גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)

בּדרך כּלל, כּשאני מנסֶה לדבר אִתם, עִם בּעלֵי החיים, הם עוֹנים לי. לֹא תמיד בּשְׂפת בּנֵי האדם, אבל כּמוֹ שֶׁהם מבינים את שפתנו, בּהרבּה מִקרים למדתי להבין את שְׂפתם.לִפנֵי כּמה ימים נסעתי על הכּביש המקבּיל לִרצוּעת עזה, לכיוון קיבּוּץ כּרם שלוֹם. תוֹך כּדֵי נסיעה הִבחנתי בסיקסק שעמד ממש על שפת הכּביש, וּכשמכוֹניוֹת חלפו לידוֹ – הוּא פּשוּט זז כמה סנטימטרים הצִדה אבל לֹא בּרח. עצרתי את המכוֹנית ועמדתי להִתבּוֹנן מה בּעצם הוּא עוֹשֶׂה שם. הסיקסק בּחן אוֹתי, שקל את שיקוליו, והחליט שאני לֹא ממש נִראֶה מסוכן. הוּא צעד כמה צעדים, והִתיישב בּנקוּדת החיבּוּר של כּביש הכּוּרכּר שלצדוֹ. הבנתי שֶׁהוּא בּעצם היא, ושֶׁהיא דוֹגרת על בּיצים.

"הלוֹ, סיקסקית, הִשתגעת?" שאלתי אוֹתה "למה כּל כּך קרוֹב לכביש? הרֵי מכוֹנית יכוֹלה לִפגוֹע בּך, וּבקן..."


ראיתי כרוונית יוֹשבת ודוֹגרת על בּיצים.
"היי, כרוונית" קראתי לה, "זֶה שהסיקסקית דוֹגרת ממש בּצמוּד לכביש בּמקוֹם שיש שוּעלים ותנים – אני מבין, אבל כּאן הרֵי אֵין שוּעלים ואֵין תנים, אז למה דווקא בּמִגרש חניה, וכל כּך קרוֹב למכוֹניוֹת?"


הכרוונית קמה, והתחילה לרוּץ ולעשׂוֹת לי הצגוֹת כּאילוּ היא מאיימת על מישהוּ, ואחר כּך היא רצה והִתיישבה בּאמצע השטח הפּתוּח כּאילוּ הִתעייפה, וחיכּתה לי.
"הלוֹ, מה את בּוֹרחת? אני לֹא מִתכּוון לעשׂוֹת לך שוּם דבר רע" קראתי לעברה, "רק קצת לדבּר, את יוֹדעת, ורק לִשאוֹל שאלה אוֹ שתיים..."
"אני בּכלל לֹא בּוֹרחת" ענתה הכרוונית "אני סתם רצה, ויוֹשבת, ורצה, ושוּב יוֹשבת לי. אתה רוֹאֶה, אני סתם יוֹשבת בּלי כּל סיבּה..."
"מה השטוּיוֹת האלֶה?" שאלתי אוֹתה. "חכּי רגע, אני לֹא מֵהרעים..."
הכרוונית הִבּיטה בּי, וענתה בּקוֹלה הנמוּך "בּסדר, כּל זמן שאתה לֹא מִתקרב מִדיי, כּי אני לֹא ממש סוֹמכת עליכם, בּנֵי האדם".
"זֶה בּדיוּק מה שרציתי לִשאוֹל" אמרתי לה, "אז למה את דוֹגרת כּאן, בּאמצע מגרש החניה?"
"דוֹגרת? אני? מה פּתאוֹם? על מה אתה מדבּר? אני סתם יוֹשבת בּכל מינֵי מקוֹמוֹת. הִנֵה, אתה רוֹאֶה, אני סתם יוֹשבת ואֵין לי בּיצים מתחת... אני רצה קצת ושוּב יוֹשבת... אני ממש לֹא מבינה על מה אתה מדבּר..." ותוֹך כּדֵי כּך היא רצה, הִתיישבה, ושוּב רצה, ושוּב הִתיישבה...
"הרֵי הִסבּרתי לךְ שאני חבר; הִנֵה, את רוֹאה כּאן, ליד העמוּד – הקן עִם הבּיצים שלך, הלוא הבטחתי לך שלֹא אעשֶׂה לך כּל רע..." אמרתי והִצבּעתי על שתֵי הבּיצים שלה.
"בּיצים? על אֵילו בּיצים אתה מדבּר? אלֶה סתם אבנים... אתה לֹא רוֹאֶה, הן בּצבע קרם עִם נקוּדוֹת כּהוֹת כּמוֹ כּל האבנים... בּיצים.... הִצחקת אוֹתי... בּיצים..."
"טוֹב..." אמרתי לה, "נגיד שאֵין בּיצים... אבל למה דווקא כּאן, בּמִגרש החניה? הרֵי אמרנוּ שאֵין כּאן שוּעלים, לֹא?"
"וּכלבים?" היא אמרה "כּלבים לֹא מפחידים אתה חוֹשב? הם הרֵי מתים לאכול את הבּיצים שלנוּ; ואחר כּך החתוּלים, שרק רוֹאים אפרוֹח של כרוון הם מתחילים לכשכּש בּזנב כּאילוּ היוּ כּלבים..."
"אז למה לֹא על עץ?" שאלתי אוֹתה, "עוֹרבים יכוֹלים לִבנוֹת את הקנים שלהם על עצים ואתם לֹא?"
"תגיד" היא אמרה לי "אתה לֹא העוֹרך של 'ילדֵי טבע הדברים'? הרֵי לעוֹרב יש גוֹזלים שלֹא יוֹדעים לזוּז עד שֶׁהם לוֹמדים לעוף... לי יש אפרוֹחים, והרֵי אפרוֹחים, שתי דקוֹת אחרֵי שֶׁהם בּוֹקעים מֵהבּיצה מתחילים לחפּשׂ אוֹכל... ותאר לך אותם יוֹצאים מֵהקן בּגוֹבה של שלוֹשה מטרים לחפּשׂ אוֹכל..."
"בּטח ידעתי", עניתי לה; "רציתי רק לדעת אִם את יוֹדעת..."
"כּן, שמעתי עליך..." היא ענתה, בּדיוּק כּאשר הִגיעה מכוֹנית נוֹספת לחניה. הכרוונית פּתחה בּריצה, הִתיישבה, והמשיכה לרוּץ, כּמוֹ כּל אמן שיוֹדע שזמן לדיבּוּרים וּזמן לעבוֹדה...