תנוּחת הלטאה

כתבה: אסנת ישראלי  

אייר: רועי שנער  

צילמה: דפנה טליתמן 

מדגימה: מאיה

מה לעשׂוֹת

מעמידת שש, דחפוּ את הרצפּה עִם כּפּוֹת הידיים, הרימוּ את האגן מעלה ואחוֹרה והגיעוּ לִתנוּחת "כּלב מִסתכּל למטה": תנוּ לאגן לרדת מטה וקדימה, עד שֶׁהכּתפיים יהיו בּקו ישר עִם מפרק שוֹרש כּף היד.

לֹא לעשׂוֹת

לֹא לקער אוֹ לקמר את הגב. שמרוּ על גב ישר.

תרוּמת התנוּחה

מחזקת את הזרוֹעוֹת, שרירי הגב, הכּתפיים והבּטן.

תנוּחת הלטאה היא מצב בּיניים. למעשֶׂה היא מתאימה למי שרוֹצֶה לחזק את הידיים וּלמי שכּוֹאב לוֹ הגב בּתנוּחת "כּלב מִסתכּל למעלה".

 

חמור, יש לוֹ שכל?

האריֵה, שֶׁהיה מלך החיוֹת וּמלך היער, הלך והִזדקן. הבּרכּיים כּאבוּ לו, העֵיניים כּבר לֹא ראוּ, והוא התקשה לצוּד מִשוּם שלֹא יכוֹל היה לרוּץ. לִפעמים הוא מצא את עצמו בּסוֹפוֹ של יוֹם ללֹא ארוּחה אחת אפילו. הוא נחלש מאוֹד, וּלבסוֹף הבין שאִם בּרצוֹנוֹ להמשיך לחיוֹת עליו לִמצוֹא פּתרוֹן.

"אני צריך מישֶׁהוּ שיעזוֹר לי, ואֵין מתאים לכך יותר מֵהשוּעל", חשב. הזמין האריֵה את השוּעל לִפגישה. "אתה החכם בּחיות, ולכן בּחרתי בּך לִהיוֹת רֹאש ממשלת החיוֹת. תפקידך יהיה לייעץ לי בּכל מה שקשוּר לעִסקֵי הממלכה" אמר האריה. השוּעל לֹא בּטח בּאריֵה, הייתה לוֹ הרגשה שמאחוֹרי ההצעה המפתה מִסתתרת כּוונה לֹא טוֹבה, אך מחוֹסר בּרֵירה הסכים.

"וּבכן" הוסיף האריֵה, "המלך אֵינוֹ אמוּר לצוּד את החיוֹת. עליך לִדאוֹג שֶׁהטרף יונח על שוּלחני מִדי יוֹם. זו אינה משִׂימה מסוּבּכת, ולכן נתחיל בּה".

"אעשֶׂה כּמֵיטב יכוֹלתי", אמר השוּעל.

יצא השוּעל לדרכּוֹ וּפגש את החמור. "היי, חבר, אני מחפּשׂ אוֹתך ימים רבים, לאן נעלמת?" אמר השוּעל. "אני? אני פּה כּל הזמן, לֹא הלכתי לשוּם מקוֹם".

"הקשב היטב", אמר השועל, "הוֹד מעלתוֹ האריֵה בּחר בּך לִהיוֹת שׂר בּכיר בּממשלת החיוֹת שאני רֹאש הממשלה שלה. בּוֹא נמהר אל האריֵה, הוּא מחכּה להכתיר אוֹתך".

"האריֵה... אבל אני מפחד מאריוֹת" ייבב החמור, "וּבִכלל, אני לֹא מתאים. אני רק חמוֹר אפוֹר וּמשעמם, עזוֹב אוֹתי בּמנוּחה". "הִשתגעת?" אמר השוּעל, "מה עִם קצת בּיטחוֹן עצמי? הרֵי אתה חינני וצנוּע ויוֹדע לעבוֹד בּמסירוּת וּברצינוּת. בּוֹא כּבר, האריֵה מחכּה לנוּ". נִרגע החמוֹר והִשתכנע, ויחד הלכוּ אל האריֵה. "אני מברך אוֹתך על זֶה שֶׁהִתגבּרת על הפּחדים שלך. זו הִזדמנוּת חיֵיךָ לתקן את תדמית הַחמור בּעֵינֵי כּוּלם", אמר השוּעל.

החמור חייך והיה מרוּצֶה.

הִגיעוּ השניים אל האריֵה, אך מרוֹב פּחד  הִשתתק החמור ולֹא יכוֹל היה לזוּז. קם האריֵה וניגש אל החמוֹר הרוֹעד, ואמר: "הוֹ... אני מאוֹד מעריך צניעוּת, שתיקה ואיפּוּק", ואז דילג והושיט את כּף ידוֹ השעירה והגדוֹלה אל עבר הַחמור. אך החמוֹר, שֶׁהבין את חוּמרת המצב, הִתעשת, ונִמלט כל עוֹד נפשו בּוֹ הרחק אל תוֹך היער.

"מה זֶה, אתה מנסֶה לסדר אוֹתי?" שאג האריֵה בכעס, "אני רעב! לך מיד והבא את החמור בּחזרה, ולא, אני אֶהרוֹג ואוֹכל אוֹתך". ענה השוּעל: "אתה לֹא היית מספּיק עדין וסבלני עִם החמוֹר והִתקרבת אליו מהר מִדיי, ולכן הוּא בּרח. בּוֹא ננסֶה שוּב".

חזר השוּעל אל הַיער וּפנה אל החמור: "ידידי, אתה ממש משעשע, רוֹצים לתת לך כּבוֹד ואתה בּוֹרח". ענה החמוֹר: "חשבתי שאני הוֹלך למות מרוֹב פּחד, הייתי בּטוּח שֶׁהאריֵה רוֹצֶה לִטרוֹף אוֹתי". "מה פּתאוֹם..." השיב לו השועל, "בּוֹא נחזוֹר אל האריֵה. דמיֵין לעצמך שאתה בּעמדה בּכירה וכוּלם רוֹכשים לך כּבוֹד ושפע רב, והנאוֹת החיים הן מנת חלקך. עכשיו בּוֹא ותתנהג בּנימוּס; שתף פּעוּלה והכּוֹל יִהיֶה בּסדר. מילה שלי". החמור כּמוּבן לֹא סמך על השוּעל, אבל לֹא הייתה לו בּרֵירה.

חזרוּ השניים אל האריֵה. השעה הייתה כּבר שעת ערב, וגם השוּעל נעשה רעב. הִתקרבוּ השניים אל האריֵה המוּרעב, שלֹא חיכּה יוֹתר מִדיי והִכּה את החמור בּרֹאשוֹ, וזֶה נפל ארצה ומת.

"הוֹד מעלתוֹ האריֵה", אמר השוּעל, "הרֵי מלך שמכבּד את עצמו לֹא יִיגש לארוּחת מלכים כּשֶׁהוּא מלוּכלך כּל כּך. לך אל הנהר והִתרחץ, ואז נכין לך סעוּדת מלכים". "ואתה שמור על החמוֹר", אמר האריֵה, וירד לאטוֹ אל הנהר.

הִסתכּל השוּעל על גוויית החמוֹר וחשב לעצמו: "גם לי מגיע לֵיהנות מֵהחמוֹר, הרֵי לולא הייתי כּזֶה חכם האריֵה לעוֹלם לֹא היה מצליח לתפוס את החמור בּעצמוֹ". ואז הִתנפּל על החמור ואכל את תכוּלת רֹאשוֹ.

חזר האריֵה, הִבּיט על החמוֹר המת, וּשאל: "מה קרה לרֹאש של החמוֹר? נִראֶה לי שמשֶׁהוּ הִשתנה פּה". ענה השוּעל: "אחרֵי כּל מה שעברנוּ היוֹם אתה עדיין לֹא סוֹמך עליי? הרֵי אתה בּעצמך מחצת את רֹאש החמוֹר כּשֶׁהרגת אוֹתוֹ".

האריֵה הִתחיל לאכול, וּכשֶׁהִגיע לרֹאש ראה שֶׁהוּא רֵיק. "מה קרה לרֹאש של החמוֹר? הוּא רֵיק" אמר האריֵה. ענה השוּעל: "אִם לחמוֹר היה משהוּ בּתוֹך הרֹאש, הוּא לֹא היה מגיע לפה בּפעם השנייה".

שתק האריֵה, הִרכין את רֹאשוֹ, והבין למה הִתכּוונוּ כּשדיבּרוּ על חכמתו של השוּעל.