שלוֹם לך ד"ר אפי,

אני רוֹצה לספר לך ולקוֹראים על דבר מוּפלא שראיתי. בּחצר שלנוּ היה קן של עוֹרבים, ויוֹם אחד, בּשעוֹת אחר הצהריים, נפל מֵהקן גוֹזל. הדבר המעניֵין הוּא שֶׁהוּא נפל ממש בּפינת ההאכלה של החתוּלים. לרגע נִבהלנוּ, כּי חשבנוּ שֶׁהחתוּלים יחשבוּ שֶׁהגוֹזל הוּא חלק מֵהארוּחה שלהם. אבל מִתבּרר שֶׁהעוֹרבים הגדוֹלים לֹא חשבוּ כּך, והם הִתחילוּ לעוף סביב הגוֹזל בּקריאוֹת שגרמוּ לכל החתוּלים להִתרחק מִשם. כשֶׁהִגיע הערב, והחל להחשיך, הִתקרבה אל הגוֹזל חתוּלה שחוֹרה, אבל בּמקוֹם לִתקוֹף אוֹתוֹ היא פּשוּט הִתיישבה לידוֹ. הגוֹזל, שלֹא ממש הבין שֶׁהעִניין מסוּכּן עבוּרוֹ, הִתקרב את החתוּלה וּפתח בּקריאוֹת כּאילוּ הוּא לֹא מבין אֵיך אימא שלוֹ (שֶׁהיא אפוֹרה כּהֶה, וכִמעט שחוֹרה) שינתה צוּרה, ונִראית כּל כּך מוּזרה. החתוּלה הבינה שֶׁהעוֹרב בּבעיה, והיא זזה בּעדינות ונתנה לוֹ לאכוֹל מֵהצלחת של החתוּלים. החתוּלה נִשארה ליד העוֹרב כּל הלילה, ולמחרת בּבּוֹקר העוֹרבים המבוּגרים הִתחילוּ מחדש במתקפה, אבל כּאשר הם ראוּ שֶׁהחתולה לֹא עוֹשה כּלוּם לעוֹרב, הם נִרגעוּ קצת, הִתיישבוּ על העץ שליד, והִסתכּלוּ אֵיך הגוֹזל שלהם מפתח מערכת יחסים עִם החתוּלה. ולֹא סתם, אלא שכשהעורבים ראוּ שֶׁהחתוּלה לֹא מזיקה לגוֹזל, הם אזרוּ אוֹמץ, ירדוּ מֵהעץ ונעמדוּ אף הם לידה. בּהתחלה קצת בּזהירוּת, אבל אחר כּך כּאילוּ הייתה אחת מֵהם.

אחרֵי שבוּעיים הגוֹזל גדל מעט, וּכבר יכוֹל היה לעוף, אבל הוּא לֹא נטש את החתוּלה, וּמאז ועד היום הם חברים. כנִראֶה שמפני שֶׁהחתוּלה קיבּלה אוֹתוֹ כּחבר, גם שאר החתוּלים הִתנהגוּ אליו כּאילוּ היה אחד מֵהם.

מעניֵין, אה? למה בּעצם החתוּלה לֹא תקפה את הגוֹזל? האִם זֶה קוֹרֶה בּטבע שבּעלֵי חיים מִסוּגים שוֹנים, וגם כּאלֶה שנוֹהגים לאכוֹל זֶה את זֶה – מִתיידדים?

נוֹעה גולדברג

נתניה

 

היי נוֹעה,

אכן סיפּוּר מעניֵין מאוֹד, כּיצד דברים שלעתים נִראים לֹא הגיוֹניים מִתרחשים אל מוּל עֵינינוּ כּמעט בּלי שנשים לב אלֵיהם. יש עדוּיוֹת רבּוֹת לכך שבּעלי חיים בּטבע וּבשִׁביה מאמצים מסיבּוֹת שוֹנוֹת גוּרים שאֵינם מִבּני מינם וּמגדלים אוֹתם.

בּפינת החי בּקיבּוּץ גִבעת ברנר חדר ארנבוֹן אל מכלאת קוֹפֵי המקוק. תמי, קופה מבוּגרת שכּבר שנים לֹא חוותה את חוויית ההוֹרוּת, לקחה אוֹתוֹ אליה ואימצה אוֹתוֹ. היא לֹא הייתה מוּכנה לוותר עליו בּשוּם פּנים ואוֹפן, אימצה אוֹתוֹ לחיקה ונשְׂאה אוֹתוֹ לכל מקוֹם. הארנבוֹן נחלש היוֹת שהוא אֵינוֹ יוֹנק והוא צריך להִסתוֹבב ולאכוֹל ירקוֹת. לֹא עזרוּ כּל התחנוּנים שלוֹ ושלנוּ, עד שֶׁהיינוּ צריכים לירוֹת עליה חץ טִשטוּש, ורק כּשנִרדמה יכוֹלנוּ לחלץ את הארנבוֹן. כּך בּגן חיוֹת אחר טיגריסית אימצה חזרזירים שבּדרך כּלל הייתה טוֹרפת אוֹתם, והם ינקוּ מחלבה. ויש סיפּוּרים רבּים כּאלה, כמו על טרזן שגוּדל על ידי חיוֹת היער. על פּי המיתוֹלוֹגיה הרומית (וכידוּע לנוּ, לכל הסיפּוּרים יש גרעין אמת שמִמנוּ הם נוֹלדים), העיר המפוּרסמת רוֹמא נוֹסדה על ידי שני אחים יתוֹמים שאוּמצוּ על ידי זאבה וינקוּ את חלבה...

יוֹנה, הלמורית שחיה בּחי-כּיף נדחתה מֵהלהקה שלה לִפנֵי שנים (כּכה זֶה אצל הלמורים, בּדרך כּלל נקבה נִדחֵית ולֹא זכר מִתבּגר). עד שמצאנוּ לה בּיִת היא הייתה בּבידוּד והייתה אוּמללה מאוֹד; היא לֹא רצתה לאכוֹל וישבה מכונסת בּעצמה. שַׂמנוּ לב שֶׁהיא מאוֹד מִתעניינת בּמִכלאה הסמוכה של הארנבוֹנים. יוֹם אחד פּתחנוּ את ההפרדה והיא עברה להִתגוֹרר עִם הארנבוֹנים. היא לֹא הציקה להם וגם נוכחותה לֹא הִפריעה להם, אבל העובדה שֶׁהייתה לה חברה ואפילוּ לֹא מִבּני מינה, עזרה לה מאוֹד בּתקוּפה הקשה שעברה. צפינוּ בּהִתנהגוּת שלהם כּשֶׁהבאנוּ מזוֹן; היא הייתה יוֹשבת על הקרקע וּמִסביבה ארנבוֹנים, ויחד הם סעדו ארוּחת בּוֹקר. לבסוֹף מצאנוּ לה בּן זוּג, והיא עברה לפינת חי בּצפוֹן הארץ.

בּסיפּוּר שלך, כּכל הנִראֶה החתוּלה שאימצה את העוֹרב ושמרה עליו איבּדה את גוּריה זמן לֹא רב קוֹדם לכן, והרגש האימהי עדיין היה שם. וּכשראתה יצוּר חסר ישע הזוֹעק לעזרה, האינסטינקטים שלה גרמוּ לה לִשמוֹר עליו וּלאמץ אוֹתוֹ. אכן תוֹפעה מוּפלאה!

שלוֹם לאפי הווטרינר,

יש לי שתֵי גוּרוֹת של חתוּלים שמצאנוּ אוֹתן כּשֶׁהן היוּ קטנטנוֹת. בּדרך כּלל גוּרים וגם חתוּלים גדוֹלים אוֹהבים שמלטפים אוֹתם, ואחת מהן היא בּאמת כּזֹאת, אבל השנייה (והן נִמצאוֹת אצלי כּבר חודשיים) לֹא מפסיקה לִנשוֹך ולהכאיב. לִפעמים אני מצליחה לִתפּוֹס אִתה רגעים של נחת אלא שֶׁהם קצרים, ואז היא חוֹזרת ונוֹשכת. אמנם בּמִשְׂחק, אבל זֶה כוֹאב. השאלה שלי היא אִם אפשר ללמד חתוּלים להפסיק לִנשוֹך, ולמה חתוּלה אחת כּל הזמן שוֹכבת ומגרגרת בּאהבה, והשנייה לֹא מפסיקה לִתקוֹף?

ליטל בּרדוּגוֹ

חוֹלוֹן

שלוֹם ליטל,

כּל הכּבוֹד לך שאימצת את החתוּלוֹת הקטנטנוֹת. גם אצל חתוּלים, בּדיוּק כּמוֹ אצל בּני אדם, לכל אחד אוֹפי משלוֹ וּתכוּנוֹת שוֹנוֹת. כּכל הנִראֶה אחת נשכנית ותוֹססת יוֹתר ואחת שקטה יוֹתר וּרגוּעה. גוּרים בּדרך כּלל נשכנים יוֹתר כיוון שֶׁהשיניים שלהם מִתחלפוֹת וזֶה כוֹאב, וגם מפני שֶׁהם מכּירים דברים חדשים באמצעות חוש הטעם. לרוֹב זוֹהי תוֹפעה שחוֹלפת בּבגרוּת, ולכן סביר להניח שֶׁהיא תירגע מעט. אם כי, נשכן בּדרך כּלל נִשאר נשכן, ואם היא נוֹשכת גם לֹא למטרת מִשְׂחק זֶה עשׂוּי להימשך ויש לִלמוֹד להימנע מִזֶה, וּבוודאי לֹא לעודד אותה להִתנהגוּת כּזאת.