גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)

יוֹסֵף, סוריקטה שֶחיה בַּספארי בּרמת גן, החליט לא לבזבֵּז את כּל החַיים בִּשכיבה על הַגב וּבצפייה בּאנשים המצחיקים שֶבּכל פַּעם נֶעמדים מוּל הֶחצֵר שלו וּמִתייחסים אלָיו ואל אחִיו כּאילוּ היוּ בּעלֵי חַיים שֶלא מבינים כּלוּם מֵהחַיים. לכֵן, הוּא הִתחיל להקשיב לשיחות בֵּינֵיהם ולִלמוד מֵהם דבָרים חדשִׁים. בַּפַּעם הקודֶמת – הוּא ואחיו משה למדוּ מהי מוּדעוּת עצמית אֵצל בּעלֵי חַיים, וּלמִי מִבּעלֵי החַיים בְּעֶצם יש מוּדעוּת עצמית.

"הִצחקתָ אותי", אמרה שיר "חשבתי שֶכּבר הִסבּרתי לךָ שֶבּעלֵי החַיים לא מטוּמטמים. מה אַתה חושֵב, שֶאריֵה לא יודֵעַ אֵיך נִראה בּן אדם, ואֵיך נִראה ג'יפּ? ואתה חושֵב שֶהוּא לא יודֵעַ שהג'יפּ הוּא ג'יפּ, וּבְנֵי האדם רק יושבים עלָיו?"
"או-קיי, חכמולוגית" ענה לה המנהיג, "אם כּך, לָמה האריֵה לא תוקֵף אותם אף על פי שֶכּמו שֶאמַרתְ – הוּא יודֵעַ שֶהֵם בְּנֵי אדם, והוּא יכול לִקפּוץ עלֵיהם ולִטרוף אותם בּשנייה?"
"אני אַסבּיר לךָ לָמה", ענתה לו שיר, "פָּשוּט כּי הם מפַחדים. זה נכון שֶהֵם יודעים שֶהֵם יכולים להרוג ולִטרוף אדם בּכמה שניות, אֲבָל הם גם יודעים שֶלִבְנֵי האדם יש כּלי נשק שֶיכולים להרוג אותם בִּשנייה אַחת, אפילוּ בּלי לגַעת בָּהם. ואני מתאֶרת לעצמי שֶבּרוּר לךָ שֶאני מִתכּוונת לָרובֶה שֶיֵש לַנהג ולפקח שֶיושֵב ליָדו בַּג'יפּ".
"ממש הגיוני" ענה להּ המנהיג של המַצחיקים בּלִגלוּג, "לִדברַייך האריה הולֵך, מִסתכֵּל אם יש לפקח או לנַהג רובֶה, וּכשֶהוּא רואֶה את הרובֶה הוּא מַחליט שֶלא כּדאי לו".
"שוּב אַתה מזלזֵל בּבעלֵי החַיים" ענתה לו שיר, "הארָיות, וּבִכלל בּעלֵי החַיים, לא לוקחים סיכּוּנים עם בְּנֵי האדם. הם יודעים שֶלִבְנֵי האדם יש כּלי נֶשק שיכולים להרוג אותם מֵרחוק, ולכֵן הם מִשתדלים להִתרחֵק מֵהם. הם גם יודעים שֶבְּנֵי האדם בּסך הכּול בּאים להִסתכֵּל עלֵיהם, והֵם יודעים שֶאם הם לא מִתייחסים לִבְנֵי האדם – בְּנֵי האדם לא יעשׂוּ לָהם כּלוּם. במֶשך השנים הם למדוּ להִתעלֵם מֵהם וּלהמשיך בּחַיֵיהם, גם כּאשר כּלי רכב מִתאספים סביבם".
"את ממש צודֶקת", הִמשיך המנהיג ללגלֵג לדברים של שיר, "אם כּך, לָמה בְּנֵי האדם לא הולכים בָּרֶגל כּשֶהֵם בַּספארי? לָמה הם לא יורדים מֵהג'יפּים כּשֶהֵם רואים להקה של ארָיות?"
שיר, שֶהִתחילה קצת להִתרגֵז מֵהזִלזוּל של המנהיג, אמרה: "כּי בּכל קבוּצה של ארָיות, כּמו בּכל קבוּצה של בְּנֵי אדם, מַספּיק שֶאֶחד לא מַכּיר את החוּקים, או שֶהוּא חושֵב שֶהוּא יותֵר גיבּור מֵהאחרים, כדי שיִתקוף וינַסֶה לִטרוף. וּבֶאמת כּאשר מזהים בַּספארי בּאַפרִיקָה אריֵה או כּל טורֵף אחֵר שֶמַפגין תוקפנוּת כּלפֵּי בְּנֵי אדם – פָּשוּט יורים בּו. כּי אריֵה שֶטָרַף פַּעם אַחת, או ניסה לִטרוף, יכול לקלקֵל את כּל האיזוּן והשקֵט שֶבֵּין בְּנֵי האדם והַטורפים. אז כּן, בּעלֵי החַיים בַּספארי שֶבּאַפרִיקָה יודעים שכּל עוד הם מִתעלמים מִבְנֵי האדם – בְּנֵי האדם לא יעשׂוּ לָהם כּלוּם".

יוֹסֵף הסוריקטה הִסתכֵּל על משה בּמבּט של מישהוּ שֶלא מֵבִין משהוּ. לִפנֵי שָבוּעַ עמד מוּל הֶחצֵר שלהם זוּג מצחיקים מבוּגר, וּכשֶהֵם דיבּרוּ בֵּינֵיהם אמרה האישה לַמַצחיק שֶליָדהּ: "תִסתכֵּל, אריֵה, על שְנֵי החמוּדים האֵלֶה שֶיושבים וּמִסתכּלים עלֵינוּ". משהוּ לא הִסתדֵר ליוֹסֵף בּכל העִניין הַזֶה. אם כּכה נִראה האריֵה שֶשיר והמַנהיג מדברים עלָיו, אז מִמה הם בּעֶצם פּוחדים? יוֹסֵף הִתחיל לִקפּוץ בּתוך הֶחצֵר שלו ולעשׂות כּל מינֵי פּרצוּפים כְּדֵי שֶשיר תִסתכֵּל עלָיו. שיר הִפסיקה לְדבֵּר, וניסְתה להבין מה מֵציק לסוריקטה החמוּדה שֶישבה והִסתכלה עלֵיהם בשֶקט כּל הזמן. היא ניסתה להיזכֵר בַּדברים שֶהיא או המנהיג של המצחיקים אמרוּ – שֶיָכול לבלבֵּל את יוֹסֵף. "דיבּרתי על ספארי" היא אמרה, ויוֹסֵף עשׂה עם הראש סימן שֶזֶה לא זה. "דיבּרתי על ג'יפּ" היא אמרה, וגם הפַּעם יוֹסֵף עשָׂה סימן שֶזֶה לא זה. "ודיבּרתי על האריֵה..." היא אמרה, ויוֹסֵף הִתחיל לִקפּוץ וּלסמֵן להּ שֶכֵּן, מי זה אריֵה הַזֶה שֶמַפחיד את כּל המַצחיקים. שיר פּתְחה ספר, והראתה ליוֹסֵף אריה גָדול ויָפֶה שֶהולֵך בַּסוואנה בגאווה. אַל תִתבּלבּלוּ, יוֹסֵף כּבר יודֵעַ מה זה ספר, וגם תמוּנות, ואפילוּ מה זה רְאי, זוכְרים? לְפי הבּעת הפָּנים של יוֹסֵף שיר הֵבינה שֶמשהוּ בָּאריֵה הַזֶה מבלבֵּל אותו. היא חשבה וְחשבה, עד שֶפִּתאום אַחד המצחיקים קרא לַמנהיג שלהם: "זאֵב, לָמה הפסקַת? – מה, היא בֶּאמת יודַעת יותֵר מִמךָ?" בַּשנייה הזאת הֵבינה שיר מה הָייתה הבּעָיה של יוֹסֵף – השֵמות של בְּנֵי האדם... היא חָשבה לעצְמה שאִם הַסוריקטה שומעת את המילה זאֵב, ורואָה את הַמדריך, כּנִראֶה היא שמְעה מישהוּ קורֵא למישהוּ אחֵר אריֵה, ולכֵן לא הֵבִינה מה בִּכלל מַפחיד בּו...
היא חִייכה והִסבּירה ליוֹסֵף וּלמשה שֶעמדוּ זקוּפים, מחכּים לִראות מה היא תַגיד.
"הוּא" – היא אמרה והִצבּיעה על המדריך, "שמו זאב, אֲבָל הוּא לא ממש זאֵב..." ואז הֶראתה לָהם תמוּנה של זאֵב. "הוּא" היא הִמשיכה והִסבּירה, כּשֶהיא מַצבּיעה על אַחד האנשים בַּחבוּרה "שמו אריֵה, אֲבָל הוּא לא בֶּאֱמֶת אריֵה..." והיא הֶראתה ליוֹסֵף את התמוּנה של האריֵה... יוֹסֵף סוריקטה חכמה, והוא הֵבין מיד. זאֵב, הַמנהיג של המַצחיקים לא בּדיוּק הֵבִין על מה שיר מדבֶּרת עם הסוריקטות, ואֵיך היא בִּכלל חושֶבת שֶהן מבינות מה היא אומֶרת. שיר הִסתכּלָה אלָיו וחִייכה... "אתה בּטח חושֵב שֶהֵן לא מבינות את מה שֶאני אומרת להן, אה?"

המנהיג של החבוּרה הִרגיש קצת מבוּכה. בַּפַּעם הקודֶמת שיר כּבר הוכיחה לו שֶלא כּדאי להִתווכֵּחַ אִתה. הפַּעם הוּא חשב שֶאם הוּא יִשאל שאלות קצת יותֵר מסוּבּכות – היא לא תֵדע את התשוּבה. וּבְעֶצם, הוּא בִּכלל לא חשב שֶהיא תִהיֶה כּאן שוּב. מה שֶהוּא לא ידע זה שֶאבּא של שיר עובֵד בַּספארי, והיא גרה קָרוב, וּבְעֶצם בּכל יום אחרֵי הצהרַיים היא מבקֶרת בַּספארי, והיא בֶּאמת יודַעת על בּעלֵי חַיים הרְבֵּה יותֵר מִמרבּית האנשים שֶמִסתובבים בֵּין בּעלֵי החַיים וּמקשקשים כּל מינֵי דברים שֶהֵם לא ממש מבינים בָּהם. אֲבָל הוּא הֶחליט להפּיל אותהּ בַּפּח.
"המסאים, בְּנֵי השֵבט האפריקָני שֶחַיים בַּסוואנה– בּרוב המִקרים מִסתובבים בּלי רובים. אז לָמה האריות מפַחדים גם מֵהם?"
"כּי לַמסאים, להבדיל מִבְנֵי האדם האחרים החַיים בַּסוואנה, כְּדֵי להגן על העדרים שלהם מוּתר להרוג ארָיות שֶמִתקרבים לַפָּרות או לַכּפָרים שלהם. אֵצל המסאים, אֶחד מִטִקְסֵי הבּגרוּת של הצעירים כּולֵל מִנהג שֶעל פּיו צריך הצעיר להצליחַ להרוג אריֵה שֶמִתקרֵב אל הכּפר או אֶל הפָּרות – בּלי רובֶה, אלא רק בחנית או בסכּין, כּדֵי להֵיחשֵב ללוֹחֵם. האריות יודעים לזהות את המסאים לפי המַרְאֶה, הלְבוּש ואפילוּ הרֵיחַ. הם יודעים שהמסאים אמיצים מאוד, ושבּעימוּת בֵּינם לבֵין המסאים, המסאים תָמיד מנצחים. לכֵן בְּמִקרֶה של המסאים – הם לא מפַחדים מֵהרובים אלא מֵהאנשים".

"נוּ" שאל המנהיג "אם כּך, לָמה כּאן, בַּספארי בּרמת גן, חַייבים לִסגור את החלונות ואסוּר לִנסועַ בּג'יפּים פּתוּחים? הרֵי גם כּאן לַשומרים יש רובים, לא?"
"אני אשאל אותךָ שאֵלָה" ענתה לו שיר "האם כּל בְּנֵי האדם בּכל העולם יודעים את אותם הדברים? הרֵי הארָיות שבַּספארי נולדוּ כּאן. מֵאֵיפה לדעתך הם צְריכים לדַעת את החוּקים של אַפרִיקָה? הרֵי כּאן אף פַּעם לא ירוּ בּאריֵה, אז לָמה שֶהֵם יִפחדוּ? ואתה יודֵעַ מה? אני מַבטיחה לךָ שֶגם כּאן האריות מפחדים מִבְנֵי האדם, כּי הם רואים שהם המְנַהלים כּאן.  פָּשוּט המטפּלים בַּספארי חושבים שֶזֶה יִהיֶה טיפּשי לנסות אותם... וּכדֵי שֶלא לסכֵּן סתם גם את חַיֵי המבקרים, וגם כּדֵי שֶלא יִצטרכוּ אַחר כּך להרוג את האריֵה התוקֵף – פָּשוּט לא לוקחים סיכּוּנים".

"את יודַעת מה?" שאל המנהיג את שיר, "אם את יודַעת הכּול כּל כך טוב – אוּלי תעמדי את כּאן, ותלמדי בִּמקומי דברים שאת יודַעת על מוּדעוּת עצמית?"
שיר קפצה על ההִזדמנוּת. היא כּבר מִזמן רצתה לִהיות מדריכה. "שַׂמְתם לב לְדבר מאוד מעניֵין? לְמשל, שֶלכל האפרוחים צהוּבּים יֵש פּלוּמה רכּה? גם של תרנגולות, גם של בּרווזים? ושַׂמְתם לב שלַגוּרים של כּל בּעלֵי החַיים יש מראֶה עדין וּמתוק? הם לָרוב שמנמנים יותֵר, עם פּנים עגוּלים ועֵינַיים מלֵאות תום? וזה לא שרק אנחנוּ בְּנֵי האדם חושבים שֶהֵם מתוּקים, המראֶה הַזֶה בּא לגרות את הַיֵצר ההורי אֵצל בּעלֵי החַיים מֵאותו המין, וגם אֵצל כּל בּעלֵי החַיים האחרים, ולִגרום לכך שֶהֵם לא יִפגעוּ בָּהם. נכון שֶזֶה לא תָמיד עובֵד, אֲבָל בּחֵלק מֵהמִקרים כּן – וזה כּבר שָוֶוה. ראיתי לִפנֵי כּמָה זמן סֶרט בּיוטיוּב, שֶשם הֶראוּ נמרה תוקֶפת בּבּוּן, ואחרֵי שֶהיא הרגה אותו וגָררה אותו בּּמַעלֶה העֵץ, היא גילתה שאל בִּטנו של הבּבּוּן, שֶהָיה בּעֶצם נקֵבה – הָיה צָמוּד גוּר קָטן. ואתם יודְעים מה עשׂתה הַנמרה? היא הִתחילה ללקֵק אותו, ולא נָגעה בּו לְרעה. בּרוּר שֶהיא לא חשבה שֶפִּתאום נולד להּ גוּר, וַהרֵי מֵעֶצם זה שֶהיא הרגה את אִִמו – בּרוּר שֶהיא יודַעת שֶהוּא קוֹף. אבל המראֶה התינוקי שלו עורֵר בּהּ את החוּש האימָהי. מה שֶמראֶה לנוּ שֶלא רק שלכל בַּעלי החַיים יש מוּדעוּת עצמית, אלא שֶיֵש לָהם חוּשים כּמו שלנוּ, בְּנֵי האדם. הם יודעים לֶאֱהוב (ולא להבּיעַ אהבה, כְּפִי שהמדענים נוהגים לומר), והֵם מקנאים בּדיוּק כּמו שֶאנחנוּ מקנאים, ואתם יודעים מה? כּמו שֶיֵש בֵּינֵיהם טובים – יש בֵּינֵיהם גם כּאֵלֶה שֶהֵם יותֵר אכזריים מֵהאחרים, ואני אומֶרת את זה על אף  שהזואולוגים, וּבִכלל רוב בְּנֵי האדם, טוענים שֶבּעלֵי חַיים לא אכזריים אלא מִתנהגים כפי שהטבע גורֵם לָהם להִתנהֵג, בּלי החלָטה עצמית. בִּלבּלתי אֶתכם? אז אספֵּר לָכם עוד סיפּוּר. אחותי הגדולה הָייתה מנוּיה על 'ילדי טבע הדברים' לִפנֵי כּמָה שָנים. יום אֶחד קראתי בּאַחת החוברות סיפּוּר על לביאה שֶאימצה עֵגל של ראֵם, ולא רק שֶהיא לא טרפה אותו אלא אפילוּ נתנה לְאימא שלו לבוא ולהניק אותו, וכל זמן שֶהוּא היה לצִדה היא אפילוּ לא צדה, כּדֵי שֶהוּא לא יִפחַד ממנה. 
אז לָמה אני מספֶּרת לָכם את כּל הדברים האֵלֶה?" היא הִסתכּלָה את כּל החבוּרה ושאלה, "כּדֵי שֶתִלמדוּ להִתייחֵס נכון לבעלֵי החַיים ותבינוּ שֶהֵם לא פּחות חכמים מֵאִתנוּ, שֶיֵש לָהם רגָשות, שֶהֵם מבינים הרְבֵּה יותֵר מִמה שֶאנחנוּ חושבים שֶהֵם מבינים, שֶהֵם יודעים אֵיך הם נִראים,  שֶהֵם יודעים לֶאֱהוב כּמו שֶהֵם יודעים לִשׂנוא".

"חֶבְרֶה, הולכים" קרא המנהיג לכל קבוּצת המַצחיקים שלו. זה הָיה כּבר יותֵר מִדַיי בִּשבילו... הוּא הִסתובֵב והִתחיל ללֶכת לכיווּן הֶחצֵר של הפּילים. שיר הֵבינה שֶהיא קצת הֵביכה אותו, ולכֵן היא נִשארה ליד הסוריקטות, חִייכה אלֵיהן ואָמרה: "אַל תִדאגוּ, גם אם הוּא לא יָבוא עם המַצחיקים שלו שוּב לכאן – תמיד יבואוּ אחרים... נִתראֶה בּעוד כּמָה ימים... ואז היא הִסתובבָה וְהלכה. יוֹסֵף הִסתכֵּל עלֶיהָ, וחזר שוב על המִשפּט שֶהוּא אמר כּבר עשׂרות פּעמים בַּימים האחרונים: "דווקא נחמָדה, הַשיר הזאת..."