תמצאו אותנו ב-FaceBook
טבע הדברים

טבע הדברים

ילדי טבע הדברים


הוטה 6

מאת: לב בוגסלבסקי


צילום: לב בוגוסלבסקי


גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)



להיות סופר - זה טוב. להיות סופר טוב - זה טוב מאוד. להיות סופר שרואה את העתיד - זה כבר ז'ול ורן. הוא חזה את הצוללות וידע על קיומם של תמנוני ענק, הוא הקיף את העולם ב-80 יום, הוא צפה מתקפת מטאורים על כדור הארץ, והוא יצא במסע אל בטן האדמה וראה שם את מה שאנחנו מתחילים לגלות בשנים האחרונות.

הים קצת מפחיד אותי, גם הכדורים הפורחים, אם כי פחות; אבל משום מה, הדבר שמפחיד את רוב בני האדם - מערות הנמצאות מתחת לפני השטח, נקיקים שגוף האדם לא ממש נועד לעבור דרכם, "אין חמצן" - כל אלה מעלים אצלי את שטף האדרנלין, וגורמים לי לחדור עמוק ככל שניתן במסע אל בטן האדמה.




המילה "מערה" מתקשרת אצל מרבית הישראלים עם מערת שורק, ואולי גם מערות האדם הקדמון בנחל מערות שלמרגלות הכרמל, מערת אצבע או מערת הקמח. חובבי התנ"ך וההיסטוריה שבינינו יראו בדמיונם את מערות קומרן בצפון ים המלח, ואולי את מערת רבי שמעון בר יוחאי בפקיעין. מעטים יודעים שישראל היא גן עדן לאוהבי Caving – מערנות – תחום העוסק בחקר מערות, משלב גילוי המערות, חדירה לתוכן ועד החקר שלהן.
ספלאולוגיה, להבדיל ממערנות שהיא בעיקר פעילות ספורטיבית אתגרית, עוסקת במחקר מדעי של המערות, היווצרותן, הביולוגיה והגאוגרפיה שלהן.
המערה יכולה להיות עמוקה, צרה ומסועפת, ולעתים כמעט בלתי עבירה לאדם, מה שלפעמים מצריך חיפוש ואיתור מעברים נוספים נסתרים, ולעתים הזזת אבנים מהדרך, בעדינות, כדי להתקדם. מערות כאלה חודרות אל בטן האדמה לעומק של עשרות ולעתים מאות ואף אלפי מטרים, הן לא מרופדות בשביל הליכה נוח או במדרגות ולא מצוידות במסילות תמך ותאורה. בנוסף לציוד מיוחד, צריך אומץ, ביטחון עצמי רב וניסיון מקצועי כדי להיכנס לתוכן, במיוחד אם מדובר בגילוי ראשוני. רוב המערות האלה היו ונשארו מערות בראשית, ומי שייכנס לתוכן ירגיש כאילו חזר בזמן מאות אלפי ומיליוני שנים, ממש כמו במכונת הזמן. ראשוני הנכנסים לעולם הזה בגישה מחקרית הוא גוף בשם מלח"ם (המרכז לחקר מערות) המסונף כיום למחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. מלח"ם הוקם לפני 30 שנה וחוקריה עוסקים בחקר ובגילוי מערות בארץ. מאז הקמתו זקף הגוף לזכותו את גילוייה של מערת המלח בהר סדום, שהיא היחידה במינה בעולם (6.5 ק"מ), את גילויו של ים קדום, במעמקי בטן האדמה במחצבות איילון ברמלה, ובו שבעה מינים של בעלי חיים שלא נודעו בעולם, וכן עשרות מערות נטיפים בחרמון וברכס פקיעין. ("לאור הפנס" טבע הדברים 4, יוני יולי – 1994, "מערות נטיפים בחרמון", טבע הדברים 60, אוקטובר 2000).
בתחילת חודש יולי החלטתי להגשים חלום ישן – לבקר באחת המערות המאתגרות ביותר בצפון הארץ - הוטה 6 שבהר פקיעין. הוטה 6 היא אחת המערות המעטות הפתוחות לביקור, מתוך מערות רבות באזור. היא אמנם נמצאת על מפת סימון שבילים של הגליל המערבי (מפה מספר 2 של הוועדה לסימון שבילים), אבל היא לא ממש מוכרת. המערה תוארה ומופתה לראשונה ב- 8019 על ידי מלח"ם (המרכז לחקר מערות). זוהי מערת בולען שהפתח שלה הוא פיר כפול אנכי המחבר את האולם המרכזי של המערה בעומק של 25 מ' לפני ההר השטוחים. קוטר הפיר הגדול הוא כשמונה מ', והוא נוצר לפני זמן רב כסדק בסלע ההר, שהורחב ועוצב על ידי מי משקעים שחדרו לתוכו. כך נוצרו האולם המרכזי והמבוכים הפנימיים המסתעפים ממנו.
בשנת 2004 הוקם מועדון שנקרא סארמה (Sarma) ושם לעצמו מטרה לפתח את ענף הCaving- בארץ, והוא משקיע מאמצים וכסף באימון מומחים חדשים לחדירה למערות ובהכשרתם, וכן מקדם ומעודד חיפוש וגילוי מערות חדשות ומיפוין, העמקת הידע על המערות הידועות, תוך הקפדה ללא פשרות על כללי זהירות ושמירה על ערכי טבע ואקולוגיה. המועדון  נוסד ב- 2004 על ידי הספלאולוג (חוקר מערות) סרגיי שצ'יפיצין (43), המכונה סיוויס, שעלה מרוסיה לפני כמה שנים, וכיום משלים בטכניון את לימודי התואר השלישי בגאודזיה. בשנת 1990 גילה סיוויס עם הקבוצה את המערה השביעית בעומקה בעולם (!) הנמצאת בהרי הקווקז; הם העניקו לה את  השםSarma , ועל שמה קרוי גם המועדון.
נפגשתי עם סרגיי, שנראה צעיר מגילו, חייכן עם אש בעיניים, רציני, מקצוען ואמין. הוא סיפר לי שהצוות שלו גילה לראשונה מערות המשך חדשות בתוך הוטה 6, במפלסים נמוכים יותר, והוא עדכן את המפה שסורטטה לראשונה על ידי המלח"ם. סרגיי סיפר שהמועדון משתף פעולה עם קק"ל ורשות הטבע והגנים בפעולות אקולוגיות רבות (לדוגמה, חברי המועדון יזמו יום ניקוי הכרמל לאחר השרפה, שהתקיים בשיתוף קק"ל ב- 1 ביולי), וכי הוא עומד על המשמר בנושאי ערכי טבע וסביבה (החברים יזמו פעולת בזק לשימור מערת איילון, הנמצאת מתחת למחצבות נשר ברמלה, לאחר גילויה המהפכני, ובכך נמנע הרס המערה אשר בתוכה אגם עם מיני חיות לא מוכרות למדע העולמי).
לאחר שערכתי סקר קצר ברשת ונוכחתי לדעת שחברות טיולי אתגר היחידות שמארגנות טיולים להוטה 6 מסתפקות בעיקר בכניסה לאולם המרכזי של המערה, ולא אל תוך מעברי המסתור העמוקים יותר - החלטתי להצטרף לסיור במערה המאורגן על ידי מועדון Sarma.
הוטה 6

המסע החל בערב שישי, במפגש גיבוש בחניון לילה ליד מפלי פרוד. אהבתי את הרעיון – הרי אפשר היה להיפגש למחרת בבוקר ולצאת למסע. החברה מייחסת חשיבות לחיבור בין האנשים, במיוחד כשמדובר במסע מעורר חושים, וכאן הקשר בין האנשים חשוב לא פחות מאשר בטיפוס הרים או בצוללת – כולם תלויים זה בזה. חלק הביאו אוהל, אחרים הסתפקו בשק"ש. הקמנו את המחנה עם רדת החשכה, והתאספנו סביב שולחן ארוך לארוחה וסבב היכרות בין האנשים, כשכל אחד מציג את עצמו ומספר איך הגיע לחדירה למערות. היינו שתי קבוצות – קבוצה של חבר'ה מנוסים, שהגיעו במטרה לעבור קורס הכשרה לגלישה לעומק במערה וטיפוס חוזר בחבל אחד – שיטה המכונה SRT (Single Rope Technique ), והקבוצה שאליה הצטרפתי – של הרפתקנים לא מנוסים אך נחושים. בנים ובנות, רובנו בני 30+ (לפי סיוויס, ירדו בהדרכתם למערה בני 70+, וגם ילדים מעל גיל 15). באותו הערב הכרתי את איליה, סטודנט בטכניון ומדריך בסרמה, שהיה גם המדריך שלנו, את לאוניד ואלכס קפר – המנוסים מבין המדריכים, ואת הבחורה אשר עומדת מאחורי הלוגיסטיקה – אקישמה – שהגיעה במיוחד מחדרה כדי להביא אוכל טרי וטעים לארוחת הערב. הייתה אווירה חמה ומשפחתית, שהכינה את כולנו למסע למחרת בבוקר.

קמנו עם אור ראשון, התארגנו ויצאנו אל נקודת ההתחלה בשולי הכפר הדרוזי בית ג'אן, על הר פקיעין. קיבלנו הדרכה קצרה על ההתנהגות בזמן הירידה ועל הציוד, ויצאנו להליכה של כחצי שעה לכיוון המערה, בשביל מסומן בצבע ירוק. כיוון שהתכוונתי לתעד את המסע, הצטיידתי בכמה פנסים, ובאחד חזק במיוחד, עבורו לקחתי כבל חשמלי ארוך ומצבר של רכב. בדיעבד התברר שזו הייתה טעות מרה – המצבר היה כבד (מי לא יודע...), וכשהורדנו אותו לתחתית הארובה התגלתה בו נזילת חומצה, ונאלצתי להניח אותו בצד עד לעלייה בחזרה בסוף המסע. כמו כן, לקחתי חצובה, את המצלמה הבלתי מתעייפת שלי ומבזק.

פתח המערה הוא בסך הכול בור ענק באדמה, המוביל עמוק למטה, אל האולם המרכזי. לשולי הפתח יש ווי פלדה שאליהם מחברים את החבלים כדי לגלוש ולחזור מעלה. ליד הארובה הגדולה יש כניסה נוספת, שמובילה במקביל לארובה, אך יש ביניהן מחיצת סלע. החבר'ה המנוסים גלשו בארובה המשנית, שקוטרה כשני מ'. היינו אמורים להיפגש אתם בנקודה הנוחה ביותר שנקבעה על המסלול שלנו – האולם הקרוי "מוזאון הפסלים", בעומק כ-50  מ', לשם כל קבוצה הייתה אמורה להגיע בדרך אחרת (ראו מפת המערה). בעצם פתחנו בתנועה דו-סטרית במערה.

ירדתי שני בקבוצה שלנו (היינו פחות מעשרה אנשים בקבוצה), ובתוך כמה דקות הייתי בתחתית הפיר, בפתח האולם המרכזי (משום מה לא העניקו לו שם ייחודי). כשהתנתקתי מהחבל, הורדתי את תיק הגב שלי עם כל הציוד, ובחצי שעה שעמדה לרשותי עד ששאר חבריי לקבוצה ירדו, התרשמתי מהמקום. הבחנתי בממדיו הענקיים של האולם, אם כי עצמת פנס הראש לא הספיקה כדי להאיר את הפרטים. כשעמדתי עם הגב אל הפיר שבו ירדנו ראיתי מולי כמה זקיפים מרשימים ליד הקיר שממול, ותחתית האולם הייתה משופעת קדימה (צפונה) לכיוון הקיר הזה. בצד שמנגד, בסמוך לנקודה שעליה "נחתי", היה חור גדול בסלע שהוביל אל תוך הפיר השני שבו ירדו אנשי הקורס המתקדמים. התקדמתי אל הזקיפים ומיקמתי שם את הפרוז'קטור. עכשיו יכולתי לראות את היופי במלואו. האולם שהתגלה בפניי היה מפואר, רחב ועם תקרה גבוהה. מהתקרה נתלו כלפי מטה נטיפים קוניים יבשים (התפתחותם נעצרה לפני זמן רב) גדולים מאוד, שאורכם כחמישה מ' להערכתי. ממול התנשאו לגובה מגדלי זקיפים רבי קומות ובעלי צורות שקשה לתאר במילים. חיפשתי את מעברי ההמשך שאליהם נתקדם, אבל מהנקודה שבה עמדתי לא ניתן לראות שום פתח ושום פרוזדור מלבד הפיר שבו ירדנו.

הספקתי לצלם כמה תמונות עד שכל החבר'ה ירדו והתקבצו במרכז האולם הגדול, מוכנים להמשך הדרך. הורדנו את הרתמות שלנו כדי שלא יפריעו בהמשך, השארנו את הציוד הכבד במקום, והתחלנו לרדת בצעדים קטנים וזהירים, כדי לא להחליק וליפול לכיוון צפון-מערב, תוך כדי עקיפה של מגדל הזקיף בן מיליוני השנים. הלכתי בסוף הקבוצה, ואחרי כמה מטרים ראיתי שהמדריך שלנו כאילו נעלם בתוך הסלע. בפועל, הוא "צלל" לתוך פתח מעגלי צר בקוטר של כחצי מ', שניתן היה לראות אותו רק ממרחק קצר (הוא כמובן לא הופתע). אט אט צללו שאר החברה בעקבותיו, וכשהגיע תורי עשיתי זאת בקלות יחסית ומהר. מעבר למעבר הטבעתי הזה נמצא אולם קטן עם תקרה נמוכה יחסית, מכוסה נטיפים חדים ויפים מאוד. נעצרנו לכמה רגעים להתרשם מיופיו של האולם לאור פנסי הראש שלנו. האולם הזה מכונה Fatbat – "העטלף השמן", והוא התגלה על ידי צוותי סרמה בשנת 2004. אחרי הפסקה קצרה המשכנו להתקדם. לאחר כמה מטרים היינו צריכים "לעבור את הקיר" במלוא מובן המילה – לזחול בתוך מעבר צר ושטוח ביותר המסווג בשפת ספליאולוגים כ"חוקן" - מין צוואר בקבוק שמחבר בין שני אולמות רחבים יותר. רוחבו של ה"חוקן" היה כרוחב גופי באזור המותניים, ואורכו – כמה מטרים. נשכבתי על הבטן, שלחתי יד אחת קדימה עם המצלמה, ובתנועות זחל, לאט אבל בטוח, עברתי את המעבר אל תוך פרוזדור רחב יותר. לקח לי כדקה או שתיים לעבור את החוקן, אבל החוויה להיות חבוק מכל הצדדים על ידי סלעים כמו בתוך קפסולה, נתון בידיו של הטבע, מתחת לאדמה - הייתה בשבילי כל כך חדשה, בלתי צפויה ומרגשת, ולא אסתיר - גם  די מלחיצה, שנדמה היה לי כי מדובר בזמן ארוך בהרבה...

אחרי עוד סדרת מעברים כאלה הגענו אל מתחת לאולם ה- Fatbat, בקו פרסה אנכית. עם כל מטר נוסף ועם כל "חוקן" בדרך הלך הביטחון וגדל, וה"חוקן" האחרון שלפני הנקודה הנמוכה ביותר במסלול שלנו היה צר עד כדי שלא ניתן היה למעבר, אבל לי לפחות הוא כבר נראה כמובן מאליו. לאורך כל הדרך היו חברי הקבוצה מגובשים, נינוחים, התבדחו ועזרו זה לזה, כולל עזרה עם ציוד הצילום שלי. כשעתיים וחצי אחרי תחילת ההרפתקה, כשנכנסנו אל אולם "מוזאון הפסלים", כל הבגדים שלי היו רטובים, והמצלמה הגיבורה שלי נראתה כמו פסל של מצלמה עשוי גבס כהה – אבל המשיכה לתפקד ללא תקלות.

האולם היה הפתעה עבורי ועבור רוב חברי הקבוצה - אולם רחב וגבוה, עם אוויר צח. החלטנו לעשות שם הפסקת תה/קפה. תחתית האולם הייתה מכוסה שכבה רטובה ודביקה של חומר, וכל צעד היה כרוך בהפעלת כוח כדי לשחרר את הרגל מתוך הבוץ הזה. רק לאחר כמה דקות במוזאון מישהו שאל אם ראיתי את הפסלים. "אילו פסלים?" שאלתי בחצי צחוק. ומיד שמתי לב לצורות מיניאטוריות של כל מיני יצורים המפוסלים מן החומר המצוי במקום. הסתכלתי סביב וראיתי פתאום שיש כאן כמה עשרות כאלה, וביניהם – חייזר קטן וחמוד, פסל בודהה, ראש של שטן, וכל מיני צורות משונות, ואפילו ראש של סוס ודיונון היו שם. המראה היה מרגש – במיוחד כי כל אלו נמצאו עמוק בבטן האדמה, בעומק של 54 מ', באולם אפל וחשוך, ודווקא כאן פיסלו מבקרים יצירתיים את הפסלים מהחומר המקומי. לאור הפנסים נראו הפסלונים כמו שדונים קטנים, וכל תנועה של ראש עם הפנס יצרה צללים באורכים שונים שהתנועעו כמו תאטרון בובות מסתורי. כאן גם נפגשנו עם אנשי הצוות המנוסים שהגיעו היישר מפתח הפיר הקטן יותר, זה הסמוך לפיר הגדול שבו גלשנו. כשהגענו הם כבר החלו להתכונן לחזרה מעלה. בינתיים רתחו המים שעל הגזייה, ואיליה המדריך הכין לכל אחד מאתנו תה או קפה לטעמו. אף על פי שזה היה בסך הכול תה – הוא היה מיוחד וטעים יותר מכל תה ששתיתי על פני הקרקע. אולי המאמץ שהשקענו כדי להגיע לכאן רק הגביר את החושים, וביניהם את חוש הטעם, ואולי הטעם המיוחד נבע מכך שבדרך לכאן כמעט לא שתיתי – האוויר במערה לח וקריר, ואין איבוד נוזלים משמעותי על ידי הגוף.

מכאן התחלנו לחזור, אבל חשוב לציין כי יש אולמות ומעברים נוספים מתחת לאולם המוזאון, שחודרים לכ- 20 מ' נוספים, וכולם התגלו על ידי אנשי סרמה, וביניהם אולם "פנמה" שהתגלה רק לפני כשנה.
חזרנו באותה דרך שבה הלכנו עד לנקודת הפיצול שבה שינינו כיוון, כמו במזלג, פנינו ימינה (מזרחה) במקום שמאלה לכיוון שממנו באנו. אחרי עלייה קצרה בתוך סדק צר וגבוה בין הסלעים הגענו להרחבה מסוימת, שהכינה לכולנו הפתעה מאתגרת –"חוקן" בכיוון מעלה, שהתברר כ"חוקן" הקשה ביותר בכל המסלול. הפתח היה צר ביותר, ובחלק המעבר העליון היו הסלעים נטועים בצורת משפך, עם אלפי אבנים קטנות שהפריעו להתקדם. כדי לעבור את ה"חוקן" היינו צריכים להכניס קודם את הראש בזווית מסוימת ולהידחף בדרך לא דרך מעלה תוך כדי קיפול הגוף ועבודת ידיים טכנית מאוד. איליה עזר למטה, דחף את מי שהתקשה לעלות, ובתוך כ-20 דקות היינו כולנו בצד השני ואף הספקנו לטפס אל הפלטה השטוחה יחסית. לאחר גילויה, קיבלה המערכת הזאת מסרמה את השם "מעבר המשפחה". מהנקודה הזאת היינו צריכים לכבוש עלייה עקומה לאורך הקיר הצפון-מזרחי, אשר נמשכה עוד כחצי שעה. לפני העלייה הזאת, שהייתה טכנית, הצטיידנו שוב ברתמות, כי העלייה שילבה הליכה זהירה וצמודה לקיר, ואבטחה באמצעות טבעות שחיברו בינינו לבין החבל שהמדריך מתח לאורך קיר הסלע.

בסוף העלייה היינו בתחתית האולם המרכזי, אבל חזרנו אליו מכיוון מזרח (להזכירכם, ירדנו מהפינה המערבית שלו), ובכך השלמנו את המסלול הטבעתי מתחת לאדמה. אור השמש חדר דרך הפיר, אך כדי לחזור לבסיס הפיר היה עלינו להמשיך מעט מעלה, ליד הזקיפים, וכל אחד עשה זאת בדרכו שלו. אחרי כמה דקות נוספות עמדנו שוב בנקודה שאליה ירדנו בגלישה אל הפיר. מה שנשאר לעשות היה לכאורה החלק הקצר במסע – לטפס בחזרה מעלה. אבל החלק הזה לקח הכי הרבה זמן, כי כולנו היינו עייפים. שיטת הטיפוס על חבל אחד בעזרת מכשיר הנקרא ג'ומר, שיכול לגלוש על החבל לכיוון מעלה אך לא יורד בחזרה, ובעזרת רצועה טבעתית המשמשת "מדרגה נעה" כלפי מעלה, לא אמורה לצרוך הרבה מאוד כוח פיזי – אבל לקח לנו כשעה, אם לא יותר, עד שכולם טיפסו; איליה ואני טיפסנו אחרונים.

כשיצאתי לאור השמש הסתנוורתי, וקשה לי לתאר במילים את תחושת האושר אשר מילאה אותי, עד לעומק עצמותיי. זה היה צפוי – אחרי מסע של חמש שעות בממלכת מבוכי החושך, החזרה אל האור היא כמו להיוולד מחדש, כמו לצאת אל החופש. אין איש שיכול להבין את ערך הדברים האלה - אור, אוויר טרי וחופש, שנתפסים לעתים כמובנים מאליהם - כמו אחד שחווה את ההפך המוחלט מהם.


המסע היה קצר בזמן – רק יום אחד, אבל עשיר מאוד בחוויות וקשה רגשית לאורך כל הדרך. מה שמדהים הוא שאמנם אנחנו חיים במדינה קטנה כל כך, שנתפסת בעיני רוב העולם כפיסת מדבר, אבל יש לנו אין סוף מקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. סביר להניח שכמות אדירה של מערות עוד לא נתגלתה, וגם אלו שהתגלו לא נחקרו דיין. "כל אחד יכול לגלות את האמריקה שלו" – אומר סיוויס, עם מבט זוהר, ומוסיף: "לא צריך להרחיק לכת אל מעבר לגבול או מעבר ליבשות. הכול נמצא כאן, ובשביל זה צריך רק אמונה, רצון ואפשרויות".

 

תודות:

לחברי מועדון סרמה על אווירה נהדרת ולבבית
לסיוויס על שיתוף פעולה ופתיחות
לאקישמה על אירוח ביתי במלון אלף הכוכבים, עם טעמים בלתי נשכחים
לאיליה על העזרה במהלך ההרפתקה וההדרכה המעולה

 
הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6הוטה 6