמים.

היינו בגובה של 2,000 מ' מעל פני הים וידענו שלפנינו ירידה ארוכה לכיוון טורפאן, אל מתחת לפני הים, אל תוך שקע טארים העצום. ירדנו בדהירה בדרך טובה לאורך הנהר. לאחר מכן טיפסה הדרך בעלייה מתונה וארוכה, ואחריה החלו ירידות ארוכות שטסנו עליהן. הנוף הפך למדברי ונעשה חם וצחיח יותר. עצרנו לארוחת צהריים ליד תעלת מים שהובילה את מי הפשרת השלגים לכיוון טורפאן. התעלה הזאת הייתה חלק ממפעל המים האדיר של אזור טורפאן. נווה המדבר טורפאן הוא אחד מנאות המדבר הפזורים בשוליים של הטאקלימקאן, כמו אבני חן בשרשרת. דרך המשי לא הייתה מתפתחת ללא נאות המדבר שהיוו תחנות חשובות לשיירות שנעו בנתיבים. כמובן שדרך המשי האיצה את התפתחותם ושגשוגם. כבר לפני כ-2,000 שנה השכילו החקלאים הקדמונים לנצל את מי הפשרת השלגים שיורדים על הרי הטיאן שאן. הם חפרו באר למי התהום, ומשם מנהרות שהובילו את המים לחלקות במורד. המנהרות הפחיתו כמעט לחלוטין את ההתאיידות. מדי 20-30 מ' הם חפרו פירים שלתוכם ירדו חופרי המנהרה הראשית. דרך הפירים האלה ניתן לשאוב את המים ולהשקות את החלקות. המפעל האדיר של מנהרות ההשקיה שנקרא קארז כולל יותר מ-5,000 ק"מ של מנהרות, והוא הפך את טורפאן לגן פורח של כרמים. כדי להגיע למים שנמצאים עמוק מתחת לפני השטח יש לנקות את החול, להרים את הכיסוי של הפיר ולשלשל לתוכו דלי הקשור לחבל, על גלגלת מאולתרת מג'נט של מכונית. שתינו מהמים האלו שנשאבו לכבודנו בעמל רב, והם היו מצוינים.
כאשר אתה מגיע לאורך הכביש המהיר שהסינים בנו על הנתיב הצפוני של דרך המשי והמדבר מכה בך בכל עוזו, הכניסה לגן העדן של טורפאן היא שינוי מרענן. זהו גן עדן של גפנים המשתרע על שטחי לס נרחבים כמו בנגב שלנו. הלס הוא תוצר שקיעת חלקיקי אבק שמגיעים  עם הרוחות ממדבר הטאקלימקאן.
בעמק הגפנים מגדלים כ-90 אחוז מתצרוכת הענבים של סין. זהו הישג אדיר של תושייה ועמל של החקלאים האויגרים במשך מאות שנים, הרבה לפני שגדלו גפנים בצרפת. מגדלים כאן יותר מ-100 זני גפנים, וחלק גדול מן הענבים מופנים לייצור צימוקים. מעל לכל בית יש בית ייבוש הבנוי לבני בוץ שביניהן מרווחים גדולים לאוורור. בתוך בית הייבוש מאוחסנים סלי קש ועמודי תלייה שבהם מניחים את הענבים לייבוש. הצימוקים נמכרים בשווקים בסין ובדוכני מכירה לאורך הכבישים. רכבנו בעמק לאורך אחת מתעלות ההשקיה, בין עצי צפצפה תמירים ודקים. קילומטרים של כרמים ולידם בתים קטנים, ומסביב מדבר צחיח וחם כשבתוך העמק צל וקרירות נעימים.

המאכל האהוב על האויגרים הוא שיש-קבב, שפודים של בשר כבש, וכן אורז עם ירקות שנקרא פילאף. המטבח האויגרי הוא מעין שילוב של המטבח הסיני עם המטבח הטורקי, והוא כולל הקפצה של ירקות שונים ועלים ירוקים של חסה, סלק ואף שום, והרבה הרבה חריף. מנות רגילות כוללות פלפל ירוק חריף קצוץ ומנות לאמיצים כוללות פסטות ועוף בתוך הררי פלפלי צ'ילי חריפים שיכולים להעיר מתים. בכל ארוחה נחלקנו לכאלו שהעזו לאכול חריף ולכאלה שהספיק להם ניסיון אחד כדי להבין שהחריף התימני בארץ הוא ממתק לעומת החריף של האויגרים. 

למחרת התחלנו ביום רכיבה רגוע של רכיבה למסגד אמין שבו צריח יפהפה הבנוי לבני בוץ שרופות, הסמל של העיר טורפאן. משם המשכנו דרך כרמים למישור רחב. השמש עלתה, ולקראת הצהריים גבר החום והרכיבה הפכה למתישה יותר. עצרנו ליד בית שנראה די מוזנח, כדי לנוח ולאגור כוחות להמשך. בתוך דקות מספר החלו האישה ושתי בנותיה שהיו עמה לטרוח על ארוחת הצהריים. הכיריים שהוסקו על פחם עמדו בחוץ, והנשים החלו לקצוץ ירקות ולטגן אותם בשמן. הן הגישו לנו גם כדורי בצק מבושלים. האוכל היה טעים ולאף אחד לא היה כוח להמשיך. נכנסנו לתוך החדרים כדי להימלט מחום השמש. בתוך החדר הייתה מעין במה מוגבהת שעליה היו פרוסים שטיחים, וזה המקום שמשמש לשינה בלילה. בפינה ישבה בעלת הבית וטרחה על ניקוי עלים ירוקים של צמח מאכל לא מזוהה. לאחר שביקשנו את רשותה השתרענו על השטיחים ונרדמנו לשנת צהריים מוזרה. איך שהוא, מבלי לשים לב, השתלטנו להם על הבית והם לא רגנו ולא רטנו. אני בטוח שלא רבים בארץ היו מסכימים לכך. נפרדנו מהם לשלום והודינו להם על האירוח החם.

המשכנו לכיוון העיר העתיקה גאוצ'אנג, שהיא אחת מכמה ערים עתיקות שפרחו בעבר על דרך המשי. היא משתרעת על שטח נרחב, ובמשך מאות שנים כוסתה במשקעי לס. העיר נוסדה במאה השנייה על ידי שושלת חאן, ואחר שגשגה בזמן שושלת טאנג. במאה ה-14 היא ננטשה כנראה כתוצאה משינוי אקלימי שגרם לאקלים מדברי יותר. העיר הייתה מוקפת חומה באורך של 5.5 ק"מ, ובמרכזה היו ארמון ומקדש בודהיסטי ששרידיהם נותרו בלב האתר, שהסינים שוקדים עתה על שימורו. הסיור בעיר העתיקה מתנהל על גבי עגלה רתומה לחמור.
מזג האוויר השתנה במהירות, וסופת אבק שהגיעה ממדבר טאקלימקאן שמדרום הפכה את השמים לצהובים והראות הוגבלה לעשרות מטרים. המקומיים לא התרגשו, הם רגילים לזה. מגמת פנינו הייתה אגם אדין, המקום הנמוך ביותר בשקע של טורפאן, שהוא גם המקום הנמוך בסין. הרכיבה הפכה למלחמה ברוח ובאבק. רכבנו מאחורי הג'יפ ששבר את הרוח, אך האגם היה רחוק. כך חלפו להם הקילומטרים והפכו למאבק של כל רוכב עם עצמו - לא להישבר ולהמשיך כדי להגיע למטרה. האגם הוא אגם יבש, אבל מה זה חשוב, מטרה היא מטרה וברגע שהחלטת הכול הופך למשני. בקטע מסוים שינתה הרוח כיוון והפכה לגבית. האופניים טסו על הכביש שהפך לדרך עפר שחצתה את שולי האגם היבש. לבסוף הגענו לסלע גדול שציין את הנקודה הנמוכה ביותר בסין, 175 מ' מתחת לפני הים. לפחות במקום הנמוך ביותר אנחנו יכולים לנצח את הסינים. ניר ולודוויק טיפסו מעלה והניפו את דגל ישראל, והרוח החזקה כמעט העיפה אותם. אזור זה הוא שמורת טבע של גמלי דבשתיים בר, מחיות הבר הנדירות בעולם הנמצאות גם במדבר גובי. הגמל הזה מסוגל לשתות גם מים מלוחים ולאכול צמחי מלחות כדי לשרוד. זוהי השמורה הגדולה בעולם, והיא משתרעת על שטח של 77,000 קמ"ר וכוללת חלקים מאגם לופ-נור שהתייבש וכן את העיר העתיקה לולאן שהחוקר השוודי הנודע סוין הדן גילה בחולות. את המומיות, כולל "היפה מלולאן" ששוכבת לנצח בתוך ארון זכוכית שגילו בלולאן, ראינו במוזאון באורומצ'י. כדור השמש הכתום שקע ואנחנו חזרנו לטורפאן מכוסים חול ואבק אך עמוסים חוויות.
"ההרים הבוערים" שאורכם 100 ק"מ ורוחבם כעשרה ק"מ בנויים אבן חול אדומה שנצבעת בצבעים עזים בשעות אחר הצהריים. זהו גם אחד המקומות החמים ביותר בסין, ושמו מעיד גם על זה. ההרים חשופים מצמחייה, שלא הצליחה להתבסס כאן בשל כמות המשקעים המזערית. עלינו עם האופניים בשביל גמלים צר שטיפס מעלה. מדריך מקומי הלך עמנו. השביל הפך לתלול וקשה היה לרכוב. ההמשך היה על שלוחה צרה שמדרונות תלולים נמתחו משני עבריה. פסגות ההרים היו גבוהות ורחוקות. המדריך המקומי לא ידע לאן השביל ממשיך וטען שהוא לא ראה מימיו מישהו עולה לכאן עם אופניים. המשכנו להתקדם   בנוף הפראי עוד כמה קילומטרים, על השביל שחלף ליד דיונות חול אדומות. את האזור הפנימי של ההרים כמעט לא פוקדים בני אדם, ואני בטוח שניתן עדיין לגלות בו תופעות חדשות ומעניינות. בירידה מטה ניצב לו בודד גזע עץ אדיר, שהוא כנראה שריד מתקופה לחה יותר.

בקניון שחוצה את "ההרים הבוערים" נמצא אתר מעניין מאוד - "מערות אלף הבודהה". במצוק נחצבו 67 מערות שבתקרתן צוירו ציורי פרסקו נהדרים שמתוארכים למאה הרביעית והעשירית לספירה. בחלק מהמערות מצוירות 1,000 דמויות של בודהה. חלק מהציורים הוסרו על ידי הארכאולוג הגרמני קוג בתחילת המאה ה-20, כאשר חוקרים אירופים גילו את אוצרותיה של סין ושדדו אותם. היום הסינים שומרים היטב על המקום ואף מונעים ממבקרים מלצלם את הציורים. 


המשכנו לרכוב לטויו, אחד מכפרי האויגרים הציוריים ביותר. הכפר שוכן בעמק שבו זורם נחל שמשקה את הכרמים ויוצר פס ירוק זוהר על רקע ההרים החשופים. בתי הכפר בנויים לבני בוץ ומטויחים בצבע חום-אדמדם. בשנים האחרונות גילו הסינים את הכפר והכריזו עליו כאתר לשימור. במרכז הכפר מסגד גדול שלו ארבעה צריחים גבוהים. מסביבו סמטאות צרות ובתים שלהם דלתות מצוירות וצבעוניות. הכפר קדוש למוסלמים - הוא מהווה מעין "מכה קטנה". האויגרים עולים לכאן לרגל ובמותם מבקשים להיקבר בבית הקברות הגדול שנמצא במורד הגבעה. התארגנו לשינה בבית של אחת המשפחות בכפר. במרכז הבית חצר ובה המטבח. האם ובנותיה טרחו על הכנת הארוחה. הן שטפו ירקות, חתכו בשר, ולשו בצק שממנו הכינו את הפסטה. הפסטה והרוטב בושלו בסירים גדולים. ירקות טריים, בשר טרי ופסטה שמכינים לבד - זה המתכון לארוחה מוצלחת.

שוטטנו בסמטאות הצרות והעקלקלות, בכפר שהחיים כמו נעצרו בו מלכת. לזקנים יש כבוד, הבתים פשוטים והילדים משחקים בחצרות. לפתע שמענו קולות רמים של תופים. התקרבנו כדי לראות במה מדובר, ונאמר לנו שזוהי חתונה. החלטנו להישאר במקום ולראות חתונה אויגרית מסורתית, הזדמנות שאסור להחמיץ. בחצר שלפני הבית התאספו גברים לבושים במיטב בגדיהם. בפינה התמקמה תזמורת של שלושה מתופפים ומחצצר אחד, ובסך הכול הם הצליחו להפיק רעש לא קטן. מדי פעם נכנסו למעגל שתי נשים שרקדו לצלילי המוסיקה. בתוך הבית עסקו שאר הנשים בהכנת הסעודה.

מהחתונה המשכנו בנסיעה לאזור הדיונות הגדול שבמדבר שאנשאן (Shanshan Desert). התמקמנו למרגלות דיונות חול עצומות בסמוך לבית קברות מוסלמי שחלקו כוסה על ידי החול. בסמוך לבית הקברות היה מפעל לייצור לבני בוץ בשיטות מסורתיות שרק הסינים מסוגלים עדיין לדבוק בהן. את מקום הטכנולוגיה תופסים הרבה פועלים סינים שכמותם יש כנראה הרבה בסין. נדרש מאמץ לא קטן להגיע לראש הדיונות הגבוהות, אך מלמעלה המראה היה מרהיב, על אף הרוח החזקה שנשאה עמה גרגירי חול. בכיוון השני השתרע ים של חול שסופו לא נראה, ואנחנו היינו רק בשוליים של מדבר טאקלימקאן הגדול והנורא, שם טורקי שפירושו מבוך שמי שנכנס אליו לא יוצא חי ממנו.

לפנות ערב התארגנה הקבוצה ללינה בתוך האוהלים. אני החלטתי לישון בחוץ על הדיונה ללא אוהל כדי "לחוש" את הדיונה. הבעיה הייתה עם הרוח החזקה שהעיפה גרגירי חול שחדרו לכל מקום. ניסיתי להתחפר עמוק בתוך שק השינה כדי להימלט מהחול, אך ללא הועיל. מהמחקרים שלנו על רוחות בנגב ידעתי שהרוח אמורה להיפסק בלילה, אך השאלה היא אם גם הרוח ידעה זאת... למזלי הרב התאוריה עבדה, ולאחר כחצי שעה פסקה הרוח והחול שקע. לילה שקט וקר עבר על כוחותינו בדיונה.
בדרכנו חזרה ממדבר החולות ראינו שוב התקהלות בצד הדרך, ושוב שמענו כלי נגינה. הפעם זו הייתה הלוויה. בתוך אוהל שהוקם הונח הארון של המנוח, וכל המשתתפים, שחבשו כובעים לבנים שהוכנו מבד פשוט וגס, נכנסו והשתחוו לפני תמונת הנפטר. הסינים נתנו גם לנו את הכובעים הלבנים המשונים, אולם כאשר חזרנו לרכבים עם הכובעים על הראש סטיבן דרש שנשליך אותם. לדבריו הכובעים האלה מביאים מזל רע, ורק לקרובי הנפטר מותר לחבוש  אותם. הוא טען שאלה שנתנו לנו אותם עשו מעשה אסור. זה היה די מפליא להיווכח שגם הסינים האתאיסטים הללו מאמינים במשהו. לפני שהתחלנו את הרכיבה למורדות הדרומיים של הרי הטיאן שאן נערך לנו טקס "טיהור" שאמור היה להשיב לנו את המזל הטוב. הסינים אספו עשבים יבשים ואיגדו אותם לאלומה. במרחק של שלושה מטרים מאתנו הם הניחו קערה מלאה מים שבתוכה סכין וסבון. אחר כך הדליקו את העשבים, וכל אחד מאתנו בתורו היה צריך לקפוץ מעל המדורה ולשטוף את ידיו במים שבקערה. אני לא מהמאמינים, אבל כדי להיות משוכנע שאכן יהיה לי מזל טוב חזרתי על הטקס שלוש פעמים. בתום הטקס המוזר הם השאירו את הקערה בשטח, וכולם היו מרוצים. דהרנו מגובה של 2,100 מ' לאורך כ- 40 ק"מ במהירות מדהימה, כשהמזל הטוב החדש מלווה אותנו.