תמצאו אותנו ב-FaceBook
טבע הדברים

טבע הדברים

ילדי טבע הדברים


דאה שחורת-כתף

מאת: נדב לוי*


צילום: משה כהן, לב בוגוסלבסקי, יואל רונן, דרור גלילי, רותי רם


גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)



האם דורס חדש-ישן התווסף לרשימת הדורסים החורפים בישראל או רק אורח פורח מזדמן או מקנן חד-פעמי?

בחודשים ספטמבר-אוקטובר מגיעים ארצה ראשוני הדורסים החורפים. בדצמבר, מרבית האוכלוסיות החורפות כבר ממוקמות באזורי החריפה בארץ. אופיה של חריפת הדורסים אינו שונה במידה ניכרת בין השנים, למרות השינויים המלווים את ההתיישבות. מספרם של עיטי הצפרדעים פחת ביותר בעיקר לאחר כריתה הדרגתית של עצי האיקליפטוסים ששימשו ללינה ועמדות תצפית בעמק חפר. הופתענו מהגידול המשוער במספר עיטי השמש בעולם ובמספר החורפים בישראל, לאחר שהרחיבו את תפוצתם באירופה, למשל בצ'כיה וסלובקיה, ובעיקר לנוכח תצפיות ספורדיות, ואף קינון מוצלח לאחרונה של דאה שחורת-כתף Elanus caeruleus)) בעמק החולה בקיץ-סתיו 2011.




הדאה היא דורס יומי קטן בעל תפוצה רחבה בדרום אמריקה וצפונה, אירופה, אפריקה, אסיה ואוסטרליה. למרות שלעתים קרובות נוטים לחלקה לשלושה מינים שונים, leucurus .E, בדרום אמריקה וצפונה, Caeruleus .E, באירופה, אסיה ואפריקה, וnotatus- .E, באוסטרליה, נוטים לראותה כמין קוסמופוליטי נודד, מקומי או נומדי בהתנהגותו. תנועותיה העונתיות של הדאה קשורות בשינויים אקלימיים, בעיקר באזורים מדבריים למחצה (ובתלות בגשם). משקלה של הדאה כ250- גרם בלבד, מעט יותר מבז מצוי. בזיהוי ניתן להבחין בזנב בהיר, גוון תכלכל של הגוף והכנפיים, ובקדמת הכנף בכתמים כהים עד שחורים שעל פיהם ניתן לה שמה. פרט צעיר ניכר בקו עקלתוני כהה על גבו ומרכז כנפיו. הזכר קטן מן הנקבה (כבמרבית הדורסים האחרים).
הדאה שחורת-הכתף הוגדרה ב-1789 כבז מסוג; Falco  והיא אמנם דומה באורך גופה לבז המצוי או לבז העצים. בניגוד למזלוג הכנף הידוע בדיות בסוג Milvus, זנבה של הדאה דומה לזנב זרונים מהסוג Circus. במקרים רבים טועים בזיהויה עם זרון הפס, אבל היא קטנה יותר, זנבה קצר בהרבה, היא בעלת פחות "כתמים שחורים" ונוהגת לרפרף או לשהות בעמדות תצפית קבועות יותר, מאשר לעסוק בתעופת ציד נמוכה מעל העשב, האופיינית לזרונים. במעוף, הדאה דומה לדורס לילה, עם טפיחות כנף רכות ומהירות. בגלישה היא מזכירה את העקב שעיר-הרגל, שאף הוא מזדמן נדיר ביותר בישראל, וכונה עקב המכנסיים.
בתחילת דצמבר 1989, בשעות הבוקר המוקדמות, חזיתי בדאה שחורת-כתף אחת בהתנהגות ציד אופיינית בעמק חפר שבמישור החוף המרכזי. היא הזכירה את מנהגי הציד של ינשוף השדות השכיח והקשה לצפייה באזור. בעת תעופה אקטיבית היא דמתה למירומית שחורה גדולה. התצפית בדאה נמשכה אז כרבע שעה, ובמרבית הזמן היא רפרפה בגובה של כ20- מ' מעל שדות של ירקות ובקרבת מטעי אבוקדו. במהלך מעופה היא התעמתה כמה פעמים עם נקבה בוגרת של זרון תכול. באחד המקרים תקפה הדאה בצלילת קרב מרהיבה נקבה של בז מצוי, שחלפה בסביבתה בגובה של כחמישה מ', ופעם אחת היא אף צללה אל הקרקע בניסיון לצוד מכרסם. לפי ההתרוממות המהירה נראה שהיא העלתה חרס. לאחר מכן המשיכה לעוף ונעלמה לכיוון מערב.
התצפית הראשונה בדאה שחורת-כתף אירעה בנדידת האביב של הדורסים שתועדה ב-1977, אך מאז חל גידול במספר התצפיות במין הזה בישראל. הצפר אביב וורקולר מפתח תקווה פגש בה בכפר רופין באוקטובר 2008, ואף הצליח לצלם אותה בתמונות מרהיבות. הצפרית והצלמת רותי רם ממעברות צילמה אותה ב-30 באוקטובר 2010 בבריכות המדגה של מעברות, ולאחר כמה ימים נצפה אותו הפרט כנראה בבריכות מעגן מיכאל שבמישור החוף המרכזי.
המידע על הדאה שחורת-הכתף בישראל מועט. רוב התצפיות התייחסו בעיקר לנדידת הדורסים באביב (מרס-אפריל) באזור אילת. למיטב ידיעתי, הראשון שדווח על הדאה בישראל היה עמיהוד נאור שצפה בה בשנות ה-60 בעמק בית שאן. תצפיות אחרות היו באפריל באזור עין גדי, ובמרס 1987 בקרבת מכון וינגייט שבמישור החוף המרכזי. תצפית אחרת ברמת הגולן סווגה כבלתי מהימנה.
בין דצמבר 2003 לפברואר 2004 התקבל דיווח ברור ואמין ראשון על חריפה של דאות בישראל בעמק בית שאן. בדצמבר 2007 היא נראתה שוב במשך כשבועיים. באותם ימים היא נצפתה "משתעשעת" בשדות האספסת מצפון לכפר רופין, ותועדה בעצי איקליפטוס וברושים, שבהם השתמשה כבעמדות תצפית. הצלמים רוני לבנה ורותי רם מקיבוץ מעברות דיווחו בין פברואר למרס 2005 על דאה שלישית באזור לכיש, לא הרחק מקריית גת, שצולמה ואף נראתה עפה כמה פעמים עם זרדים במקור. ייתכן שזה היה זכר שהביא חומרי קינון, גם אם הנקבה לא נצפתה בקרבתו. דאה נוספת חרפה בבריכות המדגה של מעברות והתגלתה בבריכות מעגן מיכאל.
הדאה מוכרת היטב, והביולוגיה והאקולוגיה שלה נחקרו בהרחבה. רק בעתיד נוכל לומר בוודאות אם יש לכלול את הדאה כמין חדש ברשימת המקננים הקבועים או הבלתי סדירים בישראל, ולא רק כאחד מהעופות המזדמנים הנדירים ביותר בישראל. ב-2011 קינן זוג דאות באגמון החולה, קינון מוצלח שהסתיים בזוג גוזלים שבגר ופרח.
המידע המקיף ביותר על האקולוגיה והביולוגיה של הדאה שחורת-הכתף הובא בעבודותיו של ג'ון מנדלסון מ1981-, שהסתמך על תצפיות ומחקר בעיקר בדרום אפריקה. במחקריו הוא עקב אחרי 67 דאות שחורות-כתף שסומנו בתגי כנף. כל אחת מהן נצפתה בממוצע תשע פעמים בחודש. אזור המחקר של מנדלסון הכיל עמדות תצפית (עצים, בעיקר שיטים בסוג Acacia, בגובה של שני מ' ועד 20 מ' מעל פני הקרקע), עמודי טלפון (חמישה עד שמונה מ'), עמודי חשמל (כ-11 מ') ועמודי גדר 1.3 (מ'). לרוב הדאה עפה בגובה נמוך, עד לגובה של כ30- מ' מעל מישורי עשב, ולעתים קרובות בקרבת מים. הקנים והלינה הם על עצים, אך הן גם השתמשו בתרמיקות. דאה אחת נצפתה בגובה של כ980- מ'. דיווחים מקריים על דאות הובאו בעבר מדרום אירופה וסביב הים התיכון. באזורנו, הן נצפו בטורקיה, קפריסין ולבנון. כנראה שהאוכלוסייה באזור אינה גדולה, אך משערים שיש עלייה קבועה במספרן בספרד ובישראל, במקביל לירידה הדרגתית בצפון אפריקה, כמו במצרים.
הדאה נוהגת לעתים לרפרף בגובה של 20-10 מ', תוך הרמת כנפיה מעלה. התנהגות הרפרוף מזכירה את רפרופם של הבז המצוי, החוויאי והפרפור העקוד. מעמס הכנפיים באוכלוסיות השונות דומה, אך נראה שדאות בצ'ילה, קליפורניה ואוסטרליה הן בעלות זנב ארוך יותר וכנפיים ארוכות וצרות יותר מהדאות של דרום אפריקה; ככל הנראה ביחס ישר לשימוש הניכר של תעופת הריחוף (בקליפורניה) בהשוואה לשימוש שעושות הדאות בעמדות התצפית כהכנה לציד ולא בתעופת הריחוף דווקא (בדרום אפריקה).
הדאה משתמשת באותן עמדות תצפית, ועשויה לשהות באזור מוגדר לאורך זמן. היא מתלהקת עם דאות אחרות באזור שבו גדלה זמינות המזון לאחר שרפות,  נביטת עשב או בעקבות פעילות האדם. נמצא קשר ישיר בין זמינות המכרסמים בבית גידול ובין יכולתן של הדאות להשיגם. כיסוי צומח צפוף סייע לאוכלוסיות המכרסמים, לאחר פעילות אגרוטכנית ועיבוד שדות חקלאי. אזורי הציד המועדפים כללו גבעות ומישורי עשב, שדות סוכר, סורגום, חיטה ודגניים אחרים, בקרבת מים מתוקים ומלוחים כאחד, בסוואנה פתוחה ולאורך דרכים. אזורי הציד האלה היוו בעבר עד כ5%- מסך כל השטח הנחקר. עמק החולה חביב כעת על הדאות לנוכח שפע המכרסמים המשמשים להן טרף קל לתפיסה.
 
תפוצתה העיקרית של הדאה במערב אסיה ובאירופה, באזורים טרופיים, ים תיכוניים וסובטרופיים נמוכים, מגובה פני הים עד כ-3,000 מ' מעל פני הים. מקומות החיות הם בסוואנות יבשות למחצה וערבות יבשות, שטחים עם בני שיח נמוכים, ועד למישורים פתוחים, יערות דלילים ושדות חקלאים מעובדים, כעמק החולה בישראל.
הדאות הן יחידאיות או חיות בזוגות, ומכאן שהקשר מונוגמי, כנראה לעונת רבייה אחת. הזכרים מכריזים או תופסים את טריטוריות הרבייה לבדם, הנקבה משוטטת ביניהן ובוחרת את הזכר שבחברתו תבלה את עונת הרבייה. משערים שברוב המקרים הן אינם נשארים יחד לאחר הקינון. הקשר הזוגי כנראה אינו חזק במיוחד ודווחו מקרי פרדה רבים עוד במהלך עונת הרבייה. בישראל הגיעו שלוש מהן לעמק החולה באוגוסט 2011. להפתעת הכול, שניים מהם, זכר ונקבה, התחברו, ובספטמבר התגלו סימנים ראשונים לקינון פעיל שהסתיים כאמור בהצלחה.
בראשית עונת הקינון הזכר קולני במשך היום, לעתים גם לאחר השקיעה, אף שהדאה תוארה כדורס שקט. קולות הזכר והנקבה שונים. קולות הזכר בולטים בתעופת חיזור "פרפרית". פרט לקולות החיזור הם משמיעים קולות אחרים כנגד פולשים בלתי קרואים או דאות אחרות.
מעופי החיזור האוויריים תואמים התנהגות דורסים אחרים במשפחת הנציים. עיקר החיזור נערך בתעופה אטרקטיבית בסביבת הקן ובקולניות המופגנת בעמידה נגד פולשים, ואפילו נגד מטוסים. ההזדווגויות מרובות בעונת הקינון, והן מתרבות והולכות לקראת ההטלה, ונערכות עם הפסקות קצרצרות ביניהן. משך הזדווגות ממוצעת הוא כ15- שניות. הזכר מבצע האכלות חיזור של הנקבה, כדורסים אחרים.
בכל שנה הם בונים קן חדש, אך בשנים מוצלחות משתמשים באותו העץ. קוטרו של הקן הבנוי מענפים כ-0-255 ס"מ ועוביו כ-30 ס"מ. בניית הקן נעשית על ידי שני בני הזוג, הזכר מביא יותר חומרים מן הנקבה, וזו מסדרת אותו יותר, בדומה לדורסים אחרים. קנים חדשים נבנים תוך כעשרה ימים. גומת ההטלה מרופדת בעשב ירוק.
הדאה היא אחד הדורסים הנפוצים באפריקה, מאחר שהיא יכולה לקנן יותר מפעם אחת בשנה ובכל עונות השנה (עד שלוש פעמים). בכל אחת מהאוכלוסיות שנחקרו נמצאו פרטים מקננים ופרטים שאינם מקננים. מרבית ההטלות באפריקה מתרחשות לקראת תום העונה הרטובה ותחילת עונת היובש או אחר כך, בתלות לזמינות המזון, אך הן אינן סדירות. במערב הים התיכון מתרחש הקינון משלהי פברואר עד תחילת מרס, וההטלה ממרס עד ראשית אפריל. הדאות מגיבות לעלייה חזויה בזמינות המזון, לנוכח שינויים הורמונליים במכרסמים עצמם, ועל פי זה נקבע מספר מחזורי הקינון. במקרים של כישלון ההטלה הראשונה, ההטלה השנייה מתרחשת בתוך 25-18 יום. בתטולה כשלוש- ארבע ביצים, ומשקלן הממוצע כ-20 גרם. ההטלה מתבצעת במרווחים של יומיים שלושה. הנקבות המטילות מאבדות רבע ממשקלן לאחר ההטלה.
את הדגירה, הנמשכת 33-26 יום, מבצעת בעיקר הנקבה (כ85%- מהזמן); הזכר מחליף אותה לזמן מועט ורק באור יום. אבל, הוא מרבה בהאכלות חיזור ומביא בממוצע שש מנות טרף ביום, כאשר את הראשונה הוא אוכל בעצמו.
דאה שחורת-כתף

כמו בהטלה, גם הבקיעה מדורגת, כמו אצל דורסים אחרים. לאחר 14-12 יום הצעירים עוטים נוצות ומקבלים כסות מושלמת בגיל 21 יום. הפרחונים פורחים מהקן כ-40-30 יום (כאשר המזון מועט) לאחר הבקיעה, והם הופכים לעצמאים כמה שבועות לאחר המעוף הראשון. ההורים דואגים לצאצאים גם לאחר עזיבת הקן. הזכר אינו מזין את הפרחונים בעצמו, אבל הוא מביא את המזון והנקבה מאכילה את הצעירים. לאחר הבקיעה מסייעת הנקבה להביא מזון מטווח של עד כ200- מ' מהקן. לעומת זאת, כאשר המזון לא מצוי בסביבה הקרובה, הזכר מרחיק עד קילומטר וחצי ממנו. בתקופה כזאת הוא מספיק כמובן לבצע פחות סבבי האכלה. הצעירים נעשים עצמאים בגיל 70-42 יום לאחר העזיבה, אך נשארים בקרבת הקן, בדומה להתנהגות הרחמים. הצעירים מגיעים לבגרות מינית שנה לאחר תעופת הבכורה. בין שלושה לשישה חודשים לאחר מכן הם מחליפים את הנוצות. תוחלת חיים של הדאות היא כעשר שנים.

הזכרים מכריזים על הנחלות בשעות היום. במהלכן נצפו פרטים מטרידים מתחרים שעפו לאחר מכן לאתרי לינה מקובצים. עימותים טריטוריאליים מתרחשים לרוב בגבולות אזורי הקינון. תחום המחיה משתנה מכ2.6- קמ"ר באזורים שופעי מזון, לכ-90 קמ"ר באזור מדברי. הטריטוריות גדלות בעונת הרבייה, והן כוללות את אזורי הציד של בני הזוג. כאשר הנקבות מזהות שזוגות קרובים במיקומם החלו בקינון, הן ממהרות לבחור בן זוג. מרבית הפרטים (86%) הם פרטים יציבים באזורי הקינון, ורק 13% מהאוכלוסייה מוחלף בתוך כחצי שנה בפרטים אחרים.

ההתנהגות החברתית של הדאות כמעט שלא נחקרה עד כה, מכיוון שמעטות מהן סומנו כראוי באזורי מחקר שבהם שוהים גם פרטים רבים שאינם מקננים. קיים גם מחסור במידע על יחסי הגומלין בין דאות שחורות-כתף ועופות אחרים.
האויב העיקרי של הדאות המקננות באפריקה הוא עיט הערבות, אבל הן מגנות על הנחלה כנגד חוויאי להטוטן (מוקיון) ודיה שחורה (מצויה), ומניסות מקרבת הקן זרונים, עקבים, עיטים, חסידות, כחלים ועורבים. בזמן הדגירה, הדאות אינן מתקיפות דאות אחרות העוברות בקרבת הקן, אך אינן מתירות להן לצוד בקרבתן.

בדרך כלל נקבות הדאות נודדות יותר מן הזכרים. בטרנסוואל דווח על פרטים מסומנים שהרחיקו למרחק של 650 ק"מ (ב69- יום), ואף הגיעו עד ל915- ק"מ, אף שרובן נעו בטווחים של כ-50- 100 ק"מ בלבד. הדאה לנות לרוב על עצים, וגם בקרבת הקן. בספרד דווח על לינות מרוחקות עד כ400- מ' מן הקן. באפריקה הכילו אתרי לינה עשרה עד 20 פרטים, וגם התקבצויות גדולות (כ100-, ואף כ500-) בעצים נמוכים, שיחים וקני סוף. שני אתרי לינה בטרנסוואל משכו אליהם דאות מרדיוס של כ76- קמ"ר. עצי לינה מועדפים משמשים לתקופות ארוכות, לעתים במשך שנים רצופות. בדרום אפריקה התכנסה להקה של דאות בעץ לינה אחד עם ציפורי שיר, שלא פחדו מהן. ההגעה ללינה מתבצעת לאחר השקיעה ביחידות או בזוגות, בתעופה נמוכה ובכניסה שקטה לתוך הסבך. הדאות עוזבות את אתר הלינה בסמוך לזריחה ומעט אחריה, בדומה למינים אחרים. ריכוזי הלינה המסיביים ביותר דווחו מקניה (110 פרטים) וסנגל (500 פרטים), בתלות בזמינות עולה של מכרסמים.

התנהגות הציד והרגלי התזונה של הדאה נחקרו בצ'ילה וקליפורניה, ספרד, מרוקו, חוף השנהב, דרום אפריקה ואוסטרליה. נמצא שהתנהגות הציד וטקטיקות הדריסה דומות בכל העולם: האחת, צפייה בריחוף, השנייה, צפייה מעמדות תצפית.

הדאה נוהגת לעמוד גבוה בנקודת תצפית ולסקור את השטח. כשהיא מבחינה בציד פוטנציאלי, היא מגיעה למקום שם הוא נצפה, מרחפת מעל לאיתור מדויק, ועם הזיהוי מבצעת את התקיפה. במקרה של צלילה שאינה מסתיימת בהצלחה, הדאה מתרוממת מיד בחזרה לגובה המקורי שממנו צללה. לאחר סדרה של ניסיונות ציד בלתי מוצלחים, הדאה שבה ונוחתת על הענף או מתחילה בדאייה.

התנהגות הריחוף נעשתה בתדירות רבה יותר בשעות הצהריים לעומת שעות הבוקר ואחר הצהריים. עם זאת, ד"ר מנדלסון מצא שהדאות מרחפות פחות במשך הקיץ בהשוואה לשאר עונות השנה, ושרוב הציד בקיץ נערך בארבע השעות הראשונות או האחרונות של היום.
 
לכידת הטרף
במרבית האזורים לכידת הנטרפים מתבצעת על הקרקע ( (50%-40%אך למרות שהנטרפים נלכדו לעתים קרובות לאחר זמן קצר, הצלחת הציד בלתי ניתנת לחיזוי מוקדם. בחלק מהאזורים (ספרד) תופסת הדאה חרקים בתעופת ציד אווירית מכוונת, המתחילה מעמדות תצפית או בחיפוש מכוון.  אולם, זוהי שיטת ציד נדירה שאינה אופיינית. שיעור ההצלחה בציד אצל הזכרים גבוה יותר מאשר אצל הנקבות. בזמן הציד היא מהממת את טרפה, ולאחר מכן נושאת אותה לנקודת התצפית כדי לאכול שם, ובזמן הקינון היא נושאת אותו ישר אל הקן.

הדאות מייצרות כצנפה אחת ליום, ומשקל הצנפות מהווה מדד מדויק להרכב המזון הנאכל. נמצא ש95%-90%- מטרפן היו מכרסמים יומיים, אף שנלכדו גם כרסמים ליליים בדמדומי ערב אחרונים. צריכת המזון היומית הייתה כ25%- ממשקל הגוף. יש מקומות, כמו בחוף השנהב, שם המזון מגוון יותר וכלל לטאות, צרצרים ואף ציפור. בפורטוגל, צדו הדאות המקננות ציפורים, בעיקר גבתונים. זוג דאות ספרדי בדגירה ניזון בעיקר על חרקים. גם בדרומה של אפריקה מגוונות הדאות את המזון בעפרונים, פיפיונים, פרנקולינים צעירים וחגבים, בעוד במערב אפריקה היוו היונים את המזון המועדף.

ובנוגע לדאות בישראל - מצער לומר שהדאה שנצפתה פעמים רבות באזור לכיש ניצודה, והפוחלץ שלה נרכש על ידי אוניברסיטת בן גוריון יומיים לאחר שנעלמה מאזור קריית גת.
מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 לא נרשמו פגיעות קשות באוכלוסיית הדאות. "איגוד השימור העולמי" (IUCN) קבע שאם כי מעת לעת תועדו דאות שנמכרו בארצות ערב כחיות מחמד - אין סיבה לדאגה לקיומה בטבע. על פי הערכות שונות אוכלוסיית הדאה העולמית מונה כמיליון פרטים בוגרים.  באביב 2007, בעת ששהיתי בטנזניה באחד מסיורי הספארי שאני מדריך במזרח אפריקה ודרומה, ראינו פעילות תעופה ניכרת של דאות, ואחת מהן, תוך פעילות אווירובטית מדהימה, התנגשה באחד מרכבי השטח שלנו לאחר שהגיחה במהירות בדמדומי ערב אחרונים...


 
*צפר, זואולוג ואקולוג, מדריך טיולים זואואנתרופולוגיים באפריקה ובישראל. בעבר חקר דורסים, עופות דואים ועופות מים בישראל בשנות ה-90-60 של המאה ה-20

דאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתףדאה שחורת-כתף