עלינוּ על הטיסה שֶכּמו אוטובּוּס, עצרה קודם בּמוֹמבָּסָה שבקניה, ורק לאחר מִכּן נחתנוּ בִּשׂדה התעוּפה קִילִימַנגָ'רוֹ שֶבּטַנזָנִיָה.


בַשדֶה חיכּוּ לנוּ הנהגים עם ג'יפּי הספארי, ועם כּיבּוּד של פֵּירות מקומיים ענקיים וּמיצֵי פֵּירות מַדהימים. עוד מֵחלון המטוס ראינוּ את הר הקילימנג'רו, ההר הגבוהַּ בּאַפרִיקָה. מֵהקרקע הוּא עוד יותֵר מַדהים. יצאנוּ לכיוון העִיר ארושה, בדֶרך יָפה העובֶרת בשדות של גידוּלֵי קָפֶה וּבּננות. תוך כְּדֵי נסיעה לימדה אותנוּ אתי כּמה מילים בסווהילית: אסטנה סנֶה (תודה רבּה), ג'מבּו (שָלום), קריבו (בְּבקָשה), אקונה מטטה (אֵין בּעָיה–  זוכרים מִמֶלך הארָיות?), אַיה (בְּסֵדר). הגענוּ אֶל הלודג' מוּתשים, אבל התפעלנו מהמקום שֶנִראה כּמו בָּאגדות, וכמוּבן הִתרגשנוּ מִמה שֶמצפּה לנוּ.

למחרת בַּבּוקר יצאנוּ מוּקדם לִשמוּרת ארושה. מיד כּשֶנִכנסנוּ לַשמוּרה הִבּיט בָּנוּ בּתימהון מבּין העצים עֵדר של ג'ירפות. הִמשַכנוּ לִנסועַ בַּשמוּרה כּשֶאנחנוּ עומדים בַּג'יפּ המיוּחד עם הַגג המִתרומֵם. כּמה מֵאגמֵי השמוּרה הם אגמים מלוּחים,  שֶיֵש בָּהם מינרלים וּמְלחים שֶגורמים לכך שֶהֵם לא יִהיוּ טובים לשתייה, אֲבָל מִתפּתחות בָּהם מיליוני אצות קטנות שֶעופות הפלמינגו מאוד אוהבים. ובאמת הגענו לאגם שהָיה מָלֵא להקות ענקיוֹת של פלמינגו.

אחר הצהרַיים סיירנוּ בִּשמוּרת מניֶירה ושוּב ראינוּ ג'ירפות, סוּגים שונים של אנטילופּות וציפּורים מַדהימות. בּאגם קָטן רבץ עֵדר של  היפופוטמים, שֶהֵרימוּ עַין והִבּיטוּ לכיווּנֵינוּ. ההיפּופּוטמים נִראוּ אמנם שלֵווים, אך גם גְדולים, שמֵנים ואִטיים. האמת היא שכּשֶמִתקרבים אלֵיהם, בִּמיוּחד בִּתקוּפת הַייחוּם, הזְכרים הופכים לִהיות ממש תוקפניים, וּמי שֶראה היפּופּוטם מִסתעֵר יודֵעַ עַד כּמה הם מהירים בּשׂחייה, ועוד יותֵר בְּריצה.  גם נקֵבוֹת שֶמטפּלות בַּגוּרים הופכות לִהיות תוקפניוֹת כּשֶנִדמה לָהן שֶמישהוּ מִתקרֵב לַגוּרים שלהן.
כשהגיעַ הערב ועדַיין לא ראינוּ פּילים, אבּא בּיקֵש מג'ף, הנהג שלנוּ, "לארגֵן" לנוּ פּילים. ג'ף הִרגיעַ אותו ואמר לו לא לִדאוג: "עוד תִראוּ פּילים..."
ואכֵן, בַּיציאה מֵהשמוּרה הִפתיעה אותנוּ מִשפָּחה של פּילים, ממש ממש מקרוב. הם נעוּ לָהם בנחת ואכלוּ קליפּות עֵצים בּמוּמחיוּת רבּה. הם לא הִתרגשוּ מֵאתנוּ כּלל והִמשיכוּ לאכול. אנחנוּ דווקא די הִתרגשנוּ מֵהם...

הָיִינוּ חַייבים לצֵאת מֵהשמוּרה עַד השעה 18:00. כּכה זה בַּשמוּרות בּטַנזָניָה. בַּלֵילות, כּך סיפֵּר לנוּ הנהג, מִסתובבים פּקחים ויורים בּמִי שֶמִסתובֵב שם, כּי למְרות האיסור נִכנסים לשמוּרות צַיידים שֶהורגים כל מיני בַּעלי חַיים כדי לסחור בַּבּשׂר שלהם. פּילים וקרנפים הם הורגים עבוּר החַטים שלהם, חתוּלים למינֵיהם (ארָיות, נמרים וּברדלסים) בִּשביל הפּרוות, ואת הקופים הם צדים וּמוכרים כחיוֹת מחמד.

בּיוֹם שלישי, כּמו בּכל בּוקר, הֵעירוּ אותנוּ בּחמֵש בַּבּוקר. קמים כּאן ממש מוּקדם כדי להספּיק לאכול ולִראות את בּעלֵי החַיים של הלַילה לִפנֵי שֶהֵם הולכים לישון, ואת בעלי החַיים של היום כּשֶהֵם רק מִתעוררים. בּכל בּוקר לא יכולנוּ שֶלא להִתפּעֵל שוּב מהלודג' הַיָפֶה (כּל לַילה חנינוּ בלודג' אחֵר, וכוּלם נִראוּ כּמו מֵהאגדות). היום יצאנוּ לדֶרך ארוּכּה יותֵר, מחוּץ לַשמוּרה, כְּדֵי לִראוֹת את בְּנֵי השבטים שֶחַיים שם.

השֵבט הרִאשון שֶפּגשנוּ הָיה שֵבט אדזבה, קבוּצת צַיידים-לקטים שנשארו מהם ממש מעטים. הם הִתכּוננוּ לקַחת אותנוּ אתם לצַיִד (לִבְנֵי השבטים מוּתר לצוּד, כּי הם חַיים מִזֶה. הם גם לא חַיים בַּשמוּרות, והֵם צדים רק בּעלֵי חַיים שֶמוּתר לצוּד: אנטילופּות, חזירֵי בּר וכו'). כּשֶהגענוּ לַכּפָר ראינוּ אותם יושבים - גברים, נשים וילדים, כּל קבוּצה בנִפרד. הגברים הֵכִינוּ קשָתות וחִצים לַצַיִד, הנשים טיפּלוּ בַּילדים או הֵכִינוּ קישוּטים וּמחרוזות, והַילדים בּנוּ בּלבנים קְטנות דגמים קְטנים של ה"בּתים" שלהם.

הם נתנוּ לכל אחד מֵאִתנוּ קֶשֶת וחֵץ, ואז יצאנוּ עם הגברים. הם צדוּ עופות, ואנחנוּ רצנוּ אחרֵיהם. ניסינוּ אמנם לירות בַּקשתות שלנוּ, אֲבָל לא ממש הִצלחנוּ לִפגועַ במשהוּ. כּשֶהִסתַיֵים הצַיד הַגבָרים הציתוּ אש בּאמצעוּת חיכּוּך של מקלות, כּמו שֶהֵם נוהגים כּנִראֶה אלְפֵי שנים, בּישלוּ את העופות ואכלוּ אותם. אנחנוּ רק הִסתכּלנוּ.

לסיוּם הבּיקוּר הִתאמנוּ בירי בקֶשֶת וחֵץ.  הם התירוּ לנוּ לקַחַת את הקֶשת והחֵץ שֶקיבּלנוּ הבַּיתה. הִמשַכנוּ מִשם לביקוּר אצל  שֵבט אחֵר שֶנִקרא דטוגה. הם הֶראוּ לנוּ את בּתֵיהם, והדגימו כֵּיצד  הם יוצקים מתָכות וּמְעבּדים אותן לִכלי עבודה ותכשיטים, טוחנים תירס, משׂחקים, שרים ורוקדים.

בַּלַילה בלודג' ממש פּחדתי מֵהחרקים וּמֵהפּרפּרים הענקיים שֶהיוּ שם. אחת החיפּוּשיות הָייתה כמעט בגודל של מכונית סמרט...

היום הרביעי הוּקדש לנסיעה לִשמוּרת הסרנגטי, דֶרֶך שמוּרת הנגורונגורו. טיפּסנוּ בּנסיעה במעלה הנגורונגורו, שֶהוּא הר גַעש ענק קדוּם שֶהִתפּרֵץ לִפנֵי מיליוני שנים, וּבמה שֶהָיה הלועַ שלו נותרה קלדרה מוּשלֶמת שבּתוכה חיים בּעלֵי חַיים רבּים. קלדרה היא מכתֵש ענק, שֶנוצר במַהלך מיליוני שנים כּתוצָאה מֵהִתמוססוּת שכבת הלבה בּקרקעית הלועַ, ועם קריסָתהּ קורסים לאט לאט גם הדפנות שלהּ, ואז נוצר מִשְטח שָטוּחַ גָדול מאוד המוּקף בִּרכסים נמוּכים יחסית. הִמשַכנוּ אל שמוּרת הסרנגטי (שמוּרָה בַּמישור, שֶנִמצֵאת בִּצפון-מערב נגורונגורו). בַּדֶרך עצרנוּ לטפֵּס ברגל על דְיוּנה העשׂוּיה חול אֵפר געשי שֶנותר מֵהִתפּרצוּת של הנגורנגורו. אתי, המדריכה, הסבירה לנוּ שהדיוּנה נודֶדת 17 מטרים לשנה.
כּשֶהִתקרבנוּ לסרנגטי הִתחלנוּ לִראות עדרים ענקיים של גנו וזבּרה, וביניהם מטַיילים  מינֵי אנטילופּות, בּעיקר עדְרֵי תומסון קטנים. התומסונים דומים מאוד לַצבי הַיִשׂראלי. במרחק מֵהעדרים הִסתובבוּ לָהם גם טורפים, כּמו צבוּעים, ארָיות וּלביאות, נמרים וּברדלסים. הגנוּ, הזבּרות והתומסונים מִסתובבים בַּעדרים מעוֹרבים, כּי כּך הם שומרים זה על זה. הזברה רואה טוב יותֵר, הגנוּ שומע טוב יותֵר, והתומסון מריח טוב מִכּוּלם. וכך כּאשר מישהוּ מזַהֶה טורפים מתקרבים הוּא משמיע קריאות אזהָרה לכוּלם, והטורֵף מאבד את יִתרון ההפתָעה. פּעמַיים בַּשנה נודדים העדרים הגדולים אחרֵי הגֶשם.  בּמאי הם נודדים מהסרנגטי שֶבּטַנזָניָה לשמורת מסאי מארה שבּקניה, וּבנוֹבֶמבֶּר  הם חוזרים בַּחזָרה. האופק הָיה מָלֵא בָּהם עַד אֵין סוף.
בָּעֶרב, לאַחַר יום שָלֵם שֶבּילִינוּ בֵּין העדרים, בַּדֶרך חזָרה ללודג', ראינו לביאה שנחה להּ על אַחד מֵעצֵי השיטה. הִתלהבנוּ מאוד. היא הֵרימה ראש, הִסתכּלָה עלֵינוּ והמשיכה לישון. בדֶרך כלל, הלביאות אֵינן נוהגות לטפֵּס על עֵצים, להבדיל מֵהנמרים שֶמבלים את רוב זמנם על צמרות הָעֵצים. מִבנה הגוּף של הנמֵר מַתאים יותֵר לטיפּוּס על עֵצים מִזֶה של הלביאות. מִבֵּין הלביאות מטפּסות לרוב הצעירוֹת יותֵר, וגם אז לא ממש לַצמרות. הלביאה הזאת הָייתה כּנִראֶה צעירה.

גם בַּיום החמישי הִמשַכנוּ לטַיֵיל בסרנגטי. הפַּעם ראינוּ להקות גדולות של קופים, בּעיקר בּבּוּנים, שֶהִתפּרסוּ על פְּנֵי השטח וליקטוּ מכל הבּא ליד. ליד כּל קבוּצה יכולנוּ להבחין בַּזָכר הבּכיר שֶישב והִבּיט עלֵינוּ בּמבּט מַזהיר שֶלא להִתקרֵב יותֵר מדיי לַלהקה שלו.

עצרנוּ ליד מִשפַּחת ארָיות אַחת שֶרבצה על תל קָטן של אבנים, ונִראתה כּאילוּ יצאה מֵהסֶרט "מֶלך הארָיות". ואכֵן, אתי הִסבּירה כי כּאן ישבוּ צַיירֵי הסֶרט בשעה שֶעיצבוּ את הנוף שבּתוכו הִתרחשָה העלילה. נִראָה שֶאנחנוּ לא ממש מעניינים אותם, כּי הם כּבר למדוּ שֶאנחנוּ, בְּנֵי האדם, מסתובבים בֵּינֵיהם ברְכבים. הם גם למדוּ שֶלא כּדאי לָהם להִתעסֵק עם בְּנֵי האדם שֶנִמצאים בָּרכבים, כּי יש לָהם כּלי נשק (כּן, הם יודעים שֶבְּנֵי האדם יכולים להרוג אותם מִמרחק, והֵם יודעים לזַהות גם מִמי צריך להיזהֵר בִּמיוּחד – מן הנהג או הפּקח – וּכשֶהוּא יורֵד  הם, האריות הגדולים, פָּשוּט בּורחים).

עצרנוּ ליד מִשפַּחת לביאות שֶשָכבה בָּעֵשׂב מִתַחַת לעֵץ שיטה. אַחת הלביאות ראתה עגלים של גנו משחקים לא רחוק מֵהן. היא (שֶכּנִראֶה הָייתה המנהיגה) הִתרוממָה בּאִטיוּת, אֲבָל בּצוּרה שהבהירה לַלביאות האחרות שֶמדוּבּר בצַיִד. היא לא ממש הִתיישרָה אלא שָכבה כּשֶרגלֶיהָ מתחתֶיהָ כּמו ארבָּעה קפיצים. שאר הלביאות הִתרוממוּ גם הן בּצורה אטית וּשקטה, והלהקה הִתארגנָה לתקיפה. כּל אַחת ידעה את מקומהּ. חֵלק מֵהן הִתקדמוּ שפוּפות בּאטיוּת לצד אֶחד, בּעוד האחֵרות –  לַצד השֵׁני. המנהיגה  נִשארה בָּאמצע. הגוּרים, שֶכּבר למדוּ שבזמן שֶכָּזֶה הם צריכים לִהיות בשֶקט, הִתקבּצוּ מתַחת לָעֵץ ושכבוּ בּשֶקט.

כּשהמנהיגה הֶחליטה שֶהגיעַ הזמן לִתקוף, היא הִתרוממָה והִסתערָה לכיווּן אַחד העגלים, ואילו כּל השאָר פּתחוּ במִתקָפה מֵהאגפּים, מנַסים לִסגור לו את דֶרך הבּריחה. למזלם, העגלים זיהוּ את ההתקָפה בַּזמן, וכיוון שֶהֵם היוּ מהירים יותֵר הם הִצליחוּ לִברוחַ. די שׂמחנוּ בִּשבילם, כי הם היוּ ממש צעירים ועוד לא הִספּיקוּ לִחיות. אֲבָל בְּעֶצם ידענוּ שֶאם לא הם –  מישהוּ אחֵר ייטרף בּאותו יום, כּי הלביאות חַייבות לאכול וּלהאכיל את הגוּרים, וככה זה בַּטבע. הִתנחמנוּ בָּעוּבדה שבּמרבּית המִקרים הלביאות לא מַצליחות לִתפּוס, כּך שֶכַּמה פּעמים בּיוֹם עגלים או אפילוּ בּוגרים מקבּלים את חַיֵיהם בּמַתָנה... בּאותו יום ראינוּ גם בּרדלס מנַסֶה לצוּד אנטילופּת מַים, אֲבָל גם הוּא לא הִצליחַ. הבּרדלס הוּא בּעל חַיים שֶבּרוב המִקרים חַי לְבַד, ורק לִפעמים חיים שנַיים- שלושה פרטים יַחד, או אֵם עם גוּרים. כיוון שֶהֵם צריכים לצוּד לְבַד הם פּיתחוּ יכולת ריצה מְהירה מאוד, והֵם בּעֶצם היונֵק המהיר בּיותֵר בָּעולם.

למחרת היום, בּדֶרך חזרה לנגורונגורו, בּיקרנוּ בִּכפר מסאי. המסאים מִתפּרנסים מעדְרֵי פָּרות ועִזים. מי שֶיֵש לו יותֵר בּקר נֶחשב לעשיר בּיותֵר. המסאים הם למעשׂה המלכים האמיתיים של הסוואנה. כּשֶהגענוּ, הם ערכו לכבודנו טֶקס קבּלת פָּנים (כּמו שֶהֵם לבֶטַח מקבּלים כּל קבוּצה של תַיירים), שֶכלל קפיצות לַגובהּ של הגברים. הַגבָרים נתְנוּ לי "רונגו" (נבוּט מֵעֵץ אבוני שֶיָכול לפצֵחַ גוּלגולת), והִזמינוּ אותי לִקפּוץ אתם. אמנם לא הגעתי לַגובה שלהם, אֲבָל קפצתי לגובה לא רע.

אַחר כּך הִתחלקנוּ בין המִשפּחות שבַּכּפר כּדֵי לִראוֹת את הבּתים שלהן, העשׂוּיים מִצואת פָּרות. כּל בִּקתה שַיֶיכת לאישה ולילדֶיהָ. הגֶבר הנשׂוּי לכמָה נשים מבקֵר בכל פַּעם בבִקתה אחֶרת. ראינוּ אֵיך הנשים מכינות תכשיטים יפים מחרוּזים. אימא שלי מאוד מִתעניֶינת בָּעבודות שלהן, אז כּמוּבן קנינוּ מֵהן תכשיטים.
ישנו בלודג' שֶהוּקם בנגורונגורו. באמצע הַלַילה הִתעוררנוּ בבהָלה לשֶמַע קולות שֶהזכירו מַכסֵחת דֶשא –  אֲבָל בּלי מָנועַ. ראינוּ שְנֵי בּוּפלו ענקיים צמוּדים לַחלון, אוכלים את העֵשׂב. עכשיו הֵבנתי לָמה בּכל לַילה ליווה אותנוּ שומֵר הלודג' לַחֶדֶר.

את הספארי של היום שֶלִפנֵי האחרון הֶעברנוּ בִּשמוּרת נגורונגורו, שמִספָּר בּעלֵי החַיים שבה הוא עצוּם. ראינו שם אריֵה גָדול מאוד צועד אחרֵי לביאה בּודֶדת, שֶהָייתה כּנִראֶה מיוּחֶמת. בתקופה הזֹאת מבלים השנַיים כּמה ימים יַחד, בנִפרד מִלהקת הלְביאות. ארָיות וּלביאות ראינוּ בּכל הַימים הקודמים, אך היום השביעי הִפגיש אותנוּ עם אחד מִבּעלֵי החַיים שֶנִמצאים בּסכּנת הכחָדה ודי נדיר לִראות אותו–  הקרנף, ולא סְתם אלא ראינוּ שִבְעה קרנפים.

כּמו שהלביאות וכל בּעלֵי החַיים שבַּספארי למדוּ להכּיר אותנוּ, בְּנֵי האדם, כּך גם הציפּורים. הן כּבר למדוּ אֵיפה בּדיוּק עוצרים המדריכים לָארוּחות, ואֵיפה יש סיכּוּי טוב יותֵר לִזכּוֹת להִתחלֵק עם התַיירים בָּארוּחה. כּשֶירדתי מֵהָרכב כּדֵי לאכול כּריך, הִתאספוּ סביבי המון ציפּורים צהוּבּות הנִקראות אורגים, שֶממש דָרשוּ שֶאתחלֵק אִתן. הן הִתקרבוּ אליי כּאילוּ הָיִינוּ חברים מִבֵּית הסֵפֶר, מִבּלי להירתע, ואכלוּ יָשר מידי. הָייתי חַייב להִתחלֵק אִתן, ולא - הן כּעסוּ מאוד. בּדיוּק כּשֶאימא הוציאה עוּגיית מאפן כּדֵי לחֵלק להֵן הן נֶעלמוּ. לא הֵבנוּ מה קרה, עד שֶראינוּ דיה (עוף דורֵס גָדול) מַחזיקה את המאפן ועָפה אִתו גָבוהַּ. הֵבנתי שֶהדיה חָטפה מֵאימא את העוּגייה. אימא ממש נִבהלה. הנהג שלנוּ ג'ף אמר שֶזֶה מאוד מסוּכּן, ושהוּא ידווחַ לפקחֵי השמוּרה שֶיֵש דַיה חצופה בַּמקום. את הכּריך שלי הֶחבֵּאתי בִּמהירוּת, כּי אבּא אמר שהדַיה תחזור לעוד סיבוּב. למזלם של הָאוגרים, הדַיה אהבה יותֵר את המאפֶה מֵאשר אותם...
בָּעֶרב הגענוּ ללודג', עצוּבים, ידענוּ שֶמחר הוּא היום האחרון...

היום השמיני
בַּדֶרך לִשׂדה התעוּפה ניסינוּ לִראות כּמה שֶיותֵר בּעלֵי חַיים, כּי ידענוּ שֶזו פרֵדה. הנהג שֶהִכּיר את ההרגָשה, הֵאֵט בּכל פַּעם שֶחלפנוּ על פני בּעל חַיים כָּזֶה או אחֵר, כְּדֵי לתת לנוּ עוד מעט הנָאה. כּאילוּ כדי להשאיר לנוּ טעם טוב, חלפנוּ על פְּנֵי רווקייה של אנטילופּות, שֶעָסקה בּאימוּנים וּבִקרָבות קרנַיים. נִראָה שהצעירים מַתחילים לִקבּוֹעַ את ההייררכיה בֵּינֵיהם, כּלומר –  מי יִהיֶה השליט הבּא, וכמוּבן שֶהֵם יָדעוּ מהוּ הפּרס המְצַפֶּה לַזָכר הַשליט... וּכשהקרָב הִתחמֵם מעט, בֵּין שְנֵי הגדולים בּיותֵר, עמדו הנקֵבות והצעירים והִסתכּלוּ על ההצָגה הטובה. הצעיר שֶהִפסיד בּרח, והבּכיר נִקבּע.

עברנוּ שוּב בָּעִיר ארושה בּדרכּנוּ לשׂדֶה התעוּפה, ועלינוּ לַטיסה בַּשקיעה. הָיה עצוּב לעזוב את המדינה הנִפלָאה הזאת. זה הָיה טיוּל הבּר מצווה שלי, ועבוּרי הוּא הָיה מַדהים. ראיתי מקרוב את בְּנֵי השבטים ואת חיוֹת הבּר שֶעַד היום זכיתי לִראות רק בַּטֶלוויזיה ולִקרוא עלֵיהם בַּסְפרים. הטבע המדהים יישאֵר בּזיכרוני לתמיד.