אייר: רוֹעי שנער  

מדגימה: טליה

מה לעשׂוֹת

לשבת על העקבים כּשֶׁהקרסוּליים מחוּבּרים והמבּט פּוֹנֶה קדימה. להביא את הידיים לצדי הגוּף, לִשאוֹף וּלהרים את הידיים מעלה. לשלב את האצבּעוֹת ולהפוך את הידיים כּך שכּף היד פּוֹנה לעבר השמים.

לֹא לעשׂוֹת

לֹא לקרב את השכמות - לשמור על עוֹרף רחב וצוואר ארוֹך. לֹא לקער את הגב ולֹא לתת לבית החזֶה לבוֹא קדימה, לשמור על גב ישר וארוֹך.

לֹא לעשׂוֹת אִם יש כּאב בּרכּיים. כּדֵי להקל על הכּאב אפשר להִשתמש בּשְׂמיכה מִתחת לכפּוֹת הרגליים אוֹ בּין הבּרכּיים.

תרוּמת התנוּחה

משחררת את הרגליים וּמזרימה דם לכפּוֹת הרגליים. מגמישה את מִפּרקֵי הקרסוֹל והבּרכּיים. כּדאי לעשׂוֹת את התנוּחה בּסוֹף יוֹם אוֹ בּסוֹף האימוּן, היא עוֹזרת לשחרר עוֹמס בּרגליים ועוזרת גם להרגעת המחשבוֹת וּלריכּוּז.

וג'רא - בּרק (צוּרת הרגליים מזכירה את צוּרת הבּרק בּשמים, שבּא אחרֵי הרעם).

הכּוֹרֶה בּוֹר בּוֹ יִיפּוֹל -  הסיפּוּר על הסוֹחר ושוּתפוּ

דבשלים המלך ההוֹדי שאל את יוֹעצוֹ הפּילוֹסוֹף ההוֹדי בידבה, מה יקרה למי שעוֹשֶׂה לחברוֹ את השנוּא עליו.

"אסוּר לאדם לִבנוֹת את עצמו על חשבּוֹן חברו, כּי בּסוֹפוֹ של דבר יִיפּוֹל בּעצמוֹ ויִקרֶה לוֹ מה שקרה לסוֹחר ושוּתפוּ", ענה דבשלים.

"ספּר לי בּבקשה מה קרה" הִסתקרן המלך.

פּעם היה לסוֹחר תבלינים אחד שוּתף. יחד הם שכרוּ מחסן ושם שָׂמוּ את כּל התבלינים בּשַׂקים גדוֹלים.

הסוֹחר ראה את השקים הרבּים של שוּתפוּ, וכיוון שֶׁהשקים היוּ כּל כּך דוֹמים זה לזה זמם לגנוב אוֹתם. ימים רבּים חשב כּיצד יעשֶׂה זֹאת מִבּלי שֶׁהשוּתף ישִׂים לב לכך. "אִם אבוֹא בּלילה כּשחוֹשך ואֵין אף אחד בּסביבה אוכל לעשׂוֹת זֹאת מִבּלי להיתפס", אמר לעצמוֹ, "אבל אז אני עלוּל לקחת בּטעוּת שַׂק אחד מֵהשקים שלי..."

חשב וחשב וּלבסוֹף מצא פּתרוֹן: "אפרוֹס את הצעיף שלי על אחד השקים שלוֹ לִפנֵי שיחשיך, ואז אחזוֹר בּלילה ואקח את השק המסוּמן, כּך לֹא אטעֶה". הסוֹחר היה מרוּצֶה מעצמוֹ. "אֵיזֶה חכם אני", אמר וחיֵיך חיוּך גדוֹל וּמאוּשר. בּאוֹתוֹ יוֹם, לִפנֵי שֶׁהלך לבֵיתוֹ פּרס צעיף על אחד מִשקֵי שוּתפוּ והלך הבּיתה מרוּצֶה.

לִפנוֹת ערב חזר השוּתף למחסן לבדוק אִם הכּול כּשוּרה עִם הסחוֹרה, וּלארגן את השקים לִקראת יוֹם המחרת. היה עליו לארגן מִשלוֹח גדוֹל עִם בּוקר והוּא לֹא רצה להפריע לסוֹחר. ראה את הצעיף של הסוֹחר על אחד מִשקיו וחשב לעצמוֹ: "נִראֶה שֶׁהסוֹחר שכח את צעיפו והִניח אוֹתוֹ בּטעוּת על אחד מִשקֵיי. כּדֵי שלֹא יחשוֹב שאני חוֹשק בּצעיף כּדאי שאשִׂים את הצעיף על אחד מִשקיו, כּך יבין שאני שוּתף ישר והגוּן, כּזֶה שלֹא לוֹקח מה שלֹא שייך לוֹ ושָׂמח בּחלקוֹ. כך הוּא גם יעריך אוֹתי עוֹד יותר כּשוּתף".

הִניח את הצעיף על אחד מִשקיו של הסוֹחר, סידר את השקים, סָפר אוֹתם, סָגר את הַמחסן ושב לבֵיתוֹ.

למחרת הִגיע השוּתף אל המחסן מוּקדם מֵהרגיל, כדי לבצע את המִשלוֹח, והִקדים את הסוֹחר. הוּא פּתח את המחסן והִתחיל לארגן את השקים למִשלוֹח, והִתפּלא לִראוֹת שֶׁהשק עִם הצעיף אֵיננוּ. "מה אוֹמר לחברי?" דאג, "הוּא הרֵי בּוֹטח בּי כּל כּך הרבּה שנים, והִנֵה לֹא רק שלקחתי את הצעיף אלא גם שַׂק אחד חסר. הוּא ודאי יחשוֹד בּי שגנבתי את השק ואת הצעיף, וּבצדק... עדיף לי להוֹדוֹת בּפניו ולשלם לוֹ את מחיר השק האבוּד והצעיף מאשר לאבּד את אמוּנוֹ".

מאוּחר יוֹתר הִגיע הסוֹחר לחנוֹת, וּכשספר וּבדק את השקים שלוֹ הבין שטעה ולקח אחד מִשקיו שלוֹ. כּעס הסוחר על עצמו והִתחרט על מעשָׂיו, והבין שכּל מאמציו ירדוּ לטִמיוֹן.

ראה השוּתף את פּניו הכעוסות של הסוֹחר, נִבהל עוֹד יותר ואמר: "אחי, בּאתי הבּוֹקר כּדֵי לארגן את המִשלוֹח החדש שלי וראיתי שאחד משקיך חסר. אֵינני יוֹדע לאן הוּא נעלם. אני מאוֹד מסוּדר, אבל יכוֹל לִהיוֹת שבּטעוּת העמסתי אוֹתוֹ על העגלה שלי. סלח לי חברי, אני לוֹקח את האחריוּת על עצמי ואשלם לך את מחיר השק כּדֵי שלֹא תחשוֹד בּי שגנב אני ואיש לֹא ישר. יוֹתר מִכּול חשוּב לי האמוּן שיש בּינֵינוּ".

הִתבּיֵיש הסוֹחר הגנב ואמר: "אל תִתעצב, אחי, אתה הישר מבּין שנֵינוּ ואני הנוֹכל". הִתוודה הסוֹחר בּפנֵי שוּתפוּ, וסיפּר מה קרה וּביקש את סליחתוֹ.

סלח השוּתף לחברוֹ הסוֹחר, אך לֹא האמין בּוֹ יותר כּל חייו.

"כּך יקרה למי שמנסֶה לרמוֹת את חברו ונענש בּעצמוֹ", סיֵים ואמר הפּילוֹסוֹף בידבה למלך דבשלים שחי לִפנֵי אלפּיים שנה.