כּתם וצילם: מֹשֶׁה בּרקוֹביץ'

33 עמוּדים, כּוֹלל תמוּנוֹת

הוֹצאה לאוֹר: טבע הדברים, 2011

 

שוּב אנחנוּ עוֹברים דירה, אוּף! לֹא מִתחשק לי בּכלל לעבוֹר. אני אוֹהבת את החדר שלי, ואני לֹא רוֹצה לארוֹז את כּל החפצים שלי (ואִימא גם מכריחה אוֹתי למיֵין ולִבדוֹק מה אני כּבר לֹא צריכה, היא לֹא מבינה שאני צריכה הכּול!), וּלהִתרגל לבית חדש, וּלבית ספר חדש, ולחברים חדשים, ולרחוֹב חדש, והכּול חדש...

אני רק בּת עשר, וזוֹ הפּעם שלישית שאנחנוּ עוֹברים דירה. נוֹלדתי בּבית אחד, בּגיל שלוֹש עברנוּ בּפעם הרִאשוֹנה (אני לֹא כּל כּך זוֹכרת את זֶה, אבל אין לי ספק שזֶה לֹא מצא חן בּעֵיניי כּלל וּכלל), בּגיל שש עברנוּ בּפעם השנייה, ועכשיו זוֹ הפּעם השלישית.

"רוֹני, אין מה לעשׂוֹת, אבּא שלך משרת בּחיל האוִויר, הוּא בּצבא קבע, ואנחנוּ נִצטרך לעבוֹר דירה בּכל כּמה שנים" הסבירה אימא בּפעם המיליוֹן. "את תִראי שבּסוֹף יִהיוּ לך המוֹן חברים חדשים בּכל הארץ, את גם כּכה בפייסבוק וּבמחשב כּל היוֹם כּמעט, אז תוּכלי לדבר אתם ולִראוֹת אוֹתם", ניסתה אימא לעודד אותי. "זֶה לֹא רק זֶה" עניתי. "אני לֹא אוֹהבת לֹא להכּיר את הסביבה וּלהִתרגל מחדש לחדר, לבית ולרחוֹב כּוּלוֹ. מי שמע על דבר כּזֶה בּכלל?".

"מה זֹאת אוֹמרת?" שאלה אימא "את חוֹשבת שאנשים לֹא עוֹברים דירוֹת? את ודאי זוֹכרת את ההפגנוֹת שֶׁהיוּ לִפנֵי כּמה חודשים, הרֵי יצאנוּ יחד להפגין בּתל אביב נגד יוֹקר הדירוֹת. זוֹכרת שצעקנוּ 'העם דוֹרש צדק חברתי'. כּל מאוֹת האלפים שֶׁהיוּ בּכיכּר בּאוּ לִתמוֹך ולוֹמר: 'עד כּאן, אי אפשר להמשיך להעלוֹת את המחירים!' ואת יוֹדעת למה? כּי האנשים רצוּ לעבוֹר לגוּר בּמקוֹם חדש, ולֹא היה להם כּסף לשלם שְׂכירוּת, שלֹא לדבר על לִקנוֹת לעצמם דירה. וזֶה לֹא רק אנשים, מה עִם בּעלֵי חיים? דעי לך שאִם דוֹרי, הדררה שלך, היה חי בּטבע, מצבוֹ לֹא היה טוֹב כּל כּך; כּעת הוּא חי בּכלוּב מרווח, עִם הספּקה שוֹטפת של אוֹכל, מיִם, מוּגן מִפּנֵי הרוּח הקרה והשמש הקופחת".

 "למה את מִתכּוונת?" שאלתי. אימא חייכה, שלפה ספר מֵהמדף ואמרה: "רציתי לתת לך את זֶה רק בּבית החדש, אבל קראי את זֶה כּבר כּאן". "בּית הנקרים מוּל חלוֹני" קראתי את מה שֶׁהיה כתוב על הכּריכה. אימא אמרה שאוּלי אקרא את זֶה עכשיו, ואני חשבתי שזוֹ גם הִזדמנוּת מצוּינת לעשׂוֹת הפסקה מִכּל האריזוֹת והבלגן. קראתי על ניקו וניקה הנקרים, שרוֹצים להקים לעצמם בּיִת, ואיך בּמשך ימים ארוּכּים ובעמל רב ניקו יוצר חוֹר בּעץ בעזרת המקור שלו. ואם כּל זֶה לֹא מספּיק, סוּפּר שם גם על כך שציפּוֹרֵי הדררה לֹא מקבּלוֹת את העִניין כּמוּבן מאליו, וּמנסוֹת לנשל את ניקוּ מִבּיתוֹ, ואז בּאים האוֹח והעוֹרבים שמִתערבים וּמנסים לעשׂוֹת סדר בבלגן. נֶהנֵיתי לִראוֹת את התמוּנוֹת, כי להבדיל מִסיפּוּרים אחרים שקראתי שמלוִוים בּציוּרים, בּספר הזֶה יש תמוּנוֹת אמיתיוֹת, לֹא מבוימות, שלקוּחוֹת מֵהטבע. הבנתי שֶׁהחיים שלי דווקא טוֹבים, יש מי שדוֹאג לי לביִת וּלמחסֶה, ושזֶה הרבּה יוֹתר טוֹב מִלגוּר בּתוֹך חוֹר בּגזע עץ (אוּלי אִם הייתי נקר אוֹ תוּכּי דררה הייתי חוֹשבת אחרת).  כּשגמרתי לִקרוֹא סגרתי את הספר, ארזתי אוֹתוֹ היטב בּארגז והִמשכתי לארוֹז את שאר הדברים...