מאת: ד"ר רחלי עינב

צילום: רחלי עינב, גלעד פלאי, בן עמי מוסק

גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)

סדום ועמורה, בתנאי החום והיובש ששררו בהן, היו המקום שאליו שלח אלוהים את אברהם אבינו להביא את הצדיקים שנמצאים בלב לבו של הרוע. שם נמצאו לוט ומשפחתו, ומשם הם יצאו ופרצו לעולם. מאז ומתמיד האזור טעון בהרבה דרמה, הרבה רגשות. הפרויקט של הבאת מים מהים האדום לים המלח גם הוא שנוי במחלוקת. מצד אחד הוא יכול להביא אתו רווחה לתושבי האזור ושלום למזרח התיכון ולעולם כולו, ומצד שני קיים חשש ששינוי אקולוגי רדיקלי יגרום לנזקים שאנחנו מתקשים לחזות אותם ויהיו בלתי הפיכים.

תעלת הימים היא נושא שאינו יורד מהכותרות כבר כמעט 200 שנה, כל דור והתעלות שלו: מהים התיכון, מהים האדום, מהכינרת ואל ים המלח. בתחילה תוכננו התעלות במטרה לאפשר תנועה ברחבי הממלכה, אחר כך כדי לנצל את הפרש הגבהים להפקת חשמל. בשנים האחרונות עודכנה התכנית, ומלבד חשמל הכוונה היא גם להפיק מים בטכנולוגיה של אוסמוזה הפוכה. עם השנים, ועם ירידת המפלס של ים המלח, הצטרף ממד סביבתי של הצלת הים, וכן ניתן משקל רב יותר להפקת חשמל באנרגיה שמקורה בכוח הכובד ולא בדלק מזהם. מלוות את התכניות גם תכניות להקמת כביש שיחבר אותנו עם ירדן ועם סוריה ובדרך יביא שלום למזרח התיכון.


בשנת 1850 ביקר בישראל קצין חיל הים הבריטי ויליאם אלן. נראה שהוא היה הראשון שהגה את תכנית תעלת הימים. באותם ימים תעלת סואץ עדיין לא נחפרה, והוא חיפש בעיקר פתרונות תחבורה כדי להקל על התנועה בתוך האימפריה הבריטית. הוא הציע לכרות תעלה ממפרץ חיפה, דרך עמק יזרעאל ועד לבקעת הירדן. על פי התכנית שלו מי הים התיכון יציפו את כל בקעת הירדן, שתהפוך לאגם מלוח, ובהמשך הציע ויליאם לכרות תעלה נוספת שתחבר את ים המלח עם מפרץ אילת.
יוהאן קרמנצקי, מהנדס ואיש רב פעלים, לימים ראש הקרן הקיימת לישראל וממציא הקופסה הכחולה, נרתם לרעיון, תמך בו והצליח להדביק בהתלהבות את הרצל שנתן לתכנית מקום של כבוד בספרו אלט-נוילנד. ספר הרפתקאות מרתק זה יצא לאור בשנת 1902, ומאז תורגם לשפות רבות, ועותק שלו מצוי חופשי באינטרנט. מי שטרם הספיק מוזמן לקרוא וליהנות מספר טוב. פרויקט תעלת הימים קודם ופורסם על ידי בנימין זאב הרצל, אחד מאותם מטורפים נדירים שחזונם אכן מתקיים. הרצל ניחן בסוג מיוחד של ראייה המנותקת מהזמן, וביכולת לחזות מעבר לזמן.
בעיקרון, לתעלות הימים למיניהן היו כמה חלופות עיקריות: ים סוף - ים המלח; הים התיכון - ים המלח - בשתי חלופות - החלופה הדרומית והחלופה הצפונית. החלופה הצפונית (שפורסמה לראשונה בעיתון "הצפירה" על ידי מהנדס גרמני בשנת 1893) הציעה הזרמה של מים דרך עמק יזרעאל ובית שאן לנהר הירדן, וחלופה אחרת הציעה הזרמה מחדרה, דרך האפיק של נחל חדרה לנהר הירדן שאז עוד היה נהר... החלופה הדרומית הציעה הזרמה מאזור עזה-אשקלון. התכניות האלו, נגנזו.
עם האצת תהליך השלום במזרח התיכון חזרה התכנית של תעלת הימים ועלתה לסדר היום בכמה גרסאות. המקובלת ביותר, ששמעון פרס בהיותו שר החוץ העלה וקידם, היא של קישור ים המלח עם ים סוף, בחלקו באמצעות תעלה, ובעיקר במובל (צינור) סגור, שייכרו לאורך גבול ישראל-ירדן. על פי התכנית הבסיסית תעלה התעלה את מי ים סוף עד לנקודה הגבוהה ביותר בערבה, באזור באר מנוחה, שגובהה כ-200 מ', ומשם תוריד אותם תוך שימוש בכוח הכבידה לכיוון ים המלח - הפרש גובה של כ-600 מ'. לתכנית היו (ועדיין ישנם) כמה יתרונות קוסמים: אפשרות לפיתוח אזורי משותף בין ישראל לבין ירדן, הספקת מים מותפלים ופיצוי ים המלח על המים שנגזלו ממנו.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 יזמה וביצעה מדינת ישראל את המוביל הארצי, לדעת רבים - הפרויקט הגדול ביותר שלנו עד כה. ואף על פי שחלפו כמה שנים מאז הייתי תלמידה בבית ספר יסודי, אני עדיין זוכרת את ההתרגשות שבה לימדה אותנו המורה (יהודית הורוביץ) על גדולתו של המפעל. עיקרו של מפעל המוביל הארצי הוא שאיבת מי הכינרת והעברתם דרומה, ובעיקר לנגב. בזכות מפעל המוביל הארצי מגיעים מים בשפע לכל הארץ, והפעלתו תרמה רבות לפיתוח הנגב ודרום הארץ. לא ניתן לתאר את הפיתוח של הארץ בלעדיו. אולם השאיבה של מי הכינרת לאורך השנים לא אפשרה את הזרמתם לאורך הירדן, והירדן שהיה נהר איתן הפך לנחל אכזב שמזרים בעיקר מי שיטפונות שמועשרים פה ושם במי ביוב. כמות המים המוזרמת ירדה לשליש מהכמות שזרמה בעבר לים המלח. כדי להעמיד דברים על דיוקם - לא רק ישראל אחראית למחסור, במקביל למוביל הארצי נעשו מפעלים לניצול מי מקורות הירדן על ידי סוריה וירדן, שגם הן גרעו מכלל המים המוזרמים בירדן.
לאחר אלפי שנים שבהן הציפו מי הירדן את ים המלח, והתאדו, שכן מהמקום הנמוך ביותר בעולם הם לא יכלו לזרום הלאה, חדלו המים להגיע וגובה פני המים של ים המלח הלך וירד. אזור ים המלח עובר בעשרות השנים האחרונות שינויים סביבתיים מדאיגים. פני הים יורדים, גבול הים מצטמצם, ובמקביל חלים שינויים גם בתת-הקרקע שגורמים למפולות מסוכנות (תופעת הבולענים) ויש חשש שהים, שכיית החמדה הסביבתית, הכלכלית והמורשת החברתית והדתית שלו, ייעלמו מהעולם. ההתייבשות המדאיגה של ים המלח נגרמת בשל מחסור במים. מי הירדן לכל אורכו נשאבים ומשמשים מקור חיים לכמה מדינות ולהרבה מאוד בני אדם, אולם השימוש במים והשינויים החלים מטילים על הגורמים להם, תושבי האזור, את האחריות להביא לפתרון הבעיה.
כאמור, במקביל לתכניות ההזרמה מהים התיכון שנגנזו, הוצעו תכניות להזרמת מים מים סוף לים המלח דרך מובל: צינורות, מנהרה ותעלה באזור הערבה בואכה ים המלח. הפרויקט גם זכה לשם Red-Dead, מהים האדום לים המוות... הפרויקט הובא לבדיקה של ועדה משותפת לישראל, ירדן וארצות הברית, ונערכה בדיקת היתכנות מקדימה שהמליצה על הקמת הפרויקט. בשנת 1998 הוצע מתאר חדש לפרויקט על ידי רפאל בנבנשתי שזכה לתמיכת השר לשיתוף פעולה אזורי, כיום נשיא המדינה שמעון פרס, ולהסכמה של ממשלת ירדן.
ואם ישראל צמאה למים, הרי שירדן צמאה יותר. ירדן היא ברובה מדבר, ואף על פי שהירדנים עוצרים מי שיטפונות והם בנו סכר גדול ממדים על נהר הארנון, עדיין יש שם מחסור גדול במים. הים האדום, מפרץ עקבה, ממוקם בדרום המדינה, רחוק מעמן ומריכוזי האוכלוסייה, ואין להם גישה לים התיכון, ועל כן התפלת מי ים והזרמתם יקרה מאוד עבורם. מפעלי מים והאפשרות לספק מים לחקלאות פירושם עבור הירדנים גם איחוד משפחות והשבתם של בנים מארצות נכר, שם הם עובדים כיוון שאין ביכולתם לפרנס את משפחותיהם בחקלאות. התמיכה של הירדנים בתכנית נובעת מצורך קריטי במים להבטחת הכלכלה והחיים התקינים בממלכה. קיים חשש שאם ישראל תחליט לדחות את ביצוע תעלת הימים, יבצעו אותה הירדנים בעצמם ובשטחם, ונפסיד את שיתוף הפעולה האזורי שהוא פועל יוצא של הפרויקט. תלות כלכלית בין הישראלים, הירדנים והפלסטינים אולי לא תביא אהבה אבל תגביר את הסיכויים לשלום ושיתוף פעולה באזור.


התכניות העכשוויות משלבות את מטרת ייצוב המפלס של ים המלח, "הצלת ים המלח", יחד עם התפלת מים לאזור ויצירת מודל לשיתוף פעולה אזורי לחיזוק השלום. במרס 2007 הופיע הפרויקט במסגרת יזמת "מסדרון השלום הכלכלי" של שמעון פרס, שאושרה על ידי ממשלת ישראל. הפרויקט נמצא בבדיקת היתכנות הנדסית, סביבתית וכלכלית, ביזמת הבנק העולמי שאמור גם לממן אותו אם ישתכנע בכדאיות.
הבדיקה היא בשני מתארים: בדיקת היתכנות כלכלית והיתכנות סביבתית. הפרויקט אמור להיבנות בשני שלבים. על פי התכנית, אורך התעלה נאמד ב-180 ק"מ. בנקודת הכניסה, באזור הדרומי של ים המלח, מתוכנן מתקן ההתפלה הגדול בעולם שיפיק כ-800 מיליון מ"ק בשנה, פי שמונה מהמתקנים הפועלים כיום. עודפי המים יועברו לים המלח. בנוסף, בתוואי התעלה מתוכננת לקום תחנת כוח הידרואלקטרית שתנצל את הבדל הגובה בין ים סוף לים המלח לייצור 800 מגה-ואט חשמל, שישמשו לתפעול התעלה, לתפעול מתקן ההתפלה ולצרכים נוספים.
ככל פרויקט סביבתי גדול, פרויקט המשנה את פני הסביבה, הקמה של מפעל כזה מעוררת חששות כבדים. תמיד קיים החשש שמא יתקיימו בטבע התרחשויות נוספות שלא חזינו אותן, וישנו את מערך השיקולים. האחריות מתעצמת שבעתיים כאשר דנים באזור ים המלח, שהוא אזור מיוחד בהיותו המקום הנמוך ביותר בעולם. ובנוסף לזה, אזור ים המלח ונהר הירדן הנשפך אליו הוא אזור קדוש לבני שלוש הדתות - לנוצרים, למוסלמים וליהודים.
הבדיקה הסביבתית צריכה ללוות את כל שלבי הפרויקט, ממוצא המים במפרץ אילת. הסביבה הימית וריף האלמוגים של אילת הם בעלי רגישות נופית גבוהה. החברה הימית והריף של אילת סובלים מזה שנים מספר מהעשרה בנוטריאנטים ומפגיעות הנגרמות על ידי חקלאות ותיירות מסיבית. מדובר במקום חיות מורכב מאוד שנמצא בהפרעה מתמשכת, ועל כן יקשה יותר לשמור על האיזון. ההפרעות הצפויות לאורך זמן הן בעיקר השפעה של שאיבת המים על זרמים בים ועל הסעת מים וחומרי מזון לכיוון ים המלח. כיוון שהים באופיו הוא ים מדברי ודל במינרלים, הרי ששמירת האיזון תחייב מעקב ושיקול דעת. יש חשש שבזמן שאיבת המים יישאבו לתוך צנרת היניקה גם בעלי חיים, בעיקר פלנקטון, שעלולים לפגוע בהתרבות בעלי החיים בים סוף ובאקולוגיה בכלל, וכן לגרום להתנגשות והילכדות של בעלי חיים במסננים של צנרת היניקה, דבר שיחייב תכנון של מערך יניקה בקצב אטי שיאפשר לדגים להימלט...
קיים גם חשש שלקראת המעבר של המים בצינור, וכדי למנוע סתימה של הצינור על ידי צמדת ים, ייעשו פעולות חיטוי. חומרי החיטוי האלו, אם ייפלטו לים המלח, ובוודאי לים סוף, עלולים לגרום לנזקים. בשלב התכנון ייבדקו הטכנולוגיות המוצעות לפתרון הבעיה, ואז תיבחן השפעתם על הימים. במהלך ההקמה של תחנות השאיבה צפויה גם פגיעה בים כתוצאה מעבודות ימיות ומהרחפה שיגרמו לעכירות המים. מכיוון שמדובר בים מדברי שהמים בו צלולים בדרך כלל, צפויה פגיעה זמנית. בנוסף ובהתאם למפרט הטכני של הקמת הצנרת וטיפולי הקדם צפויות בעיות נוספות, שיתעצמו בתקופה הראשונה שבה תילמד המערכת התפעולית.


על אף שנעשתה סדרה של ניסויים ראשוניים שבהם הביאו מים מים סוף לים המלח, קשה להעריך את ההשפעה הכוללת. האם המים האלו יצופו על פני הים? האם יתערבלו? אילו אינטראקציות יהיו בין שני גופי המים? האם המים האלו יפתרו את בעיית הבולענים שנוצרים באזור ים המלח או אולי יחמירו אותה? שכן הבולענים נוצרים כתוצאה מהתמוססות שכבות המלח שנמצאות מתחת לפני השטח בשל מפגש עם מים מתוקים (ומי ים סוף מתוקים בהשוואה למי ים המלח). חוקרים שונים מביעים הערכות שונות, ולעתים מנוגדות. בכל מצב, רק הדבר האמיתי ייתן מענה סופי לשאלה, אם כי תמיד יהיו כאלו שיגידו "אמרנו לכם..."
עמק הערבה מנקז אליו כמות גדולה של מי תהום מהנחלים הגדולים של דרום הנגב, מזרח סיני והרי אדום. מי תהום אלו מאפשרים התפתחות של צומח עצי. הצמחייה משתנה בהתאם לתשתית ולכמות המים. היותו של חלק גדול מהשטח פראי וחשוף מאפשרת לבעלי חיים מרחב פעולה שלא קיים באזורים אחרים בארץ. בנוסף מתקיים קשר רבייה מתמיד בין יונקים ובעלי חיים אחרים משני צדי הגבול. בעיקר היונקים הגדולים שניזונים מטריטוריות רחבות ידיים, כמו הנמרים, עלולים להיפגע אם תוגבל יכולת המעבר שלהם ממקום למקום, והתכנית תצטרך להיערך לדאוג להם לתנועה חופשית. בנוגע לציפורים, מינים רבים נודדים דרך הערבה. הציפורים רגישות פחות מאשר המינים היבשתיים, אולם הן עלולות להיפגע אם ייפגעו מקורות המים והמזון שלהן לאורך הדרך.
תפקידנו כאקולוגים וכאנשי סביבה מעמיס אחריות רבה על כתפינו. התפקיד מתמצה באיסוף כל המידע הקיים ובניתוחו. הניתוח צריך להיעשות תוך הקשבה רבה לאנשי המקצוע ולאנשים המכירים את האזור ואת המערכות האקולוגיות הקיימות בו. אולם עם זאת, חייבים למצות את הדעות הלא מקצועיות והשליליות הסותרות כל פרויקט באשר הוא, וגם כאלו קיימות. אין ספק שגם בין החוקרים המקצועיים שיחוו את דעתם יתגלעו הרבה חילוקי דעות שיקשו עוד יותר ויעמיסו על שיקול הדעת של הפוליטיקאים והאזרחים.
במסכת החיים המתרחשת במהלך המאה ה-21, אחריות המושכים בחוטים היא לנצל את הידע הקיים בטכנולוגיות ובתובנות לשיפור איכות החיים במובן הרחב שלהם. שומה עלינו לנהוג באחריות במשאבים שבידנו כדי שיישאר די לילדינו ולנכדינו. בעולם שלנו, שבו הרפואה והטכנולוגיה המתקדמות מגדילות את מספר האנשים שיכולים להתקיים על פני כדור הארץ, חובה על אותה יד שמבטיחה את בריאותם של תינוקות נולדים גם לדאוג לרווחתם של אותם תינוקות לכשיגדלו וירצו לחיות בכבוד כאנשים בוגרים. התפתחות של אוכלוסיות מבלי לדאוג להן לתשתיות מתאימות של מים ומקורות פרנסה היא מקור לסבל אנושי ולקונפליקטים בין-לאומיים.
כל יזם וכל מפתח חייב להבין שעליו להקצות משאבים - הן משאבי ידע והן משאבי פיתוח - כדי למזער את הנזק ולהבטיח שהפרויקטים המתוכננים יזרמו טוב ככל האפשר עם הסביבה הטבעית. אין פירושו של דבר לחדול מביצוע הפרויקטים שחשיבותם גדולה, אלא פיתוח מושכל שייקח בחשבון את כל גורמי הסביבה השותפים למערכת האקולוגית המורכבת.