אנשי השבטים טוענים שהם אינם הודים, וחלקם אף רוצים עצמאות. הם אינם הינדים בדתם ואין להם הייררכיה של קאסטות, אלא מנהגים שבטיים. מוצאם מאזורי מישורי מרכז אסיה-סין, בהוטן, טיבט וחלקם אף ממונגוליה, ואכן חזותם מזכירה מאוד את הטיבטים והמונגולים. ב-1952 החלה תנועת התיישבות של פליטים טיבטים שברחו מהשלטון הסיני הדורסני שמשל בטיבט, והיום הם מהווים חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית המדינה.

ממשלת סין לא הכירה מעולם בשלטון הודו באזורים אלה. בשנת 1962 פלשו כוחות סיניים מהרמה הטיבטית אל אחת הפינות הנידחות בצפון-מזרח הודו, ובתגובה הכניסה הודו כוחות צבא לאזור. פעילות דיפלוטית הביאה בסופו של דבר לנסיגת הסינים. בשנת 1972 החלה תנועת התעוררות לאומית בחלקיה של מדינת אסאם הגדולה, שהביאה להקמת ברית איחוד של שבע מדינות, ואיטנגר (Itanagar) הוכרזה כבירת ארונצ'אל פרדש. בשנת 1978 קיבלו המדינות האלה את עצמאותן, וארונצ'אל פרדש הפכה למדינה ה-24 בפדרציה ההודית.

ארונצ'אל פרדש היא מדינה הררית גשומה מאוד, בשוליים המזרחיים של שרשרת הרי ההימליה, ויש בה יערות גשם. הכפרים, שחלקם אינם מסומנים כלל על המפה, מפוזרים על מדרונות ההרים ומחוברים ביניהם בכבישים צרים ומפותלים מאוד.

בפברואר 2010 יצאנו חמישה חברים הרפתקנים ואוהבי צילום למסע אל עבר הפסגות של מדינת ארונצ'אל פרדש, כשבכוונתנו לעמוד מקרוב על אורחות חייהם של בני השבטים. ביקור בארונצ'אל פרדש מצריך אישור כניסה מיוחד, ואותו דאגנו להוציא מבעוד מועד באמצעות חברת התיור ההודית שארגנה לנו את הטיול.

לממשלת הודו אין עניין שיגיעו הרבה תיירים לאזור עקב המתיחות הפוליטית שבין קבוצות בדלנים הדורשות את עצמאותן מהודו, וכן בגלל הקרבה הרגישה לגבול עם סין. הממשלה גם מעדיפה שהתושבים יהיו מנותקים מהשפעות זרות. רק בשנת 1998 נפתח האזור לתיירות, וגם אז לקבוצות של ארבעה עד 14 איש בלבד.

יצאנו בטיסה מתל אביב למומביי ומשם בטיסת פנים לגווהאטי (Guwahati). העיר גווהאטי, שער הכניסה העיקרי למדינות הצפון-מזרחיות, היא עיר הודית טיפוסית הנמצאת על שפת נהר הברהמהפוטרה (גדול נהרות הודו, אורכו כ-2,900 ק"מ) ובירתה של מדינת אסאם הידועה בחוות גידול התה העצומות שלה. בשדה התעופה של גווהאטי המתינו לנו המדריך קווין (בן לאחד השבטים ממוצא בורמזי), שני ג'יפים ושני נהגים מקומיים. העמסנו את הציוד האישי על הג'יפים, הפעלנו את מכשירי הקשר הלווייניים שהבאנו מהארץ ויצאנו לדרך.

ביציאה מהעיר חצינו את נהר הברהמהפוטרה העצום על גבי גשר צינורות, המעבר היחיד לכלי רכב המוביל לכיוון צפון-מזרח, בדרכנו ללינת לילה בשמורת נאמרי (Nameri National Park), מרחק של 215 ק"מ.

בדרך חלפנו בין שדות אורז ותה וכפרים ציורים של סוכות במבוק. לאחר שש שעות נסיעה בדרכים משובשות הגענו למחנה האוהלים שבלב השמורה. נאמרי היא שמורת טבע ציורית שחיים בה מאות מיני ציפורים, והיא נמצאת על גדת הנהר בהארלי, לרגלי הגבעות המיוערות של ארונצ'אל פרדש.

למחרת בבוקר, עם עלות השחר, העמסנו את הציוד והאוכל על הג'יפים ויצאנו לנסיעה ארוכה של כ-320 ק"מ, על כבישים צרים עם נופים מרהיבים במעלה ההרים המובילים לעיירה זירו (Ziro). אחרי כשעתיים נסיעה הגענו לנקודת ביקורת הגבולות בכניסה למדינת ארונצ'אל פרדש. המדריך אסף מאתנו את הדרכונים והאשרות המיוחדות שאפשרו לנו להיכנס לאזור, והציג אותם לפקיד הממשלתי המשועמם שישב בביתן פח רעוע (כנראה שהיינו התיירים היחידים שנכנסו אז למדינה).


האשרות הוחתמו ללא עיכובים, ומכאן יצאנו לנסיעה קשה על כביש משובש שהפך עד מהרה לצר ורצוף עיקולים, כאשר אנחנו מקפידים לשמור על קשר עין בין הג'יפים. חלפנו על פני כפרים הממוקמים על מדרונות תלולים, בין עצי במבוק ובננה וצמחים מטפסים אחרים (יותר מ-60 אחוז משטחה של ארונצ'אל פרדש מכוסים ביערות ירוקי-עד). אחרי שלוש שעות נסיעה מתישה מהגבול עצרנו במעלה ההר על שפת אחד הפלגים של נהר הברהמהפוטרה לחלץ עצמות.

מעל הנהר עובר גשר כבלים להולכי רגל באורך של כ-300 מ', שכבליו מתוחים מגדה לגדה. זהו למעשה המעבר היחיד המקשר בין הכפרים הממוקמים לאורכו של הנהר. שלושה מאתנו טיפסו על הגשר כדי להצטלם למזכרת. הגשר התנדנד מצד לצד כשמתחתיו זרם המים העז של הנהר. לפתע מעד אחד החברים, לאחר שאחד מלוחות העץ המונחים על הגשר התפרק. למזלו, כבלי המתכת האוחזים את לוחות העץ מנעו את נפילתו לנהר. ירדנו בזהירות מהגשר כשרגלינו רועדות (כן, זה היה מבהיל...), התמקמנו על הסלעים שבצדי הנהר, ואחרי ארוחת הצהריים המשכנו בדרכנו.

הדרך טיפסה לגובה של כ-1,000 מ'. לאחר שלוש שעות של טיפוס בלתי פוסק הגענו לאחד הכפרים של שבט הנישי(Nushi) . השארנו את הג'יפים בצדי הדרך, לקחנו את המצלמות וצעדנו לעבר הכפר.

בני שבט הנישי הם ממוצא טיבטי. הם מתגוררים בבקתות מסורתיות עשויות קני במבוק. בכפר הקטן 20-30 בתים שבהם מתגוררות ארבע עד שש חמולות.

בכניסה לכפר קיבל את פנינו אחד מזקני השבט. שיערו הארוך היה אסוף בקשר מעל המצח ועל ראשו הוא חבש כובע עשוי נצרי במבוק ומקושט קוצי דרבן, בהתאם למסורת העתיקה של בני השבט. תושבי הכפר קיבלו אותנו בביישנות ובסקרנות, כי הרי לא בכל יום נוחתים עליהם אורחים לא צפויים. המבטים הרציניים שעלו על פניהם של הילדים הפכו עד מהרה לחיוכים. הסקרנות הייתה הדדית. עם זאת, הרגשתי כאילו אנחנו פולשים אל תוך חייהם. בעזרת קווין המדריך שוחחנו עם כמה מנשות השבט, שהפגינו כלפינו חמימות ואדיבות רבה.

מיהרנו לחזור לג'יפים, להספיק להגיע לעיירה זירו לפני רדת החשכה. נסיעה בחשכה בדרכים הרעועות היא קשה ומסוכנת. לאחר שעה הגענו לבית המלון בעיירה זירו (מלון בדרגה הבסיסית ביותר). מאחר שלא מדובר במסע תענוגות, לא ציפינו להתאכסן במלונות יוקרה, שכן הם אינם בנמצא. חלונות החדרים שקיבלנו היו ללא שמשות, ורק וילונות כיסו אותם (כשבחוץ הטמפרטורה ירדה אל מתחת לאפס). החדרים היו קפואים, במקלחת לא היו כמובן מים חמים והתנור החשמלי לא חימם כלל. לבעלי הבית התנאים הללו נראו טבעיים, ולכן ניסינו גם אנחנו לקחת אותם בפרופורציה המקומית. עד מהרה ארגנו לנו המארחים ארוחת ערב בסיסית – אורז, נודלס וירקות מבושלים. אכלנו תוך כדי שאנחנו מחככים את כפות ידינו הקפואות. הובטח לנו שאחרי ארוחת הערב יהיו במקלחת מים חמים.
לקראת חצות הגיעו אלינו דליי המים החמים. התקלחנו בעיקר כדי להתחמם מהקור המקפיא ופרשנו לשינה, כשכל אחד לוקח למיטתו שני בקבוקי גומי עם מים חמים כדי לשמור על חום הגוף.

למחרת בבוקר יצאנו לסיור בשוק הבוקר של העיירה זירו, עיר ציורית השוכנת גבוה בין העננים, שם פגשנו לראשונה את נשות שבט האפאטני (Apatni) המבוגרות, שעל פניהן קעקועים מבהילים ואטמי נחיריים מוזרים למראה. הנשים היפהפיות של שבט האפאטני נחטפו לעתים קרובות על ידי לוחמים משבט הנישי הסמוך. כדי להגן עליהן, נהוג היה להשחית את מראן במכוון:  פניהן קועקעו, ולתוך חתכים עגולים גדולים באפן הכניסו דיסקיות עץ משונות בגודל של מטבע גדול, המכונות דאט.
עם כריתת הסכם השלום עם שבט הנישי בשנות ה-60 בא הקץ על המנהג האלים, אך נשים רבות בנות 50 ומעלה עונדות עדיין את הדאט שלהן.

רוב הנשים המבוגרות סירבו להצטלם בגלל כיעורן, אך במקרים אחדים ריככו עשרה רופי את הלבבות, והצלחנו לצלם חלק מהן. אחרי סיור קצר בשוק הססגוני יצאנו לשדות האורז שבעמק זירו, לראות מקרוב את נשות הכפרים המעבדות את האדמות.

עצרנו ליד קבוצת נשים שעבדה בניכוש עשבים בשדה אורז. יבול האורז כאן הוא פעם בשנה, והוא המקור הכמעט יחיד למזון, ולכן הוא גם העיסוק המרכזי של נשות הכפר. השתילה של כל חלקה וחלקה נעשית על ידי הנשים בלבד. מאחר שחלק גדול מהשדות הם על גבי טרסות על צלע ההר, לעתים בגובה 1,500 מ', העבודה הפיזית מפרכת ודורשת שעות עבודה משחר עד לילה.
יש לציין את תופעת הקולקטיביות והאחריות ההדדית האופיינית לבני השבטים. נשים ממשפחות שונות מצטרפות ושותלות יחד כל חלקה, על אף שהחלקות שייכות למשפחות אחרות. העזרה מקלה על העבודה הקשה, וזו גם הזדמנות לרכל ולפטפט, ויש לכך חשיבות חברתית.

קבוצת הנשים התרגשה מהמפגש עם האורחים הבלתי צפויים. שתי נשים קשישות אף פצחו בשירה ויצאו בריקוד מסורתי. הצטלמנו אתן והמשכנו לביקור בכפר הונג (Hong) של בני אותו השבט. בקתות הכפר בנויות קני במבוק ועץ בלבד, ומסודרות בשתי שורות מקבילות לדרך עפר החוצה ביניהן.
בכל בקתה שתי קומות. בקומת הקרקע גרות כל חיות הבית – תרנגולים, חזירים וכלבים. הקומה העליונה בנויה על עמודים בגובה שניים עד ארבעה מ', והיא משמשת קומת המגורים. הרצפה מכוסה מחצלות במבוק, וכך גם הקירות.
הגג נבנה בשיטת שתי וערב מעלים גדולים וקש, בצורה מדויקת ומקצועית. לכל בית שתי כניסות שאליהן עולים בסולם עץ שנועד למנוע מבעלי החיים לעלות לקומת המגורים. הגברים נכנסים לבית דרך סולם אחד והנשים חייבות להיכנס בסולם אחר. הם מאמינים שאם אישה תעלה על הסולם שבכניסת הגברים, לא יהיה ציד מוצלח והיבולים ייפגעו. בחזית הבית יש מרפסת גדולה המשמשת גם לאחסון גרעינים וציוד לאריגה ולעבודה, וגם את דיירי הבית היוצאים לשאוף אוויר צח.

בחזיתות הבתים מוצבים שני דחלילים עשויים קני במבוק וקש, שתי דמויות מעוותות, בעיקר בפרופורציות הראש, כדי להגן על הבית מרוחות רעות, וכדי לשמור שלא תהיה פגיעה בבריאות בני הבית. הביצה, שהיא סמל לפוריות, משולבת אף היא במיצב הפיסולי. בכל "שכונת בתים" נמצא מוט במבוק גבוה (הבאבו) תקוע באדמה שתפקידו להכניע את הרוחות הרעות. עמוד מסוג זה לוחם ברוחות הרעות גם בטיבט ובבהוטן, וברוב המקרים הוא מצליח לא רע.

השטח הציבורי של הכפר מכונה לאפאנג – מאחר שאין בכפר מקום תפילה מרכזי, הוקמו במות שעליהן עורכים כמה פעמים בשנה טקסים להגדלת פריון השדות. בני השבט סוגדים לשמש ולירח – שני מוטיבים מהטבע המסמלים בעיניהם עצמה. ניתן לראות את הדגלים עם הסמלים האלה מתנופפים על מוטות גבוהים בין בתי הכפר.

המשפחה והכפר הם הדברים המשמעותיים אצל בני השבטים. כל כפר הוא ישות עצמאית – קהילה. לכל קהילה יש מועצה עצמאית אשר מקבלת החלטות בכל הרמות. הקהילה היא שמחזיקה בבעלות על הקרקע, ואין לממשלה אפשרות לעשות שום דבר הקשור לאדמה ללא רשות המועצה.
בסמכותו של מנהיג הכפר לשפוט בכל ענייני הכפר, והממשל מכבד את שיפוטו.

בפאתי הכפר נמצאים האסמים – מחסני היבולים העשויים קני במבוק. כדי להגן על היבולים, בין השאר מסכנת שרפה, שומרים אותם במבנה נפרד, בדרך כלל בשולי הכפר. אנשי הכפר בונים יחד את האסמים, ולכל משפחה יש את האסם שלה. האסם נבנה על עמודים, ומסביב לכל עמוד נבנית דיסקית רחבה המונעת מעכברים לטפס.

לעת ערב הוזמנו להתארח אצל אחת המשפחות. בני המשפחה קיבלו אותנו בידידות ובלחיצות ידיים חמות. התיישבנו על המחצלות סביב המדורה, וכל בני המשפחה התקבצו לצדנו לתת כבוד לאורחים המיוחדים. הבית, כמו שאר הבתים המסורתיים בכפרים, בנוי כיחידה מלבנית אחת המשמשת מטבח, חדר אוכל, חדר מגורים וחדר שינה. כל חיי הבית מתנהלים סביב המטבח, ובו בוערת אש המפיצה חום בכל הבית. האח עשויה עץ ומוקפת לוחות אבן היוצרים את התנור. מעל התנור שלושה מגשים התלויים זה מעל זה. הנמוך משמש לעישון, השני לייבוש הגרעינים והשלישי לשימור דברי מזון. אם המשפחה כיבדה אותנו באורז שבושל בתוך קנה במבוק ובמשקה אלכוהולי עשוי אורז. אמנון אנג'ל, כמנהגו במסעותינו הרבים בעולם, הוציא את שקית התכשיטים שהביא אתו מהארץ, שלף זוג עגילים והעניק אותם לאם המשפחה, לא לפני שקיבל את רשותו של הבעל.

השיחה המרתקת עם בני המשפחה לימדה אותנו אודות אורח חייהם של בני השבטים. מבנה המשפחה הוא שילוב נדיר של מונוגמיה ופוליאנדריה, שבו האישה מותרת לכמה גברים במשפחה, וכן מקובלת הפוליגמיה, שבה לגבר יש יותר מאישה אחת. הבנים והבנות שטרם נישאו מתגוררים עם ההורים והסבים, דבר שיוצר תלכיד משפחתי קולקטיבי יוצא דופן.

כל הנשים נושאות יחד בעול העבודה בשדה ובמשק הבית, והגברים עובדים לטובת כל המשפחה. האישה הבוגרת היא האחראית על כל עבודת הנשים בשדה – הבאת עצי הסקה ומים, גידול הירקות, אריגה וכו'.
עם שובן של הנשים מהשדה כל אחת חוזרת למטבח של התא המשפחתי המצומצם שלה. כאשר אחד הגברים נפטר, אשתו תישאר בביתם, ואם היא תרצה לחזור למשפחתה המקורית, משפחתה תצטרך להחזיר את דמי המוהר.

האב הוא תמיד ראש המשפחה, ומצפים מכל אחד לציית לו ולכבד אותו. זוהי נורמה המוטבעת בילדים חזק מאוד, ולכן פגיעה בסמכות האב היא נדירה.


מבחינה מעשית, האבהות הסוציולוגית חשובה יותר מזו הביולוגית. כל הילדים גרים תחת אותה קורת גג, משחקים בחצר, ומטופלים בידי כל הנשים. בפועל, לא מייחסים חשיבות רבה לשאלה מיהו האב האמיתי, לכן גם הטיפול ביתומים נעשה באופן טבעי במשותף בתוך מסגרת המשפחה. הילדים הגדלים לומדים הכול מהמבוגרים. הם מטמיעים את הכבוד כלפי המשפחה בפרט והמבוגרים בכלל, ולומדים מהם בהסתכלות וחיקוי כיצד לצוד, לדוג, לכרות עצים וכו'. 
המארחים סיפרו לנו שלא מתקיימים אצלם טקסי בגרות לבנים או לבנות, כמקובל בתרבויות שונות בעולם. אחרי שיחה שנמשכה עד לשעות הערב המאוחרות נפרדנו מהמשפחה ומחום המדורה, ושבנו ללינת לילה נוספת במלון המקפיא בזירו.

בשנים האחרונות בני השבטים רואים לעצמם חובה לשמר את עולמם התרבותי שהוא עולם הולך ונעלם. העיירה זירו היא דוגמה מצוינת לכך. יש בה מוזאון אנתרופולוגי ובו אוסף מרשים של השבטים השונים.
לאחר הסיור במוזאון עלינו על הג'יפים לנסיעה הארוכה ביותר במסע - 330 ק"מ (כ-11 שעות) - בדרכנו לעיירה אלונג (Alomg). הדרך מזירו לאלונג עוברת בנופים עוצרי נשימה. כביש צר ומפותל הוביל אותנו אחרי שעתיים לאחד משבטי האדי (Adi).
בכניסה לכפר ראינו את כל בני הכפר עמלים בבניית בית חדש - נערים, גברים וזקנים עסקו במלאכת הבנייה; מי בסחיבת ענפי הבמבוק, מי בחיתוך הבמבוק לנצרים ומי בנשיאת עלי דקל המניפה (פלמירה) לכיסוי הגג. בניית בית נמשכת שלושה ימים בלבד. לא מקובל להשתמט מהעבודה. כל הגברים בכפר נרתמים לבניית הבתים. בתי שבט האדי מרווחים וגדולים יותר מבתי השבטים האחרים, ומתהדרים בסכך מעלי דקל.

המשכנו בדרך המטפסת במדרונות ההר בתוך ג'ונגל של יער שמסרב להסתיים. הדרך מפותלת (כל 20 מ' עיקול), וכמובן לקראת כל עיקול דאגו הנהגים לצפור כדי להתריע מפני רכב שיגיח ממול.

לפני החשכה הגענו לאלונג, ללינת לילה בבית מלון שהובטח לנו על ידי חברת התיור ההודית שהוא ברמה טובה יותר מבית המלון בזירו. לצערנו, התבדינו, וגם הפעם נאלצנו לשהות בבית מלון ברמה הבסיסית ביותר, מה גם שלא היו אלטרנטיבות אחרות בעיירה.

למחרת יצאנו השכם בבוקר לנסיעה במדרונות המזרחיים של הרי ההימליה לכיוון מישורי הסחף של נהר הברהמהפוטרה שבמדינת אסאם. בדרכנו לדיברוגאר (Dibrughar) - עיירה השוכנת על שפת נהר הברהמהפוטרה, הדרך עברה בנופים עוצרי נשימה ובין צמחייה סבוכה של במבוק ובננות. לפתע נעצרו הג'יפים בזה אחר זה, בחריקת בלמים - גזע ענק של עץ שהתמוטט באמצע הכביש חסם את הדרך. לשמחתנו ולמזלנו הצלחנו לעקוף את המחסום בשוליים הצרים של הדרך. בהמשך פגשנו קבוצה של פועלי כביש זרים, כנראה מבנגלדש, גברים ונשים שעסקו בעבודות תחזוקה. תפקידם היה לסתום בורות שנפערו בכביש ולתקן שאר מפגעים בטיחותיים. פועלי הכביש החרוצים, ביניהם נערות צעירות בנות 10-14 יחפות, עסקו במלאכת הסלילה באמצעים פרימיטיביים ובתנאים קשים.
אחרי נסיעה של שעתיים במישורי הסחף, כשאנחנו מקפידים לא לרדת מהקוליס כדי שלא נשקע בחול הטובעני, הגענו לגדת נהר הברהמהפוטרה, שם המתינה לנו המעבורת שתוביל אותנו מגדה אחת לגדה האחרת של הנהר. העמסנו את הג'יפים ויצאנו לשיט בין איי הסחף במעלה הזרם, לגדתו הדרומית של הנהר.

השיט בנהר העצום עורר בנו התרגשות רבה – ישבנו על הסיפון על רקע השקיעה ואכלנו את ארוחת הצהריים הארוזה. לאחר שעה וחצי הגענו לגדתו הדרומית של הנהר, הורדנו את הג'יפים מהמעבורת והמשכנו בנסיעה ללינת לילה באחוזה שבלב מטעי התה. אחרי תנאי הלינה הקשים מהלילות הקודמים – ציפתה לנו הפתעה נעימה, אחוזה (מזכרת מהתקופה הבריטית) שהוסבה למלון בוטיק ובה שישה חדרי שינה מפוארים ומעוצבים בסגנון קולוניאלי, מרפסות המשקיפות על מטעי התה, חדרי אירוח בין חדרי השינה ואפילו ספרייה קטנה. הוזמנו לצפות במופע פולקלור של רקדנים ורקדניות בלבוש מסורתי, האופייני למדינת אסאם. בסיום המופע ארגן לנו צוות האחוזה ארוחה מצ'ופרת ופרשנו לשינה.

למחרת בבוקר יצאנו לשדה התעופה בדיברוגאר, ושם עלינו על טיסת פנים לדלהי כדי להשתתף בפסטיבל הקומבה-מלה בהארידוואר, שנערך בעיר אחת ל-12 שנים.