מאריצ'י -  קֶרן אור.

התנוּחה נִקרֵאת על שמו של מאריצ'י שֶהָיה רישי, חכם קדמון. לפי המיתולוגיה ההודית הפך מריצ'י לכוכב נוצֵץ בּשמַים, אֶחד משבעת כּוכְבֵי הדוּבּה הגדולה.

מה לעשׂות

לָשֶבֶת על המִזרן ברגלַיים ישָרות. לְכופֵף את בֶּרך ימין וּלהניחַ את כּף רֶגל ימין קָרוב לַגוּף וּלְצד יֶרך ימין. להִתכּופֵף קָדימה וּלהאריך את הַגב, לנסות לִתפּוס את כּף יד ימין בּכף יד שׂמאל מֵאחורֵי הַגב. לִשהוֹת בַּתנוּחה כַּחֲצִי דקה, לשחרֵר ולעשׂות את הַצד השני.

לא לעשׂות

לא לְכופֵף את הרֶגל הַישָרה. לִשמור עלֶיהָ ישרה.

לא להִתייאֵש אם לא מַצליחים לִתפּוס את כּפּות הַידַיים. אֶפשר להִשתמֵש במִטפַּחת או בַּחגורה עד שֶתַצליחוּ.

תרוּמת התנוּחה

משחרֶרת את שרירֵי הַגב, ואת מִפרק שורש כּף הַיד. מַרגיעה וּמעורֶרת תֵיאבון.

האיש שֶהֶחזיר רעה תַחת טוֹבה

לִפנֵי שנים רבּות חַי בּארץ הודוּ בּרהמין טוֹב לב, שקט וצנוּעַ מאוד. אֲבָל הַרְבֵּה מזל לא הָיה לו, והוּא לא הִצליחַ לפרנֵס את מִשפּחתו. לִפעמים הוּא, ילדָיו ואִשתו הלכוּ לישון רעבים. יום אחד הֶחליט הבּרהמין ללֶכת לִכפר אחֵר לחפֵּשׂ את מזָלו. "משַנֶה מקום מְשַנֶה מזל", אמר לעצמו ויצא לַדֶרך עם עלות השַחר. לאן ללֶכת? לא ידע... הוּא הָיה עָצוּב, מיוֹאש וּמבוּלבּל, וּבעיקר רעֵב וצָמֵא.

"הנה באר, אשתֶה מַים, אנוּחַ ואַמשיך בּדרְכי" אמר לעצמו. כּשֶהִתקרֵב הבּרהמין לַבּאר ראה שבּקרקעיתה יושבים נָמֵר, נַחש, קוֹף ובן אדם.

"הו בּרהמין יקר, הַצֵל אותי בְּבקָשה", אמר הנמֵר. "אֲבָל אַתה נָמֵר, ואתה ודאי גם רעֵב. אם אציל אותךָ, אַתה מיד תאכל אותי", ענה הברהמין. "מילה של נָמֵר. רחם עליי ואני לא אגע בּךָ לרעה", אמר הנמֵר. שלשל הבּרהמין חבל לבאֵר ושִחרֵר את הנמֵר לַחופשי. "תודה רבּה" אמר הנמֵר, "אני גר שם בּהרים הגבוהים, אִם אתה צָריך משהוּ, קרא לי, ואעזור לךָ".

"הו בּרהמין יקר, הַצֵל גם אותי בְּבקָשה", אמר הקוֹף. שִחרֵר הבּרהמין גם את הקוֹף. "אני גר שם בַּיַער שבָּהר הגבוהַּ. אוכל לתֵת לךָ פֵּירות כּכל שֶתבקֵש. אם אתה זקוז לְמזון, פָּשוּט בוא אליי".

"הו בּרהמין יקר, הַצֵל גם אותי בְּבקָשה", אמר הנַחש. "להציל אותךָ? נוּ בֶּאמת... אַתה מיד תַכּיש אותי ואני אתעלֵף ואמות". "הַצֵל אותי וּלְעולם לא אנשוך אותךָ. בִּשעת צרה, בקֵש עֶזְרה ומיד אעמוד לִרשוּתךָ". הציל הבּרהמין גם את הנַחש.

עזבוּ הנמֵר, הנַחש והקוֹף והִתרחקוּ מן המקום.

לפתע שָמע האיש קול נוסף שֶקורֵא לעֶזרה.

"פסססס" לחש הנַחש "שמע לעצה של נַחש ואל תַציל אותו, כּי תִסתבֵּך בצרות צרורות" אמר ונעֱלם.

לא שָמע הבּרהמין לַעצת הנַחש והציל את האיש. "אני תכשיטן עני, גָר בָּעיר הקרובה. אם אתה צריך עֶזְרה, בּבקָשה בּוא אליי".

הִמשיך הבּרהמין בּמסָעו אבל לא הִצליחַ לִמצוא עבודה. עייף, רעב וּמיוֹאש הֶחליט לִפְנות אל חברָיו החדשים וּלבקֵש מֵהם עֶזְרה. הקוֹף נתן לו פֵּירות טריים ועסיסיים כּכל שיכול הָיה לָשֵׂאת: מנגו ואננס, ענבים, רימונים וּבּננות. הנמֵר נתן לו שרשֶרת זהב ותכשיטים. הפֵּירות היוּ טעימים וּמשׂבּיעים אֲבָל מִיד מזָלו הרע חזר אלָיו, והוּא לא הִצליחַ לִמכּור את התכשיטים.

כּועֵס וּמאוּכזב נִזכּר בַּתכשיטן. "הוּא בּוודאי יעזור לי", חשב.

כּשֶרָאה התכשיטן את האוצָר שֶהֵביא הבּרהמין לקח אותו מידָיו ואמר. רק רגע אֶחד, אני רוצֶה לִהיות הוגֵן, אלֵךְ אל אחד מחבריי התכשיטנים ואבקֵש ממנוּ הערָכה נוסֶפת. בֵּינתַיים אִשתי תארֵחַ אותךָ. אתה יכול להניחַ את הראש ולישון קצת עד שֶאשוּב.

רץ התכשיטן עם התכשיטים אֶל המֶלך ואמר לו: "הנה התכשיטים של בנךָ הַנסיך שֶנעֱלם. האורֵחַ שבּבֵיתי הוּא זה שֶשדד אותו".

המֶלך הָיה נִסער ונִרגש: "שומרים, מַהרוּ ואִסרוּ את האיש הרע שבּבֵית התכשיטן!" הוא קרא.

וכך מצא את עצמו הבּרהמין בּכלא החשוּך בּלי להבין על מה ולָמה. "מה עשׂיתי?" שָאל את הסוהֵר. "אתה זה שֶהרג את הנסיך ושדד את תכשיטָיו".

"אני בּצָרות" בּכה הבּרהמין בַּלַילה בּמיטָתו, "ממש כּמו שֶאמר הנַחש, ואֵין כּאן איש שֶיעזור לי... אוּלי אקרָא לו והוּא יעזור לי".

"פסססס... אני כּאן, הגעתי", לחש הנַחש. "הִבטחתָ לעזור" אמר הבּרהמין כּשֶהוּא מנגֵב את דִמעותָיו. "שים לב", אמר הנַחש, "אני אכיש את המלכה, היא תִתעלֵף ואף אֶחד חוּץ מִמךָ לא יַצליחַ לרפֵּא אותהּ. כּשֶתשׂים את כּף ידךָ על מִצחהּ של המַלכּה היא תַבריא מיד".

מהוּמה גדולה הָייתה בַּבּוקר כּשֶגילה המֶלך את המלָכה מעוּלֶפת בּמיטָתהּ. השמוּעה הִתפּשטָה בִּמהירוּת לכל עבר ורופאים ויועצים, קוסמים ולוחשֵי לחשים הגיעוּ מִכּל קצות אֶרץ הודוּ, אבל איש מֵהם לא הצליח לַעזור.

"אני יכול לעזור", אָמַר הבּרהמין לַשומֵר שבּבֵית הסוהֵר.

וכך הָיה. הבּרהמין שׂם את יָדו וּמיד הִתעוררָה המלכה וחזרה לעצמה. שִׂמחה גדולה פּשטה בָּארמון וּבעיר כּוּלהּ, וּמשֶהִסתַיימָה קרא המֶלך לַבּרהמין.

"הוד מלכוּתו, בּיליתי בּכֶלא ימים ולֵילות על פּשע שֶמישהוּ אחֵר עשׂה, לא אני השודֵד", אמר בּרהמין וסיפֵּר לַמֶלך את כּל הסיפּוּר. כּעס מאוד המֶלך וציווה לאסור את הַתכשיטן הרשע.

והבּרהמין? המֶלך העניק לו ּבית גָדול וּמרוּוָח ואלְפֵי מטבּעות זהב, וּמֵאז הוּא וּבְנֵי מִשפּחתו חַיים באושר וְשִׂמחה.