מה לֹא לעשׂוֹת?

לֹא לקער אוֹ לקמר את הגב. לשמור על גב צמוּד למִזרֹן כּל הזמן. לֹא להפסיק לִנשוֹם ולֹא לאמץ את הצוואר והפּנים. להרגיש את אוֹרך הסירה וחוֹזק המשוֹטים, ולֹא להיראוֹת כּמוֹ סירה טוֹבעת.

תרוּמת התנוּחה

מחזקת את שרירי הבּטן, משפּרת את תִפקוֹד הכּבד והכּליוֹת, מחזקת כּוֹח רצוֹן וּנחישוּת.

ארדהא - חצי 

נאווא - סירה

 

ארבּעת החברים הטוֹבים

על שְׂפת הנחל בּיער גרוּ ארבּעה חברים: עכבּר קטן וחוּם עִם זנב ארוֹך שחי בּמחילה קטנה, עוֹרב שחוֹר שהִתגוֹרר על עץ, צב שהִתגוֹרר ממש על קו המיִם ואיילה יפת עֵיניים וּמראֶה, שלה פּרווה חוּמה עִם נקוּדוֹת גדוֹלוֹת וּלבנוֹת. על אף השוֹני בּינֵיהם הם היוּ חברים טוֹבים, ומדי ערב נהגוּ לצפוֹת בּשקיעה וּלספר חוויוֹת מֵהיוֹם שעבר.

יוֹם אחד לֹא הִגיעה האיילה. השלוֹשה חיכּוּ וחיכּוּ, אך לשווא. "אוּלי הצייד הרשע לכד את חברתנוּ האיילה", אמר העכבּר. "נצא מיד אל היער ונִמצא אוֹתה", אמר הצב. "אני יוֹצא לדרך" אמר העוֹרב וּפרס את כּנפיו. יצאוּ השלוֹשה אל היער. הצב והעכבּר קראו בּקוֹל: "איילה, איילה - אֵיפֹה את? האִם שוֹמעת?" ואילוּ העוֹרב עף מעל היער וסרק את האֵזוֹר כולו.

פּתאוֹם שמע העוֹרב קוֹל רפֶה וחלוּש: "הצילוּ! הצילוּ!". מיהר העוֹרב לנחות ליד האיילה "הוֹ יקרה, הִנֵה את. כּל כּך דאגנוּ לך", אמר. "נִתפּסתי בּרִשתוֹ של הצייד. מהרוּ והצילוּ אוֹתי לִפנֵי שוּבוֹ של הצייד", אמרה האיילה וּדמעוֹת מילאוּ את עֵיניה הגדוֹלוֹת.

"אל תִבכּי", אמר העוֹרב, "אנחנוּ נציל אוֹתך". אחר כך פּרס את כּנפיו ומיהר להזעיק את חבריו. כּשראוּ אוֹתוֹ הצב והעכבּר צעקוּ: "מה עִם האיילה?"

 "האיילה נִלכּדה בּרִשתוֹ של הצייד. עלינו למהר ולהציל אוֹתה. אתה, העכבּר, כרסם את הרשת ושחרר את חברתנוּ לחופשי". "כּן! כּן!" אמר העכבּר,

וקפץ על גבו של העוֹרב. העוֹרב עף בּמהירוּת הסילוֹן אל מקוֹמה של האיילה, ומיד עִם הנחיתה רץ העכבר וכרסם בּמהירוּת את הרשת, והאיילה נעמדה על רגליה היפוֹת. בּדיוּק בּאוֹתוֹ רגע מרגש הִגיע הצב חסר נשימה אל המקוֹם. ארבּעת החברים הִתרגשוּ ושָׂמחוּ על כך ששוּב הם יכוֹלים לבלוֹת יחד, לקשקש ולדוּן בּעִנייני היוֹם. שלווה גדוֹלה ירדה עלֵיהם, עד כּי שכחוּ לגמרֵי שֶׁהצייד עלוּל לחזוֹר בכל רגע ולצוּד את ארבּעתם יחד. רק כּשקול צעדים נִשמע נִזכּרוּ הארבּעה בּסכּנה. הִמריא העוֹרב מעלה וראה שאכן זֶהוּ הצייד שמִתקרב.

 "נִברח מיד", צווח העוֹרב. בּרחוּ השלוֹשה בּמהירוֹת, ורק הצב זחל בּאטיוּת לעבר השיח. ראה הצייד שארוּחת הערב שלוֹ בּרחה ואֵיננה, וכעס מאוד. אבל כּשראה את הצב מיהר לתפוס אוֹתוֹ, כּי עדיף צב על לֹא כּלוּם.

ראה זֹאת העוֹרב, מיהר וטס אל העכבּר ואמר לוֹ: "ידידי, שוּב יש לך עבוֹדה. הצב נִתפּס בּרִשתוֹ של הצייד, מהר וכרסם את הרשת". "אבל אני מפחד מֵהצייד", אמר העכבּר. שתיקה רוֹעמת נפלה ואף אחד מהם לא ידע מה לעשׂוֹת.

"יש לי רעיוֹן", אמרה האיילה, "אני אעמוֹד די רחוֹק מֵהצייד, ואעמיד פּנים שאני אוֹכלת עשֶׂב. הצייד יִראֶה אוֹתי, ואז יִשמוֹט את הצב, וירוּץ לתפוס אוֹתי. זהוּ טיבו של האדם, תמיד הוּא רוֹצֶה יוֹתר מִמה שיש לוֹ.. בּינתיים אברח מהר, וכשהוא יִרדוֹף אחריי אתם תשחררוּ את הצב מֵהרשת".

וכך היה: האיילה האמיצה הלכה ונעמדה ליד השיח. ראה אוֹתה הצייד, הִתלהב, שמט את הרשת עִם הצב, רץ אחרֵי האיילה אך לֹא תפס אוֹתה. "נו טוֹב, אסתפּק בּצב. הוּא מספּיק שמנמן כּדֵי להשבּיע את רעבוני", אמר הצייד וחזר אל הצב. אך הפתעה מרה חיכּתה לוֹ  - השק היה ריק... "מה אוכל לארוּחת הערב עכשיו?" ייבב הצייד, ואילוּ ארבּעת החברים עמדוּ יחד בּמִסתוֹר, הִתבּוֹננוּ בּצייד וחייכוּ זה אל זה בּהבנה.

זֶה מה שקוֹרֶה כּשאתה לֹא מִסתפּק בּמה שיש לך... חשבוּ הארבּעה; ואז הם הִבּיטוּ זה בזה, והבינוּ כּמה חשוּבה החברוֹת שלהם.