דלתת האוקוונגו - הנהר שלֹא מצא את הדרך לים
מאת: אודי רן
צילום: דוד מונסונגו
גרסת pdf של הכתבה (קבצים אלה הם גדולים ולוקח להם זמן להטען)
לִבני האדם יש שמוֹת פרטיים; לבעלי החיים בּטבע אֵין, כּי בּעלֵי חיים לֹא נותנים זה לזה שמוֹת, בּעיקר כּי הם לֹא יוֹדעים לדבר כּמוֹנוּ, בּנֵי האדם.
המיִם הם סם החיים. שום בּעל חיים לֹא יכוֹל להִתקיֵים בּלי מיִם, וּבדרך כּלל כּמוּת החיים בּמקוֹם מסוּים נִקבּעת על פּי כּמוּת המיִם שנמצאים בּוֹ, כּך בּמִדבּר חיים הרבּה פּחוֹת בּעלֵי חיים מאשר בּאזוֹרֵי בּיצוֹת אוֹ ליד נהרוֹת וחוֹפֵי אגמים.
כּאשר נהר האוקוונגו מגיע לאזוֹר שבו אֵין לוֹ יוֹתר לאן לִזרוֹם – גם הוּא מתחיל להִתפשט וליצור שִׁטחי בּיצוֹת ענקיים. בּדרך כּלל בּקטע שליד מוֹצא הנהר שטח הבּיצוֹת צר יותר, והוּא הוֹלך וּמִתרחב כּכל שֶׁהמיִם מִתרחקים מֵהנהר. ואז, בּסוֹפוֹ של דבר הם יוֹצרים מעין משוּלש שנִקרא דלתא. דלתא היא אוֹת יוונית שנִראֵית כּמוֹ משוּלש.
גם לִשמוּרת האוקוונגו יש צוּרה של דלתא, ולכן היא נקראת הדלתא של האוקוונגו. וכיוון שכּמוֹ שאמרנוּ, בּמקוֹם שבּוֹ יש הרבּה מיִם יש גם הרבּה חיים – שמוּרת הדלתא של האוקוונגו עשירה מאין כּמוֹה בּבעלי חיים. הדלתא של האוקוונגו תחוּמה במִדבּר קלהרי הגדוֹל , והמיִם שמגיעים לקרבת המִדבּר שוֹקעים אוֹ מתאיידים. לבעלי החיים שחיים בּאזוֹרֵי הבּיצוֹת קרוֹב למוֹצא הנהר אֵין הרבּה דאגוֹת, אבל אלֶה שחיים קרוֹב למִדבּר צריכים לִנדוֹד בּכל פּעם שֶׁהתקוּפה היבשה מגיעה, וּבִזמן הנדידה הזֹאת מצפּוֹת להם הרבּה הפתעוֹת.
כיוון שהאקוונגו הוּא אֵזוֹר של בּיצוֹת, והוּא נִמצא בּמרחק גדוֹל מאוֹד מֵהיישוּבים האחרים בּבוֹצוּאנה, וּבִמיוּחד מעיר הבּירה שבה נמצא נמל התעוּפה הבין-לאוּמי שלה, כּשמגיעים לבוֹצוּאנה עוֹלים על מטוֹס קטן, כּזֶה שלֹא צריך מסלוּל נחיתה גדוֹל, והוּא נוֹחת בּמִנחת קטן ממש בּלב השמוּרה.
כּבר מֵהמטוֹס ידעתי שאני עוֹמד להגיע לאחד המקוֹמוֹת היפים בּיוֹתר שֶׁהייתי בּהם מעוֹדי, וּכבר מֵהשמיִם ראיתי שאני עוֹמד לִפגוֹש הרבּה בּעלֵי חיים. לֹא הייתי לבד, היינו קבוּצה של שישה צלמים, כּי כּשיוֹצאים לטיֵיל עִם צלמים אחרים לֹא מפריעים לאף אחד כּאשר בכל כּמה רגעים רוצים לעצוֹר ולצלם, אלא להפּך, בּכל פּעם שמישֶׁהוּ רוֹאֶה משהוּ מעניין שכדאי לצלם – הוּא מוֹדיע לכוּלם.
כּשנחתנוּ בּשמוּרה השעה הייתה שש בּערב, ועל אף שֶׁהיינוּ מותשים אחרֵי יוֹם ארוֹך של טיסוֹת החלטנוּ לצאת לסיוּר הרִאשוֹן שלנוּ. כּבר לאחר נסיעה קצרה ציפּתה לנוּ הפתעה נעימה שֶׁהִשכּיחה מאתנוּ את כּל העיֵיפוֹת: שלוֹש לביאוֹת – סבתא, אימא ובת, הִשתעשעוּ להן בּעשֶׂב הירוֹק, כּאילוּ גם הן רצוּ לנצל את השעה הנִפלאה הזֹאת. רציתי לִראוֹת אֵיך הצלמים האחרים מגיבים לעִניין השמוֹת, ולכן נתתי לשלושתן שמוֹת. לסבתא, שֶׁהייתה הלביאה הגדוֹלה והמבוּגרת מבין השלוֹש, קראתי רִבקה, כּי זה שמה של סבתא שלי, לאימא קראתי שרוֹן, כּי כּך נקראת אימא שלי, ולצעירה קראתי דנה, כּי זה שמה של אחוֹתי. "תִראוּ אֵיך שדנה נוֹשכת את רִבקה" שמעתי בּתוֹך כּמה שניוֹת את דין, אחד הצלמים האחרים אוֹמר, וזֶה עשָׂה לי טוֹב, כּי פּתאוֹם שלוֹש הלביאות הפכוּ מסתם שלוֹש לביאוֹת לשלוֹש לביאוֹת שאנחנוּ מכּירים. רִבקה, הלביאה הבּוֹגרת, הִתנהגה כּמוֹ סבתא. היא נתנה לדנה הצעירה לִנשוֹך אוֹתה בּכל חלקי גוּפה, וּבמקוֹם להִתרגז היא גירשה אוֹתה בּעדינוֹת. ידענוּ שֶׁהשלוֹש האלֶה הן חלק מִלהקה גדוֹלה יותר, כּי בּמקוֹם שיש בּוֹ כּל כּך הרבּה מזוֹן הלהקוֹת של הלביאות מוֹנוֹת הרבּה יותר חברוֹת (וחברים צעירים).
בּעלֵי החיים בּשמוּרוֹת טבע כּבר רגילים לעוּבדה שבּנֵי אדם עוֹקבים אחרֵיהם עִם רכבים וּמצלמוֹת. הבּוֹגרים יותר בּכלל לֹא מִתייחסים לִבני האדם, אבל דנה הצעירה עזבה לפתע את רִבקה והִתקרבה אלֵינוּ כּדֵי לחקוֹר ולִראוֹת מה בּעצם אנחנוּ עוֹשִׂים. ישבנוּ בּג'יפּ פּתוּח ונמוּך, ואף על פי שדנה הייתה צעירה – היא בּכל זֹאת הייתה לביאה גדוֹלה, וזֶה היה קצת מפחיד. לרגע רצינוּ לוֹמר לנֶהג להתניע את המנוֹע וּלהִתרחק מִמנה, אולם רִבקה החליטה שֶׁהפּעם צריך ללמד את דנה את הכּללים הנהוּגים בּשמוּרה, קמה מִמקוֹמה, השמיעה נהמה קצרה, ונִכנסה בּינֵינוּ לבֵינה, כּאילוּ כּדֵי לוֹמר לה שכּדאי לה להִתרחק כּי החוּקים קוֹבעים שלֹא מִתקרבים לִבני האדם היות שהם בּעלֵי חיים מסוכנים... דנה הבינה, והִתרחקה, לֹא לִפנֵי שֶׁהיא עמדה לרגע והִבּיטה ישר בּעֵיניי. האמת היא שֶׁהאֵירוּע היה מאוֹד מרגש, כּי פּתאוֹם הִרגשתי שמשהוּ נוֹצר בּין דנה לבֵיני – מין חברות שאוּלי רק אני הִרגשתי בּה, אבל זֶה לֹא ממש שינה לי...
רצינוּ להישאר עוֹד עִם שלוֹש הלביאות. המדריך הִבּיט בלביאות ואמר שכּדאי שלֹא נִתקרב אלֵיהן יותר מִדיי, כּי לפי מצבן הן מאוֹד רעבוֹת, וּלביאוֹת רעבוֹת מסוּכּנוֹת, והוּא מאמין שבּמהלך הלילה הן יצודוּ משהוּ. סיכּמנוּ שמחר נחזוֹר לכּאן ונתחיל את הבּוֹקר עִם הלביאות. כּל הדרך חזרה למחנֶה הִרגשתי כּאילוּ הִכּרתי מישֶׁהוּ חדש.
למחרת, השכם בּבוֹקר, יצאנוּ שוּב לשטח, כּדֵי לחפּשׂ את הלביאות שעזבנוּ בּערב הקוֹדם. הלביאות הן אמנם בּעלֵי חיים טריטוריאליים – כּאלֶה שנמצאים בּשטח הנחלה שלהם, אבל שטח הנחלה הגדוֹל מאוֹד והעשֶׂב הגבוֹה הִקשוּ עלֵינוּ לִמצוֹא אוֹתן. הגשש (האיש שיוֹדע לעקוֹב אחרֵי בּעלֵי חיים בּעקבוֹת העקבוֹת שלהם), שלֹא ויתר, חיפּשׂ עקבוֹת, בּדק את טריותם, דוֹמם מנוֹע וניסה לִקלוֹט וּלהבין את רחשֵׁי הסביבה. זֶה היה מדהים, פּתאוֹם הוּא סימן לנֶהג לִנסוֹע בּכיוון מסוּים בּתוֹך הצִמחייה העבותה כּאילוּ הוּא יוֹדע בּדיוּק לאן עליו לִנסוֹע. אנחנוּ לֹא ראינוּ כּלוּם, רק ישבנוּ בּציפּייה דרוּכה, וּלאחר נסיעה בּתוֹך סבך של צִמחייה תוֹך כּדֵי טיפּוּס על סלעים ועל שיחים, וּכניסה לבוֹרוֹת מסוּכּנים – לפתע, כּמוֹ בּמחזֶה, שיחקו מוּלנוּ שלוֹש הלביאות. כּששאלתי את הריינג'ר על פּי מה הוּא ידע לאתר את מקומן המדוּיק בּעשֶׂב הגבוֹה הזֶה, הוּא הִסבּיר לי שֶׁהגשש הִקשיב לקוֹלוֹת בּשטח וזיהה את צווחוֹת האזהרה של הבּבּוּנים, שֶׁהוֹדיעוּ שיש טוֹרף בּשטח, וכך על פּי כּיוּוּן הקוֹלוֹת הוּא העריך את מקוֹם רִבצן של הלביאות. לֹא רחוֹק מִשם רעתה מִשפּחה של חזירי יבּלוֹת.
הלביאות שכבוּ בּין השיחים, וּמִפּעם לפעם העיפוּ מבּט מִסביב לבדוק אִם אחד החזירים יִתקרב אלֵיהן בּמִקרֶה. דנה הייתה מאוֹד רעבה, ונִראה היה שֶׁהיא הולכת ונחלשת. בּרגע שֶׁהרכב נעצר, דנה הִתקרבה אלֵינוּ שוּב, והפּעם כּאילוּ הִרגישה את מה שאני הִרגשתי – נעמדה והִסתכּלה לי ישר בּעֵיניים, ואז שוב הִתקרבה רִבקה, כּדֵי להזכּיר לה מי אנחנוּ.
הִסתכּלתי לכיוון השיחים, וראיתי את מִשפּחת חזירי היבּלוֹת. אימא חזירה עמדה על בּרכיה ולימדה את החזירונים הקטנים מה מוּתר לאכול וּמה לֹא. המִשפּחה נִראתה כּל כּך שלווה, שממש כּאב לי הלב לחשוֹב שיש סיכּוּיים גדוֹלים שמישֶׁהו מֵהם ייטרף בּדקוֹת הקרוֹבוֹת. החזירים לֹא הִרגישוּ בלביאות, כּי הן עמדוּ בּכיוון שאליו נשבה הרוּח, כּך שֶׁהם לֹא יכלוּ להריח אוֹתן. החלטתי להעניק גם למִשפּחת החזירים שמוֹת, וקראתי לאימא ג'ינה, לאבּא ג'וני, ולִשלוֹשת הגוּרים – בּני, דני ורני.
ג'וני, האב, עמד והִסתכּל מִסביב, כּדֵי לִראוֹת אִם אין טוֹרפים בּשטח. לִפנֵי כּמה חודשים היוּ להם (כּך סיפּר לנוּ המדריך), לג'ינה ולג'וני, ארבּעה גוּרים, וּברגע של חוֹסר זהירוּת הם הִתקרבוּ קרוֹב מִדיי למִשפּחה של זאבים טלואים. הם ניסוּ לִברוֹח, אבל ארבּעת הגוּרים הקטנים היוּ אטיים מִדיי. מאז ג'וני לֹא מפסיק להִסתכּל סביב. ג'וני הִבחין בּשלוֹש הלביאות, וכל שְׂערוֹת גוּפוֹ סמרוֹ. הוּא הִשמיע צווחת אזהרה. ג'ינה וּשלוֹשת הגוּרים הִזדקפוּ, הִסתכּלוּ לכיוון שלעברו ג'וני סימן, והחלוּ לִברוֹח בּכל כּוֹחם לכיוון הֶהפוּך. ג'וני החליט שלֹא לאפשר ללביאות לִפגוֹע בּגוּרים אוֹ בג'ינה. הוּא נעמד ונחר נחירוֹת אזהרה, תוֹך כּדֵי בטישות רגליים בּקרקע. המתח עמד בּאוִויר. הִסתכּלתי על שתֵי המִשפּחוֹת. מִצד אחת עמדה רִבקה, הלביאה הבּוֹגרת, שֶׁהבינה שאִם היא, בּתה שרוֹן ונכדתה דנה לֹא יֹאכלוּ בזמן הקרוֹב, יש סיכּוּי שֶׁהן יִהיוּ חלשוֹת מִדיי כּדֵי לצוּד, ואז סיכוייהן לִשְׂרוֹד קטנים. מִצד שני עמד ג'וני, חזיר היבּלוֹת האמיץ, שאיבּד את הגוּרים שלוֹ לֹא מִזמן, וסיכּן את חייו כּדֵי להגן על מִשפּחתו; בּעד מי אני בּעצם? שאלתי את עצמי. דנה התחילה להִתקרב לכיוונו של ג'וני כּשֶׁהיא שפוּפה. הִרגשתי שקצת קשֶׁה לי לִנשוֹם. "בּרח!" צעקתי לג'וני. ג'וני לֹא ממש הבין מה אני אוֹמר, אבל הצעקה גרמה לוֹ להִסתוֹבב ולִברוֹח כּל עוֹד נפשו בּוֹ. דנה גם היא הִסתוֹבבה לִראוֹת מאֵיפֹה בּאה הצעקה. היא הִסתכּלה עליי כּאילוּ בּגדתי בּה; "אתה לֹא מבין שאני מוכרחה לאכול? אתה לֹא מבין שבּצעקה שלך אוּלי חרצת את גוֹרל שלושתינו למוות?". גם בּידי, המדריך, הִבּיט בי בּכעס, כּי לפי החוּקים שלהם צריכים להשאיר לטבע לעשׂוֹת את שלו ולֹא להִתערב.
"אבל הוּא כּבר איבּד ארבּעה גוּרים" אמרתי לבידי המדריך - והִתכּוונתי לדנה - "אתן בּטוּח תִמצאוּ טרף אחר, אבל לֹא את המִשפּחה של ג'וני..."
בּידי הבין מה בּעצם קרה לי – הִרגשתי מעוֹרב. "גם אני נהגתי פּעם לתת שמוֹת לכל בּעלֵי החיים שֶׁהייתי פּוֹגש בסוואנה" הוּא אמר, "אבל מהר מאוֹד הבנתי שאִם אני רוֹצֶה להמשיך ולִהיוֹת מדריך בּספארי, אני חייב להפסיק עִם הנוֹהג הזֶה וּלהתחיל להביט בּטבע כּצוֹפֶה מֵהצד".
אני לֹא מדריך, אני צלם. יש כּאלֶה שטוֹענים שֶׁהתפקיד של הצלם הוּא לצלם את הטבע כּמוֹ שֶׁהוּא, ולֹא להִתערב בּמה שקוֹרֶה בּוֹ. אבל אני חוֹשב שזֶה לֹא ממש נכוֹן לוֹמר שֶׁהטבע יעשֶׂה את שלוֹ, כּאשר אנחנוּ, בּנֵי האדם, שינינוּ בּוֹ כּל כּך הרבּה. אנחנוּ כּוֹרתים יערוֹת, אנחנוּ צדים בּעלֵי חיים, וּבעצם כּל מה שאנחנוּ עוֹשִׂים משפּיע על הטבע – אז מה אִם אני מרגיש מעוֹרב?
הִמשכנוּ לִנסוֹע, כּשכּל הזמן מִצד אחד קשֶׁה לי להִשתחרר מֵהמבּט המאשים של דנה, וּמִצד שני, אני חש הקלה על זֶה שג'וני האמיץ הִצליח לשמור על בני מִשפּחתו, והיה מוּכן אפילוּ להקריב את חייו למענם, והוּא בּסך הכּוֹל חזיר יבּלוֹת...
כּעבוֹר כּמה קילוֹמטרים עצרנוּ ליד שנֵי אריוֹת, כּנִראֶה שנֵי אחים, שנִפגשוּ וּבירכוּ זה את זה לשלוֹם. "תראוּ את אריֵה ואריק", אמרתי לצלמים האחרים, וּמיד תיקנתי את עצמי – "תִראוּ את שנֵי האריוֹת האלֶה..." אבל בעיניי הם היוּ כּבר אריֵה ואריק...
המיִם הם סם החיים. שום בּעל חיים לֹא יכוֹל להִתקיֵים בּלי מיִם, וּבדרך כּלל כּמוּת החיים בּמקוֹם מסוּים נִקבּעת על פּי כּמוּת המיִם שנמצאים בּוֹ, כּך בּמִדבּר חיים הרבּה פּחוֹת בּעלֵי חיים מאשר בּאזוֹרֵי בּיצוֹת אוֹ ליד נהרוֹת וחוֹפֵי אגמים.
כּאשר נהר האוקוונגו מגיע לאזוֹר שבו אֵין לוֹ יוֹתר לאן לִזרוֹם – גם הוּא מתחיל להִתפשט וליצור שִׁטחי בּיצוֹת ענקיים. בּדרך כּלל בּקטע שליד מוֹצא הנהר שטח הבּיצוֹת צר יותר, והוּא הוֹלך וּמִתרחב כּכל שֶׁהמיִם מִתרחקים מֵהנהר. ואז, בּסוֹפוֹ של דבר הם יוֹצרים מעין משוּלש שנִקרא דלתא. דלתא היא אוֹת יוונית שנִראֵית כּמוֹ משוּלש.
גם לִשמוּרת האוקוונגו יש צוּרה של דלתא, ולכן היא נקראת הדלתא של האוקוונגו. וכיוון שכּמוֹ שאמרנוּ, בּמקוֹם שבּוֹ יש הרבּה מיִם יש גם הרבּה חיים – שמוּרת הדלתא של האוקוונגו עשירה מאין כּמוֹה בּבעלי חיים. הדלתא של האוקוונגו תחוּמה במִדבּר קלהרי הגדוֹל , והמיִם שמגיעים לקרבת המִדבּר שוֹקעים אוֹ מתאיידים. לבעלי החיים שחיים בּאזוֹרֵי הבּיצוֹת קרוֹב למוֹצא הנהר אֵין הרבּה דאגוֹת, אבל אלֶה שחיים קרוֹב למִדבּר צריכים לִנדוֹד בּכל פּעם שֶׁהתקוּפה היבשה מגיעה, וּבִזמן הנדידה הזֹאת מצפּוֹת להם הרבּה הפתעוֹת.
כיוון שהאקוונגו הוּא אֵזוֹר של בּיצוֹת, והוּא נִמצא בּמרחק גדוֹל מאוֹד מֵהיישוּבים האחרים בּבוֹצוּאנה, וּבִמיוּחד מעיר הבּירה שבה נמצא נמל התעוּפה הבין-לאוּמי שלה, כּשמגיעים לבוֹצוּאנה עוֹלים על מטוֹס קטן, כּזֶה שלֹא צריך מסלוּל נחיתה גדוֹל, והוּא נוֹחת בּמִנחת קטן ממש בּלב השמוּרה.
כּבר מֵהמטוֹס ידעתי שאני עוֹמד להגיע לאחד המקוֹמוֹת היפים בּיוֹתר שֶׁהייתי בּהם מעוֹדי, וּכבר מֵהשמיִם ראיתי שאני עוֹמד לִפגוֹש הרבּה בּעלֵי חיים. לֹא הייתי לבד, היינו קבוּצה של שישה צלמים, כּי כּשיוֹצאים לטיֵיל עִם צלמים אחרים לֹא מפריעים לאף אחד כּאשר בכל כּמה רגעים רוצים לעצוֹר ולצלם, אלא להפּך, בּכל פּעם שמישֶׁהוּ רוֹאֶה משהוּ מעניין שכדאי לצלם – הוּא מוֹדיע לכוּלם.
כּשנחתנוּ בּשמוּרה השעה הייתה שש בּערב, ועל אף שֶׁהיינוּ מותשים אחרֵי יוֹם ארוֹך של טיסוֹת החלטנוּ לצאת לסיוּר הרִאשוֹן שלנוּ. כּבר לאחר נסיעה קצרה ציפּתה לנוּ הפתעה נעימה שֶׁהִשכּיחה מאתנוּ את כּל העיֵיפוֹת: שלוֹש לביאוֹת – סבתא, אימא ובת, הִשתעשעוּ להן בּעשֶׂב הירוֹק, כּאילוּ גם הן רצוּ לנצל את השעה הנִפלאה הזֹאת. רציתי לִראוֹת אֵיך הצלמים האחרים מגיבים לעִניין השמוֹת, ולכן נתתי לשלושתן שמוֹת. לסבתא, שֶׁהייתה הלביאה הגדוֹלה והמבוּגרת מבין השלוֹש, קראתי רִבקה, כּי זה שמה של סבתא שלי, לאימא קראתי שרוֹן, כּי כּך נקראת אימא שלי, ולצעירה קראתי דנה, כּי זה שמה של אחוֹתי. "תִראוּ אֵיך שדנה נוֹשכת את רִבקה" שמעתי בּתוֹך כּמה שניוֹת את דין, אחד הצלמים האחרים אוֹמר, וזֶה עשָׂה לי טוֹב, כּי פּתאוֹם שלוֹש הלביאות הפכוּ מסתם שלוֹש לביאוֹת לשלוֹש לביאוֹת שאנחנוּ מכּירים. רִבקה, הלביאה הבּוֹגרת, הִתנהגה כּמוֹ סבתא. היא נתנה לדנה הצעירה לִנשוֹך אוֹתה בּכל חלקי גוּפה, וּבמקוֹם להִתרגז היא גירשה אוֹתה בּעדינוֹת. ידענוּ שֶׁהשלוֹש האלֶה הן חלק מִלהקה גדוֹלה יותר, כּי בּמקוֹם שיש בּוֹ כּל כּך הרבּה מזוֹן הלהקוֹת של הלביאות מוֹנוֹת הרבּה יותר חברוֹת (וחברים צעירים).
בּעלֵי החיים בּשמוּרוֹת טבע כּבר רגילים לעוּבדה שבּנֵי אדם עוֹקבים אחרֵיהם עִם רכבים וּמצלמוֹת. הבּוֹגרים יותר בּכלל לֹא מִתייחסים לִבני האדם, אבל דנה הצעירה עזבה לפתע את רִבקה והִתקרבה אלֵינוּ כּדֵי לחקוֹר ולִראוֹת מה בּעצם אנחנוּ עוֹשִׂים. ישבנוּ בּג'יפּ פּתוּח ונמוּך, ואף על פי שדנה הייתה צעירה – היא בּכל זֹאת הייתה לביאה גדוֹלה, וזֶה היה קצת מפחיד. לרגע רצינוּ לוֹמר לנֶהג להתניע את המנוֹע וּלהִתרחק מִמנה, אולם רִבקה החליטה שֶׁהפּעם צריך ללמד את דנה את הכּללים הנהוּגים בּשמוּרה, קמה מִמקוֹמה, השמיעה נהמה קצרה, ונִכנסה בּינֵינוּ לבֵינה, כּאילוּ כּדֵי לוֹמר לה שכּדאי לה להִתרחק כּי החוּקים קוֹבעים שלֹא מִתקרבים לִבני האדם היות שהם בּעלֵי חיים מסוכנים... דנה הבינה, והִתרחקה, לֹא לִפנֵי שֶׁהיא עמדה לרגע והִבּיטה ישר בּעֵיניי. האמת היא שֶׁהאֵירוּע היה מאוֹד מרגש, כּי פּתאוֹם הִרגשתי שמשהוּ נוֹצר בּין דנה לבֵיני – מין חברות שאוּלי רק אני הִרגשתי בּה, אבל זֶה לֹא ממש שינה לי...
רצינוּ להישאר עוֹד עִם שלוֹש הלביאות. המדריך הִבּיט בלביאות ואמר שכּדאי שלֹא נִתקרב אלֵיהן יותר מִדיי, כּי לפי מצבן הן מאוֹד רעבוֹת, וּלביאוֹת רעבוֹת מסוּכּנוֹת, והוּא מאמין שבּמהלך הלילה הן יצודוּ משהוּ. סיכּמנוּ שמחר נחזוֹר לכּאן ונתחיל את הבּוֹקר עִם הלביאות. כּל הדרך חזרה למחנֶה הִרגשתי כּאילוּ הִכּרתי מישֶׁהוּ חדש.
למחרת, השכם בּבוֹקר, יצאנוּ שוּב לשטח, כּדֵי לחפּשׂ את הלביאות שעזבנוּ בּערב הקוֹדם. הלביאות הן אמנם בּעלֵי חיים טריטוריאליים – כּאלֶה שנמצאים בּשטח הנחלה שלהם, אבל שטח הנחלה הגדוֹל מאוֹד והעשֶׂב הגבוֹה הִקשוּ עלֵינוּ לִמצוֹא אוֹתן. הגשש (האיש שיוֹדע לעקוֹב אחרֵי בּעלֵי חיים בּעקבוֹת העקבוֹת שלהם), שלֹא ויתר, חיפּשׂ עקבוֹת, בּדק את טריותם, דוֹמם מנוֹע וניסה לִקלוֹט וּלהבין את רחשֵׁי הסביבה. זֶה היה מדהים, פּתאוֹם הוּא סימן לנֶהג לִנסוֹע בּכיוון מסוּים בּתוֹך הצִמחייה העבותה כּאילוּ הוּא יוֹדע בּדיוּק לאן עליו לִנסוֹע. אנחנוּ לֹא ראינוּ כּלוּם, רק ישבנוּ בּציפּייה דרוּכה, וּלאחר נסיעה בּתוֹך סבך של צִמחייה תוֹך כּדֵי טיפּוּס על סלעים ועל שיחים, וּכניסה לבוֹרוֹת מסוּכּנים – לפתע, כּמוֹ בּמחזֶה, שיחקו מוּלנוּ שלוֹש הלביאות. כּששאלתי את הריינג'ר על פּי מה הוּא ידע לאתר את מקומן המדוּיק בּעשֶׂב הגבוֹה הזֶה, הוּא הִסבּיר לי שֶׁהגשש הִקשיב לקוֹלוֹת בּשטח וזיהה את צווחוֹת האזהרה של הבּבּוּנים, שֶׁהוֹדיעוּ שיש טוֹרף בּשטח, וכך על פּי כּיוּוּן הקוֹלוֹת הוּא העריך את מקוֹם רִבצן של הלביאות. לֹא רחוֹק מִשם רעתה מִשפּחה של חזירי יבּלוֹת.
הלביאות שכבוּ בּין השיחים, וּמִפּעם לפעם העיפוּ מבּט מִסביב לבדוק אִם אחד החזירים יִתקרב אלֵיהן בּמִקרֶה. דנה הייתה מאוֹד רעבה, ונִראה היה שֶׁהיא הולכת ונחלשת. בּרגע שֶׁהרכב נעצר, דנה הִתקרבה אלֵינוּ שוּב, והפּעם כּאילוּ הִרגישה את מה שאני הִרגשתי – נעמדה והִסתכּלה לי ישר בּעֵיניים, ואז שוב הִתקרבה רִבקה, כּדֵי להזכּיר לה מי אנחנוּ.
הִסתכּלתי לכיוון השיחים, וראיתי את מִשפּחת חזירי היבּלוֹת. אימא חזירה עמדה על בּרכיה ולימדה את החזירונים הקטנים מה מוּתר לאכול וּמה לֹא. המִשפּחה נִראתה כּל כּך שלווה, שממש כּאב לי הלב לחשוֹב שיש סיכּוּיים גדוֹלים שמישֶׁהו מֵהם ייטרף בּדקוֹת הקרוֹבוֹת. החזירים לֹא הִרגישוּ בלביאות, כּי הן עמדוּ בּכיוון שאליו נשבה הרוּח, כּך שֶׁהם לֹא יכלוּ להריח אוֹתן. החלטתי להעניק גם למִשפּחת החזירים שמוֹת, וקראתי לאימא ג'ינה, לאבּא ג'וני, ולִשלוֹשת הגוּרים – בּני, דני ורני.
ג'וני, האב, עמד והִסתכּל מִסביב, כּדֵי לִראוֹת אִם אין טוֹרפים בּשטח. לִפנֵי כּמה חודשים היוּ להם (כּך סיפּר לנוּ המדריך), לג'ינה ולג'וני, ארבּעה גוּרים, וּברגע של חוֹסר זהירוּת הם הִתקרבוּ קרוֹב מִדיי למִשפּחה של זאבים טלואים. הם ניסוּ לִברוֹח, אבל ארבּעת הגוּרים הקטנים היוּ אטיים מִדיי. מאז ג'וני לֹא מפסיק להִסתכּל סביב. ג'וני הִבחין בּשלוֹש הלביאות, וכל שְׂערוֹת גוּפוֹ סמרוֹ. הוּא הִשמיע צווחת אזהרה. ג'ינה וּשלוֹשת הגוּרים הִזדקפוּ, הִסתכּלוּ לכיוון שלעברו ג'וני סימן, והחלוּ לִברוֹח בּכל כּוֹחם לכיוון הֶהפוּך. ג'וני החליט שלֹא לאפשר ללביאות לִפגוֹע בּגוּרים אוֹ בג'ינה. הוּא נעמד ונחר נחירוֹת אזהרה, תוֹך כּדֵי בטישות רגליים בּקרקע. המתח עמד בּאוִויר. הִסתכּלתי על שתֵי המִשפּחוֹת. מִצד אחת עמדה רִבקה, הלביאה הבּוֹגרת, שֶׁהבינה שאִם היא, בּתה שרוֹן ונכדתה דנה לֹא יֹאכלוּ בזמן הקרוֹב, יש סיכּוּי שֶׁהן יִהיוּ חלשוֹת מִדיי כּדֵי לצוּד, ואז סיכוייהן לִשְׂרוֹד קטנים. מִצד שני עמד ג'וני, חזיר היבּלוֹת האמיץ, שאיבּד את הגוּרים שלוֹ לֹא מִזמן, וסיכּן את חייו כּדֵי להגן על מִשפּחתו; בּעד מי אני בּעצם? שאלתי את עצמי. דנה התחילה להִתקרב לכיוונו של ג'וני כּשֶׁהיא שפוּפה. הִרגשתי שקצת קשֶׁה לי לִנשוֹם. "בּרח!" צעקתי לג'וני. ג'וני לֹא ממש הבין מה אני אוֹמר, אבל הצעקה גרמה לוֹ להִסתוֹבב ולִברוֹח כּל עוֹד נפשו בּוֹ. דנה גם היא הִסתוֹבבה לִראוֹת מאֵיפֹה בּאה הצעקה. היא הִסתכּלה עליי כּאילוּ בּגדתי בּה; "אתה לֹא מבין שאני מוכרחה לאכול? אתה לֹא מבין שבּצעקה שלך אוּלי חרצת את גוֹרל שלושתינו למוות?". גם בּידי, המדריך, הִבּיט בי בּכעס, כּי לפי החוּקים שלהם צריכים להשאיר לטבע לעשׂוֹת את שלו ולֹא להִתערב.
"אבל הוּא כּבר איבּד ארבּעה גוּרים" אמרתי לבידי המדריך - והִתכּוונתי לדנה - "אתן בּטוּח תִמצאוּ טרף אחר, אבל לֹא את המִשפּחה של ג'וני..."
בּידי הבין מה בּעצם קרה לי – הִרגשתי מעוֹרב. "גם אני נהגתי פּעם לתת שמוֹת לכל בּעלֵי החיים שֶׁהייתי פּוֹגש בסוואנה" הוּא אמר, "אבל מהר מאוֹד הבנתי שאִם אני רוֹצֶה להמשיך ולִהיוֹת מדריך בּספארי, אני חייב להפסיק עִם הנוֹהג הזֶה וּלהתחיל להביט בּטבע כּצוֹפֶה מֵהצד".
אני לֹא מדריך, אני צלם. יש כּאלֶה שטוֹענים שֶׁהתפקיד של הצלם הוּא לצלם את הטבע כּמוֹ שֶׁהוּא, ולֹא להִתערב בּמה שקוֹרֶה בּוֹ. אבל אני חוֹשב שזֶה לֹא ממש נכוֹן לוֹמר שֶׁהטבע יעשֶׂה את שלוֹ, כּאשר אנחנוּ, בּנֵי האדם, שינינוּ בּוֹ כּל כּך הרבּה. אנחנוּ כּוֹרתים יערוֹת, אנחנוּ צדים בּעלֵי חיים, וּבעצם כּל מה שאנחנוּ עוֹשִׂים משפּיע על הטבע – אז מה אִם אני מרגיש מעוֹרב?
הִמשכנוּ לִנסוֹע, כּשכּל הזמן מִצד אחד קשֶׁה לי להִשתחרר מֵהמבּט המאשים של דנה, וּמִצד שני, אני חש הקלה על זֶה שג'וני האמיץ הִצליח לשמור על בני מִשפּחתו, והיה מוּכן אפילוּ להקריב את חייו למענם, והוּא בּסך הכּוֹל חזיר יבּלוֹת...
כּעבוֹר כּמה קילוֹמטרים עצרנוּ ליד שנֵי אריוֹת, כּנִראֶה שנֵי אחים, שנִפגשוּ וּבירכוּ זה את זה לשלוֹם. "תראוּ את אריֵה ואריק", אמרתי לצלמים האחרים, וּמיד תיקנתי את עצמי – "תִראוּ את שנֵי האריוֹת האלֶה..." אבל בעיניי הם היוּ כּבר אריֵה ואריק...
Loading